יומא 63b — התלמוד בעברית

שואלת הברייתא:

אי

, אולי המילה

"קרבן"

לא נכתבה בתורה כדי למעט את השוחט חולין בפנים, אלא

שומע אני

, אלמד מכאן לרבות לענין השוחט קדשים בחוץ:

ש

אפילו

השוחט בהמות

קדשי בדק הבית

[שאינם עומדת להקרבה] בחוץ יהיה חייב.

ש

הרי אף הן

נקראו "קרבן" כענין שנאמר

[במדבר לא נ]:

"ונקרב את קרבן ה'

, כלי זהב אצעדה וצמיד", ובודאי כלי זהב אינם ראויים להקרבה, ואינם ראויים אלא לבדק הבית.

תלמוד לומר

[לכך נאמר בפסוק הנ"ל]:

"ואל פתח אהל מועד לא הביאו".

משמע שהיה יכול להביאו לפתח אהל מועד [לעזרה] ולא הביאו.

מכאן שרק

כל הראוי

להביאו

לפתח אהל מועד חייב עליו

אם שחטו

בחוץ.

אבל

כל שאינו ראוי

להביאו

לפתח אהל מועד, אין חייבין עליו

אם שחטוהו

בחוץ.

וקדשי בדק הבית לא היו מיועדים לבוא לפתח אהל מועד.

שואלת הברייתא:

אוציא את אלו

אמנם ממה שנאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" אני מבין שיש להוציא [למעט] את קדשי בדק הבית.

שאין ראוין

לבוא

לפתח אהל מועד

כלל.

ו

מכל מקום, עדיין

לא אוציא

[לא אמעט] את [

פרת חטאת

ו

]

שעיר המשתלח ש

אף על פי שאינו נשחט באהל מועד, בכל זאת הרי

הוא

דבר שהוא

ראוי לבוא אל פתח אהל מועד

להגרלה ולוידוי [שהכהן הגדול התודה עליו בעזרה]. ומנין שהשוחט את שעיר המשתלח בחוץ פטור?

עונה הברייתא:

תלמוד לומר

: "להקריב קרבן

לה'"

. כלומר,

מי שמיוחדין לה'.

דהיינו קדשי מזבח שכל מעשיהם בעזרה.

יצאו אלו

[שעיר המשתלח],

שאין מיוחדין לשם

, שהרי מיתת שעיר המשתלח היתה מחוץ לעזרה.

עד כאן דברי הברייתא בתורת כהנים.

ותמהינן על סוף דברי הברייתא [שהמילה "לה'" ממעטת שעיר המשתלח שאינו מיוחד לשם]:

ו

כי

"לה'" להוציא

[למעט] את שעיר המשתלח

הוא

בא?!

ורמינהו

סתירה לדבר מברייתא אחרת, שמוכח מדבריה ששעיר המשתלח הוא בכלל "קרבן לה'":

נאמר [ויקרא כב כז]: "שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו. ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'". כלומר, אסור להקריב שור או כבש או עז לפני היום השמיני לחייהם [ופסול זה נקרא בפי חז"ל: "מחוסר זמן"].

ושנו בברייתא:

"ירצה לקרבן אשה לה'"

-

אלו אישים

. שאסור לתת קרבן מחוסר זמן על אש המערכה שבמזבח.

מנין

שלא רק ההקטרה על האש אסורה, אלא נצטוינו גם

שלא יקדישנו

בעודו

מחוסר זמן

[לפני היום השמיני]?

תלמוד לומר

בפסוק הנ"ל:

"קרבן",

ללמדנו שאסור לעשותו "קרבן" בעודו מחוסר זמן. ומאחר שבשעה שמקדישו בפיו חל עליו שם "קרבן", לפיכך אסור להקדישו בעודו מחוסר זמן .

ולמה נאמר בפסוק

"לה'"?

לרבות שעיר המשתלח

שאף הוא קדוש לה' ופסול בעודו מחוסר זמן.

ובברייתא זאת מבואר ששעיר המשתלח הוא בכלל קרבן "לה'". ואילו בברייתא הקודמת למדנו ששעיר המשתלח אינו בכלל קרבן "לה'" מפני שמיתתו היתה מחוץ לעזרה]. ונמצאו שתי הברייתות סותרות זו לזו!

אמר רבא

תירוץ:

המילה "לה'" אין בה הכרע גמור מצד עצמה [לענין שעיר המשתלח], אלא

התם

בשחוטי חוץ דורשים אותה

מענינא דקרא

לפי מה שנראה מהענין שנאמרה בו.

והכא

במחוסר זמן, דורשים אותה

מענינא דקרא

לפי מה שנראה מהענין שנאמרה בו.

ומפרשינן:

התם

, בשחוטי חוץ

ד

ממה שנאמר

"אל פתח

אהל מועד לא הביאו", הייתי לומד

לרבות

שעיר המשתלח [מפני שגם הוא ראוי לבוא לפתח אהל מועד להגרלה ווידוי]. והרי אין צורך לומר "לה'" כדי לרבות את שעיר המשתלח, ובעל כרחך

"לה'"

בא

להוציא

אותו [מפני שאין מיתתו בעזרה].

