יומא 48a — התלמוד בעברית

בעי

רב פפא

:

קיימא לן במסכת מנחות, שהקומץ טעון נתינה וקידוש בכלי שרת ["מתן כלי"], וקומץ מתוך הכלי בה נתונה המנחה, ונותן את הקומץ לתוך כלי אחר - ואותו כלי מקדש את הקומץ.

ויש להסתפק בדין מתן כלי של הקומץ: אם לא נתן את הקומץ בשולי הכלי, אלא

דבקיה לקומץ בדופניה דמנא

[דיבקו בדופני הכלי] מבפנים -

מאי?

מי אמרינן:

"תוך" כלי בעינן, והא איכא

.

או דילמא: הנחה בתוכו כתקנו בעינן, והא ליכא

.

תיקו

.

בעי מר בר רב אשי

אם

אפכיה למנא

[הפך את הכלי] שבסיסו עשוי כעין בית קיבול,

ודבקיה

לקומץ

בארעיתיה דמנא

[דיבק את הקומץ בקרקעית הכלי] באותו בית קיבול -

מהו

?

מי אמרינן:

הנחה בתוכו

של כלי

בעינן

, ולא איכפת לן אם ב"תוך" זה או ב"תוך" אחר,

והא

הרי

איכא

.

או דילמא: הנחה כתקנו בעינן, ו

הא

ליכא

.

תיקו

.

בעי רב פפא

:

"מלא חפניו" שאמרו

: האם

מחוקות

[ללא גודש] הן,

או גדושות?

אמר ליה רבי אבא לרב אשי: תא שמע: מלא חפניו שאמרו: לא מחוקות ולא גדושות, אלא טפופות

[צפות], גודש מעט צף על הקטורת שבחפניו.

תנן התם

במסכת זבחים [הקדמת הגמרא היא לבעייתו הבאה של רב פפא]:

כל הקרבנות מן הבהמה, הרי הכהן מקבל את הדם מצואר הבהמה לתוך כלי שרת, והדם מתקדש בכלי, והכהן מוליכו אצל המזבח וזורקו עליו.

אבל אם

נשפך הדם

מצואר הבהמה

על הרצפה, ואספו

הכהן משם לתוך כלי שרת, הרי הדם

פסול

לזריקה על המזבח.

ותנן עוד משנה אחרת בזבחים:

אם קיבל הכהן את הדם מצואר הבהמה לתוך כלי, ונשפך הדם

מן הכלי על הרצפה, ואספו

הכהן מן הרצפה, הרי הדם

כשר

לזריקה.

ואגב דמייתי הגמרא למשניות אלו מפרשינן להו:

מנא הני מילי

, דבעינן שירד מצואר הבהמה ישירות לתוך הכלי?

דתנו רבנן

: כתיב: אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר וגו'. ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אוהל מועד. וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם וגו'.

ומפרשינן לקרא:

ולקח

[

הכהן המשיח

, ת"י]

מ"דם הפר

", ללמדך: הרי זה לוקח כדי לזרוק על המזבח -

מדם הנפש

, הוא קילוח הדם היוצא לאחר שחיטת הסימנים [רבינו אליקים] ונפש הבהמה יוצאת בו -

ולא מדם העור

, הוא הדם שמתקבל בכלי קודם ששחט את הסימנים ואינו נקרא "דם הנפש" אלא "דם העור" [רא"ל].

ולא מדם התמצית

, הוא הדם שמטפטף לאחר קילוח [רא"ל].

והואיל ואמר הכתוב

"מדם הפר

", והיה לו לומר ולקח דם הפר:

הרי אנו גורעים את תחילת התיבה של "מדם", ומוסיפין אותה על מלת "הפר" בתחילתה, וכאילו נאמר:

"דם מהפר" יקבלנו

לתוך הכלי, ולא מן הרצפה.

