יומא 54a — התלמוד בעברית

דכתיב

במגילת איכה:

ויצא מבת ציון

כל הדרה, מאי כל הדרה?

חדרה

[שה' וח' מתחלפות, מהרש"א], כלומר: יצא מירושלים דבר הגנוז בחדרי חדרים.

ואילו

אתה

רבי שמעון בן יוחאי -

מאי אתה אומר?

אמר לו

רבי שמעון לרבי מתיא:

שאני אומר: ארון במקומו נגנז, שנאמר: ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים

מן הקדש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה.

הרי למדנו שלדעת עולא, סובר רבי שמעון בן יוחאי שהארון במקומו נגנז, ולא גלה לבבל וכפי ששנינו בברייתא משמו של רבי שמעון.

אמר ליה רבה לעולא: מאי משמע

האיך משמע מן הכתוב הזה כי הארון במקומו נגנז?

שמא תאמר כיון

דכתיב

: בסוף הפסוק

ויהיו שם "עד היום הזה

", ומשמע שהוא קיים עד היום הזה ממש -

ו

כי אטו

כל היכא דכתיב "עד היום הזה" לעולם הוא?!

והכתיב: ואת היבוסי יושב ירושלם לא הורישו בני בנימין, וישב היבוסי את בני בנימין בירושלם עד היום הזה

-

וכי תאמר אף כאן: הואיל ונאמר "עד היום הזה"

הכי נמי דלא גלו

היבוסי מעולם מירושלים;

והתניא

בברייתא שגלו -

דתניא:

רבי יהודה אומר: חמשים ושתים שנה

שמ"חרבות ירושלים" וגלות צדקיהו לבבל, ועד פקידת כורש מלך בבל שעלו לבנות הבית [רש"י, וראה הערה ] -

לא עבר איש ביהודה, שנאמר

בירמיה:

על ההרים אשא בכי ונהי, ועל נאות מדבר קינה, כי נצתו "מבלי איש עובר

",

ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו

-

והרי מילת "בהמה" מיותרת היא, שהרי כבר נאמר: ולא שמעו קול מקנה, ובכלל זה הבהמה, אלא כלומר עד מנין "בהמה", ש

"בהמה" בגימטריא: חמשין ושתים הוו

[רא"ל]. הרי למדנו: כי היתה תקופה שלא עבר איש כולל היבוסי ביהודה חמשים ושתים שנה, ואינו יושב שם לעולם.

ותניא

עוד שהיתה תקופה שלא היה איש בארץ ישראל:

רבי יוסי אומר

:

כתיב בפרשת נצבים: ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חלה ה' בה. גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבויים אשר הפך ה' באפו ובחמתו. ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה. ואמרו, על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים.

שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בארץ ישראל

.

ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יוסי?

ומפרש לה:

אתיא

גזירה שוה

"ברית ברית

"

כתיב הכא

בדניאל:

והגביר "ברית" לרבים שבוע אחד

-

וכתיב התם

בפרשת נצבים:

ואמרו על אשר עזבו את "ברית" ה

'

אלהי אבותם

-

ומפרש לה רבי יוסי: אותו ברית האמור בגפרית ומלח הגבירו האויב על ישראל [שנקראו רבים, כדכתיב "רבתי עם", רא"ל ] שבוע אחד [שבע שנים].

הרי למדנו כי היתה תקופה שלא היה איש בארץ ישראל; ומכל מקום כתיב על היבוסי: וישב היבוסי וגו' "עד היום הזה", הרי שאינו בהכרח לעולם, והאיך נלמד מ"ויאריכו הבדים וגו' ויהיו שם עד היום הזה" שלא גלה הארון מאותו מקום?!

אמר ליה

עולא לרבה שהקשה קושיא זו:

הכא

גבי לוחות

כתיב

: ויהיו

"שם

" עד היום הזה,

התם

גבי יבוסי

לא כתיב "שם

".

ואכתי תמהינן:

ו

כי אטו

כל היכא דכתיב "שם" לעולם הוא?!

מיתיבי

מהא דכתיב:

ומהם מן בני שמעון, הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות ופלטיה ונעריה ורפיה ועוזיאל בני ישעי בראשם, ויכו את שארית הפליטה לעמלק, וישבו "שם עד היום הזה

" -

ו

הרי על כרחך אינו לעולם, שהרי

כבר עלה סנחריב מלך אשור, ובלבל

הגלה ממקום למקום את

כל האומות

, [עין יעקב ודקדוקי סופרים] -

שנאמר

: והיה כי יבצע ה' את כל מעשהו בהר ציון ובירושלם, אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו. כי אמר [מלך אשור] בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי

ואסיר גבולות עמים

[ואגליתי עממיא ממדינה למדינה, תרגום],

ועתודותיהם

[מצבם, רא"ל]

שושתי

.

ומסקינן:

תיובתא!

אמר רב נחמן: תנא

בברייתא:

וחכמים אומרים: ארון בלשכת דיר העצים

[אחת מארבע לשכות שבעזרת נשים, ששם הכהנים מתליעים העצים]

נגנז

[דקדוקי סופרים].

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא

במשנה בשקלים - כחכמים, שהארון לא גלה אלא גנוז היה, אך לא בקודש הקדשים:

מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק

בטיול ושחוק [רש"י],

וראה רצפה

אחת מן הטבלאות של שיש שהיו בלשכת דיר העצים, שהיא

משונה

[גבוהה]

מחברותיה

, והבין, כי הוציאוה ממקומה שהיתה סדורה שם ושוב הכניסוה, ועל כן גבוהה היתה -

ובא והודיע את חבירו

על כך,

ולא הספיק לגמור את הדבר

להראות אותו מקום,

עד שיצתה נשמתו, וידעו ביחוד

[בבירור]

ששם ארון גנוז

.

הרי שלא גלה הארון, וגנוז הוא במקום כל שהוא במקדש ולא בקודש הקדשים, שהרי לא היה אדם נכנס לשם [מהרש"א].

ומפרשינן:

מאי הוה עביד

כלומר: במה היה מתעסק אותו כהן?

אמר רבי חלבו: מתעסק

שוחק [ת"י]

בקרדומו היה

.

הואיל והביאה הגמרא המעשה הנזכר, הביאה כמו כן הא דתנא דבי רבי ישמעאל [רא"ל, וראה שי"צ]:

תנא דבי רבי ישמעאל: שני כהנים בעלי מומין

ואינם ראויים לעבודה

היו מתליעין בעצים

[בנקב שרואין בעץ, בוקעין העץ ומשליכין ממנו התולעות שבו, שכל עץ שיש בו תולעת פסול למזבח, רא"ל] בלשכת דיר העצים -

ונשמטה קרדומו של אחד מהם ונפלה שם

במקום שהיה גנוז הארון,

ויצתה אש ואכלתו

לכהן [ראה יפה עיניים].

רב יהודה רמי: כתיב: ויראו ראשי הבדים

מן הקדש על פני הדביר הרי שהיו נראין הבדים -

וכתיב

באותו פסוק:

ולא יראו החוצה?!

הא כיצד: נראין ואין נראין

, כפי שמבואר בברייתא שהגמרא מביאה.

תניא נמי הכי

: מהרש"א גורס [וראה עין יעקב]:

"ויאריכו הבדים

".

יכול לא יהו זזין ממקומן

מן המקום שהיה עומד הארון באמצע בית קדשי הקדשים, שהיה עומד ממנו ולפתח עשר אמות, ואם כן לא היו הבדים נראים מבחוץ שהרי לא היה אורכן עשר אמות -

תלמוד לומר: "ויראו ראשי הבדים

", שהאריכו בנס עד שהיו מגיעין יותר מעשר אמות עד שהיו נראין מחוץ לפתח [ראה שם ובשי"צ].

יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין

,

תלמוד לומר: ולא יראו החוצה

-

הא כיצד: דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת, ונראין

מבחוץ

כשני דדי אשה

הבולטין מתחת חלוקה;

שנאמר: צרור המור דודי לי בין שדי ילין

.

אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, מגללין להם את הפרוכת

[גירסת רא"ל ושי"צ:

הפרכות

],

ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים

[לשון דיבוק, מדובקים]

זה בזה

[כלומר: זה בזו שהיו בדמות זכר ונקבה] אחוזים ומחבקים זה את זה כזכר החובק את הנקיבה [רש"י] -

ואומרים

הגוללים

להן

לישראל:

ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה

, כלומר: כי לא היו מעורין זה בזה, אלא כשהיו ישראל עושין רצונו של מקום [ריטב"א בעמוד ב; ובת"י אין נראה כן].

מתיב רב חסדא

מהכתוב:

"ולא יבואו לראות כבלע

[לשון כיסוי]

את הקדש

ומתו"

ו

הרי

אמר רבי יהודה אמר רב

לפרש: לא יבואו הלויים הנושאים את הארון והמזבח שבמשכן, לראות

בשעת הכנסת

ה

כלים לנרתק שלהם

על ידי הכהנים בשעת סילוק המסעות [שהיו נוסעים ממקום למקום] -

ואם כן האיך אתה אומר, שהראום את הכרובים?

אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא

בבית אביה

שנתארסה ועדיין לא נישאת, הרי היא

צנועה מבעלה

כי היא בושה הימנו,

כיון שבאתה לבית חמיה

שנישאת, שוב

אינה צנועה מבעלה

-

כך ישראל היו דומים במדבר לכלה בבית אביה שלא היו גסין בשכינה, ועל כן אין להם לראות את הארון; אבל בבית המקדש, הרי הם דומים לכלה שכבר נישאת.

מתיב רב חנא בר רב קטינא

לרב נחמן:

"מעשה בכהן אחד

בבית שני

שהיה מתעסק

וראה רצפה משונה מחברותיה - מפני ששם נגנז הארון - ובא והודיע את חבירו, ולא הספיק לגמור הדבר עד שיצתה נשמתו", הרי שאין רשאים לראות את הארון אף בבית המקדש?!

אמר ליה

רב נחמן: כלה ש

נתגרשה

וחזרה, כישראל שנתגרשו בחורבן בית ראשון וחזרו בבנין בית שני [רש"י],

קא אמרת?!

כיון ש

נתגרשה

אף על פי שחזרה, הרי

חזרו

הבעל ואשתו

לחיבתה הראשונה

, לתחילת חיבתן שאין גסין זה בזה.

והשתא תמהינן על מה שאמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים וכו':

במאי עסקינן: אי נימא במקדש ראשון

, וכי

מי הואי "פרוכת

" שאתה אומר: מגללין להם את הפרוכת [גירסת רא"ל ושי"צ:

"מי הוו פרכות

" כלומר: שתי פרכות]?!

אלא

תאמר כי

במקדש שני

הוו הדברים, והרי:

מי הוו כרובים

במקדש שני, ואיך הראום להם?!

ומשנינן:

לעולם במקדש ראשון, ומאי "פרוכת" פרוכת דבבי

, שכנגד הפתחים פתח אולם והיכל ובית קדשי הקדשים [לשון רש"י, וראה הערה ].

דאמר רבי זירא אמר רב: שלשה עשר פרוכות היו ב

בית ה

מקדש

השני:

שבעה

פרוכות

כנגד שבעה

ה

שערים

של העזרה.

שתים

נוספות:

אחת לפתחו של היכל, ואחת לפתחו של אולם

.

שתים בדביר

במקום האמה טרקסין שהיתה במקדש ראשון וכדלעיל נא ב, ו

ושתים כנגדן

של שתי פרוכות אלו - היו

בעליה

, הרי שלוש עשרה פרוכות.

וכשם שבבית המקדש השני היו פרוכות כנגד הפתחים, כן גם היה בבית המקדש הראשון.

רב אחא בר יעקב אמר

משני:

לעולם במקדש שני

, ודקשיא לך, והרי לא היו כרובים בבית המקדש השני?! מכל מקום

כרובים דצורתא

[כרובים מצויירים] שהיו בבית המקדש הראשון

הוו קיימי

[היו קיימים] אף בבית המקדש השני -

דכתיב

במלכים גבי קודש הקדשים שעשה שלמה:

ואת כל קירות הבית מסב קלע

[אקיף ציורין, הקיף בציורים]

פתוחי מקלעות כרובים

[וגלף קליען כרובין, וחקוקים בו צורת כרובים]

ותמרות ופטורי ציצים

[וצורת דקלין ואטונין שושנין], וראה הערה.

וכתיב

עוד שם פסוק אחר, וממנו יש להוכיח כי אותם הכרובים שהיו בקודש הקדשים היו ניכרים מאד, [שי"צ]:

וקלע על דלתות ההיכל [שי"צ] כרובים ותמורות ופטורי ציצים

וצפה זהב מישר על המחוקה

[הזהב מכוון על חיקוק הצורות שוקע במקום שיקועו ובולט במקום בליטתו, שיהיו הצורות ניכרות בו, רש"י שם], וכן היה גם בקודש הקדשים.

וכתיב

בעשית המכונות [הן בסיסי הכיור]: ויפתח וגו'

כמער איש ולויות

סביב, הרי שעשה הכרובים באופן זה, וכן עשה גם בקודש הקדשים [שי"צ].

מאי "כמער איש ולויות

"?