אבל

הכא

במחוסר זמן,

ד

מתוך שנאמר

"אשה"

הייתי לומד

להוציא

את שעיר המשתלח, [שאינו קרב על גבי אש המזבח], הרי אין צורך לומר "לה'" כדי למעט אותו ובעל כרחך

לה'

בא

לרבות

אותו.

בברייתא הדנה באיסור "מחוסר זמן", למדנו שאסור להביא שעיר המשתלח מחוסר זמן.

ומדייקינן מדברי הברייתא:

טעמא דרבי רחמנא

הטעם שאסור להביא מחוסר זמן לשעיר המשלח הוא רק משום שהכתוב ריבה אותו [שנאמר "לה'"].

ומשמע,

הא לא רבי

, אילו לא היה הכתוב מרבה אותו,

הוה אמינא

[הייתי אומר]

שעיר המשתלח

נעשה

קדוש

אפילו

במחוסר זמן!

וקשה: הרי אין מקדישים את השעיר המשתלח בפני עצמו, אלא לוקחים שני שעירים [לה' ולעזאזל], ומגרילים עליהם, והגורל הוא הקובע איזה מהם יהיה לה' ואיזה לעזאזל.

והא

[והרי]

אין הגורל קובע

את שעיר החטאת לה',

אלא ב

שעיר ה

ראוי

להקריבו

לשם,

ומחוסר זמן אינו ראוי לשם. ומאחר שבשעה שמקדיש את שני השעירים אינו יודע על איזה מהם יעלה הגורל לשם, אם כן מובן מאליו שאי אפשר שאפילו אחד מהם יהיה מחוסר זמן! ומדוע הוצרך הכתוב לפסול בפירוש מחוסר זמן לשעיר המשתלח?

אמר רב יוסף

תירוץ:

הא מני

הברייתא שלמדה מהכתוב ["לה'"] לרבות מחוסר זמן לשעיר המשתלח, מי שנאה?

חנן המצרי היא

.

שלדבריו יש אופן שמקדישים את השעיר המשתלח בפני עצמו שלא בהגרלה כדלהלן:

שנינו במשנה: ועוד אמר רבי יהודה: מת המשתלח [אחרי שחיטת שעיר החטאת לה'] ישפך הדם [של השעיר של השם].

ומדוע ישפך הדם? מפני שאי אפשר להקריב את שעיר של השם אלא כאשר השעיר המשתלח עומד חי, ומאחר שמת המשתלח נפסל הדם.

ואפילו אם יחזור ויביא שני שעירים אחרים ויגריל עליהם [ונמצא שעכשיו יש כאן שעיר המשתלח שעומד חי], בכל זאת אי אפשר לזרוק את הדם של השעיר הראשון של ה'. מפני שחל בו דין "דיחוי".

חנן המצרי חולק על דברי רבי יהודה ומשמע מדבריו שאם מת השעיר המשתלח, יכול להביא שעיר אחר במקומו בלא הגרלה. ויזרוק את דם השעיר [הראשון] השחוט.

דתניא: חנן המצרי אומר: אפילו

אם

דם

השעיר של השם כבר נמצא

בכוס,

כלומר, שכבר נשחט השעיר של השם בשעה שמת המשתלח בכל זאת

מביא

את

חבירו

[שעיר אחר],

ומזווג לו

לשעיר השחוט וזורק את דמו, ומשלח את השעיר החי לעזאזל.

ולפי זה רב יוסף מעמיד את הברייתא דלעיל, כשיטת חנן המצרי, והכתוב הוצרך לרבות שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח, באופן שמת השעיר המשתלח, וצריך להביא שעיר אחר תחתיו בלא הגרלה. והייתי אומר שכיון שאין שעיר המשתלח קרב על המזבח, אפשר להביא מחוסר זמן, בא הכתוב והשמיענו שמחוסר זמן פסול.

ודחינן את תירוצו של רב יוסף:

אימר דשמעת ליה לחנן המצרי

אתה יכול ללמוד מדברי חנן המצרי רק חידוש אחד:

דלית ליה דחויין

שאין הוא מודה לדין "דיחוי". אלא הוא סובר, שאף על פי שכאשר מת השעיר המשתלח, הדם אינו ראוי להקרבה, בכל זאת לא חל עליו דין דיחוי, וכאשר יביא שעיר אחר [במקום הראשון שמת], יוכל לזרוק את הדם.

אבל

דלית ליה הגרלה מי שמעת ליה?

וכי אתה יכול ללמוד מדברי חנן המצרי שאפשר להביא את השעיר השני, בלי הגרלה?!

דילמא מייתי ומגריל

יתכן שצריך להביא עוד שני שעירים ולהגריל עליהם. ועל ידי הגורל יתקדש השעיר המשתלח, ויזרוק את דמו של השעיר השחוט. והשעיר החי שעלה עליו הגורל לה' ירעה עד שיסתאב [וימכר ויקריבו בדמיו עולות לנדבת הציבור].

ומאחר שאין להוכיח מדברי חנן המצרי שאפשר להפריש שעיר לעזאזל בלא הגרלה, אם כן יש להניח שהוא מודה למה ששנינו במשנתנו [בתחילת הפרק] שאי אפשר להפריש את השעיר המשתלח בלי הגרלה.

והיות ואי אפשר להפריש את השעיר המשתלח אלא בהגרלה, אם כן מובן מאליו שאי אפשר להפריש מחוסר זמן, שהרי בשעת ההפרשה אין אנו יודעים על איזה מהם יעלה הגורל לה' [ושעיר החטאת של ה' ודאי פסול במחוסר זמן].

ומעתה חוזרת הקושיא מדוע הוצרך הכתוב לרבות שמחוסר זמן פסול בשעיר המשתלח?

אלא אמר רב יוסף

תירוץ אחר:

הא מני

הברייתא שהוצרכה ללמוד מהכתוב שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח מי שנאה?

רבי שמעון היא,

שלדבריו אם מת השעיר המשתלח מביאים אחר תחתיו בלא הגרלה.

דתניא: מת אחד מהן

[משני השעירים],

מביא

את

חבירו שלא בהגרלה, דברי רבי שמעון.

והשמיענו הכתוב שכאשר מת השעיר המשתלח ומביאים אחר תחתיו בלא הגרלה, אזי מחוסר זמן פסול.

רבינא אמר

תירוץ אחר:

לעולם הברייתא הנ"ל סוברת כדברי הכל , והכתוב שהוצרך להשמיענו שמחוסר זמן פסול לשעיר המשתלח, דיבר ב

כגון ש

הגריל על שני השעירים, ואחר כך

הומם

השעיר

המשתלח

[ונפסל משום שהוא בעל מום],

וחיללו על

שעיר

אחר

שהוא פחות מבן שמונת ימים בלי הגרלה.

[וכאן אין צורך בהגרלה, מפני שקדושת השעיר השני שנעשתה על ידי חילולו, מכח קדושת הראשון היא באה, וקדושת הראשון הרי נעשתה על ידי הגרלה].

ומאחר שבשעת החילול אין צורך בהגרלה, הייתי אומר שתחול קדושה על השעיר אף על פי שהוא מחוסר זמן. ובא הכתוב והשמיענו שאינו קדוש. ומדברי רבינא מוכח שמום פוסל בשעיר המשתלח. וזה חידוש, שהרי היה אפשר לומר שאין מום פוסל אלא רק בקרבן הקרב על המזבח, מפני שנאמר בענין פסולי מום: "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'". [ויקרא כב, כב].

והוינן בה:

ומנא תימרא דפסיל ביה מומא

מנין לך לומר שמום פוסל בשעיר המשלח אף על פי שאינו קרב על המזבח?

ומתרצינן על פי ברייתא:

דתניא

בברייתא: נאמר [שם] בענין פסולי מומים:

"ואשה לא תתנו מהם

על המזבח לה'".

והברייתא דורשת את המילים המיותרות שבפסוק זה:

א. "ואשה לא תתנו" -

אלו החלבים

של קרבן בעל מום שאסור להקטירן על המזבח .

ב.

אין לי

מקור לאסור

אלא

כשבא להקטיר את

כולן

[כל חלבי הבהמה], אך אם בא להקטיר רק את

מקצתן

, כזית מהן,

מנין

שעובר ב"לא תעשה"?

תלמוד לומר

[לכך נאמר]

"מהם"

[שמשמעו מקצתם].

ג. "על ה

מזבח"

-

זו זריקת דמים

על המזבח, ללמדך שגם הזורק את דמו של קרבן בעל מום על המזבח עובר בלא תעשה.

ד.

"לה'"

-

לרבות שעיר המשתלח

שנפל בו מום, שהוא נפסל.

ומצאנו שהתורה ריבתה את שעיר המשתלח לענין שני פסולים שנאמרו בקרבנות: א. שהוא בכלל איסור מחוסר זמן. ב. שהוא בכלל איסור בעל מום. והגמרא מבארת מדוע הוצרך הכתוב לרבות את שעיר המשתלח בשני המקומות:

ואצטריך למיכתב

והוצרך המקרא לרבות שעיר המשתלח לענין

בעל מום, ואיצטריך למיכתב

גם לענין

מחוסר זמן

:

משום

דאי כתב רחמנא

ששעיר המשתלח פסול ב

מחוסר זמן,

הייתי אומר שדוקא מחוסר זמן פסול,

משום דלא מטי זמניה

, שלא הגיע זמנו [מעולם] להקרבה

אבל בעל מום דמטי זמניה

, שהגיע זמן הקרבתו

אימא

אומר ש

לא

יפסל בשעיר המשתלח.

ואי כתב רחמנא

ששעיר המשתלח פסול ב

בעל מום,

הייתי אומר שדוקא בעל מום פסול,

משום דמאיס

שיש בגופו פגם הגורם לו להיות מאוס,

אבל מחוסר זמן דלא מאיס

[אין בגופו כל פגם ומיאוס]

אימא

, אומר ש

לא

יפסל בשעיר המשתלח.

לכן -

צריכא

צריך לרבות את שעיר המשתלח בפירוש בשני המקומות].