ומפני מה אנו דורשין את הפסוק באופן זה:

דאי סלקא דעתך

כי לכך אמרה תורה

"מדם הפר

", כדי ללמדך: ולקח

"מדם" ואפילו

לא לקח אלא

מקצת

מ

דם

הנפש -

והאמר רב יהודה: המקבל צריך שיקבל את כל דמו

[כל דם נפשו]

של פר, שנאמר

:

ואת "כל" דם הפר ישפוך אל יסוד

[

ה

]

מזבח;

ואם אינו ענין לשיירי הדם, שהרי אין השיריים "כל דם הפר", תנהו ענין לקבלת הדם [ת"י מגמרא זבחים] -

הרי למדנו שצריך לקבל את כל דם הפר ולא מקצתו.

אלא

על כרחך

שמע מינה: מאי "מדם" הפר

, כדי ללמדך:

דם מהפר יקבלנו

ולא מן הרצפה

; וקסבר: גורעין ומוסיפין ודורשין

.

ומאחר שידענו כל זה,

בעי רב פפא

:

נתפזר

[

ה

]

(ה

)

קטורת

על הרצפה

ממלוא חפניו

קודם שנתקבלה בכף -

מהו?

מי אמרינן:

ידו

שחפן בה

כצואר בהמה

-

דמי, ו

הרי הקטורת

פסולה

, כדם שנשפך מצואר הבהמה קודם קבלה בכלי.

או דילמא

: ידו

ככלי שרת דמי

, והרי זה כדם שנשפך אחר שנתקבל בכלי

ולא פסולה

הקטורת.

ומסקינן:

תיקו

(\40).

בעי רב פפא

:

חישב בחפינת

ה

קטורת

על מנת להקטירה למחר שהוא חוץ לזמן הקטרתה [רש"י], או חוץ למקומה [ריטב"א]

מהו

שתתפגל הקטורת או תיפסל כמו בקרבנות ובקומץ המנחה?

מי אמרינן יליף

גזירה שוה

מלא מלא

ממנחה

שנאמר בה: זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, הרי שהוקשה המנחה לשלמים שעיקר דין פיגול נאמר בהם -

ו

מה התם

במנחה

מהניא בה מחשבה, הכא נמי

בקטורת

מהניא בה מחשבה

-

או לא?

אמר ליה רב שימי בר אשי לרב פפא

:

תא שמע

מן המשנה במסכת עדיות:

שנינו במשנה בחגיגה כ ב: הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש, אבל לא לתרומה; היינו: אם היו חתיכות אוכלין של קודש הרבה בכלי אחד, ואפילו אינם נוגעין זה בזה, הרי הכלי מצרפן להיות כולן חתיכה אחת, וכשנגעה טומאה באחת מהן - נטמאו כולן.

ונחלקו בגמרא שם:

רב חנין סבירא ליה, כי דין זה הוא דאורייתא, ונלמד מהכתוב: כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת, הכתוב עשאו לכל מה שבכלי - אחת.

רבי חייא בר אבא משמו של רבי יוחנן סבירא ליה: כי אינו אלא מדרבנן, ומעלה היא בקודש, והכי קיימא לן [וכשיטתו יתבאר כאן].

העיד רבי שמעון בן בתירא: על אפר חטאת [אפר פרה אדומה] שנגע טמא במקצתו, שטימא את כולו.

הוסיף רבי עקיבא

על דברי רבי שמעון - והעיד:

על

הסולת והקטורת והלבונה והגחלים

של יום הכפורים [הרע"ב], שהיו מונחים אף בכלי שאין לו תוך [תוספות יום טוב],

שאם נגע טבול יום

הפוסל את הקודש רק

במקצתן

, הרי זה

פסל את כולן

.

קא סלקא דעתך

דרב שימי בר אשי:

מדפסל

בקטורת

טבול יום

, הרי שקדשה הקטורת בכלי קדושת הגוף -

ואם כן

פסלה נמי לינה

בקטורת -

ו

כיון שכן,

מדלינה פסלה

בקטורת, הרי

פסלה

בה

נמי מחשבה

על מנת להלינה.

בעי רב פפא

: