יומא 30a — התלמוד בעברית

מצוה

על המטיל מים

לשפשף

בידו את הניצוצות של מי רגלים הניתזים על רגליו, כדי שלא יראה ככרות שפכה [שנכרת איברו] שאין מי רגליו מקלחים למרחוק אלא שותתים ויורדים. וכרות שפכה אינו מוליד, ויאמרו על בניו שאינם שלו, אלא הם ממזרים.

מסייע ליה

מדברי רבי אבא יש סיוע [ראיה]

לרבי אמי.

דאמר רבי אמי: אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו, מפני שנראה ככרות שפכה, ומוציא

בכך

לעז על בניו שהן ממזרים.

אמר רב פפא

: אם היתה

צואה במקומה

בפי הטבעת -

אסור

לאדם

לקרות קריאת שמע

. והוינן בה:

היכי דמי

, באיזה אופן מדובר?

אי דנראית

, אם הצואה עומדת במקום שאפשר היה לראותה אילו היה האדם ערום -

פשיטא

שאסור לו לקרוא קריאת שמע! ומה בא רב פפא להשמיענו?

ו

אי

אם מדובר באופן

דלא נראית

בשעה שהאדם ערום, קשה: איך אפשר באופן כזה לאסור לקרוא קריאת שמע? הרי אי אפשר להזהר בה, והרי

לא ניתנה תורה למלאכי השרת

אלא לבני אדם, והם אינם יכולים להזהר בה! ומתרצינן:

לא צריכא

, לא הוצרך רב פפא להשמיענו אלא באופן זה:

דיושב ונראית

[בשעה שיושב הרי היא נראית].

עומד

-

ואינה נראית.

[שהיה מקום לומר, כיון שבשעה שהוא עומד היא אינה נראית נחשב הדבר שאי אפשר להזהר בזה, ומותר. לכן בא רב פפא והשמיע לנו שאפשר להזהר בכך, ולכן אסור לקרוא קריאת שמע עד שיקנחנה].

ומקשינן:

ומאי שנא

, במה שונה דין צואה במקומה שאסור אפילו אם עומד ואינה נראית,

מצואה על בשרו

, בשאר הגוף [שלא במקומה].

דאיתמר

: היתה

צואה על בשרו, או שהיו

ידיו

בלבד

בבית הכסא

, כגון שעמד והכניס ידיו לבית הכסא דרך אותו נקב, מה דינו?

רב הונא אמר: מותר לקרוא קריאת שמע

, שנאמר: "כל הנשמה תהלל יה" [ברכות כה א].

כלומר רק הפה והחוטם שבהם הנשימה הם בכלל ההילול, ולא שאר אברים [רש"י שם].

ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע

: שנאמר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" [ברכות כה א].

ומדברי רב הונא, שאמר מותר לקרוא קריאת שמע בצואה שעל בשרו, קשה על רב פפא, שאמר צואה במקומה אסור לקרוא קריאת שמע [רי"ף ברכות טז א בדפי הרי"ף. וריטב"א כאן].

ומתרצינן: צואה

במקומה

-

נפיש זוהמא

. ריחה רב, לפי שחמה היא, שלא יצאה לאויר. ולכן אסורה אפילו שהיא על בשרו ולא בפי הטבעת.

אבל

שלא במקומה

-

לא נפיש זוהמא

, אין ריחה רב, ולכן מותר לקרות קריאת שמע.

תנו רבנן: הלכה

זו אמרו

ב

הלכות

סעודה

:

אדם

ש

יוצא

ממקום הסעודה

להשתין מים,

דיו שיהיה

נוטל ידו אחת

שבה שיפשף את הניצוצות,

ונכנס

למקום הסעודה.

אבל אם

דיבר

בחוץ

עם חבירו, והפליג

שעה אחת או שתים, כיון שהפליג, הסיח את דעתו מסעודתו, ולא נזהר מלשמור את ידיו בנקיות, וידים עסקניות הן. ויש לחוש שמא נגע במקומות המטונפים.

לכן,

נוטל שתי ידיו, ונכנס.

וכשהוא נוטל

את ידיו

לא יטול מבחוץ, ויכנס, מפני חשד

שיחשדוהו שלא נטל את ידיו.

אלא, נכנס ויושב במקומו, ונוטל שתי ידיו

בפנים.

וכדי שידעו הכל שהוא נטל את ידיו, היה השמש לוקח את הפך שיוצקים ממנו מים על הידים ושמו "טפיח",

ומחזיר

[ומסובב] את

הטפיח על

[בין]

האורחין

ושואל אותם: היש בכם מי שצריך ליטול ידיו?

אמר רב חסדא

: מה שאמרנו בברייתא שכשהוא נוטל לא יטול ידיו בחוץ אלא בפנים,

לא אמרן

לא אמרנו דין זה

אלא

כשגמר לאכול ואינו נכנס אלא

לשתות

. שכך היה נהוג בזמן הגמרא שאחרי שסיימו לאכול האריכו בשתיה.

ואף על פי שאינו נכנס לאכול אלא לשתות הוא חייב ליטול ידיו, שמא יתן פרוסה לתוך פיו, וחייב ליטול בפנים כדי שלא יחשדוהו שלא נטל כלל.

אבל

אם נכנס

לאכול, נוטל

[רשאי ליטול]

מבחוץ ונכנס,

שבזה לא יחשדוהו שלא נטל. משום

דמידע ידיע דאנינא דעתיה

שהכל יודעים שדעתו של אדם אנינה עליו ונגעל מלאכול בידים שאינן נקיות.

אמר רב נחמן בר יצחק: ואנא

, אני,

אפילו

כאשר אני נכנס

לשתות, נמי

, גם בזה אני רשאי ליטול ידי בחוץ. משום ש

מידע ידעי

שהכל יודעים

דאנינא דעתאי

שאנינה דעתי ואני נגעל מלשתות בידים שאינן נקיות. ולא יחשדוני שלא נטלתי ידי.

מתניתין:

במשנה הקודמת התבאר שכל המיסך את רגליו טעון טבילה. ומשנתנו תבאר כי לפני שהכהן נכנס לעזרה לעבודה הוא טעון טבילה, אפילו אם לא היסך רגליו.

א.

אין אדם נכנס לעזרה

לעבודה, אפילו

אם הוא

טהור

-

עד שיטבול

.

[דעת רש"י שאפילו אם נכנס שלא לשם עבודה חייב טבילה, אבל דעת ר"י בעל התוספות שדוקא אם נכנס לעבודה חייב טבילה.

ב.

חמש טבילות, ועשרה קידושין

[רחיצת ידים ורגלים מן הכיור]

טובל כהן גדול, ומקדש בו ביום

[ביום הכיפורים].

כאשר היה משנה את עבודתו, מעבודה רגילה לעבודה המיוחדת ליום הכיפורים, וכן להיפך, הוא היה מחליף בגדים. ובכל החלפת בגדים, היה מקדש לפני שפשט את בגדיו, והיה פושטם, וטובל. ולובש בגדים אחרים, ומקדש שנית.

וחמש פעמים היה משנה את בגדיו. הרי חמש טבילות, ועשרה קידושין. [ובגמרא להלן יתבאר סדר הדברים].

וכלן

, כל הטבילות -

בקדש

, בעזרה

על

גג לשכת

בית הפרוה

היו. שנאמר בענין עבודות יום הכיפורים: [ויקרא טז כד] "ורחץ את בשרו במים במקום קדוש", דהיינו, בעזרה.

חוץ מזו

המוזכרת במשנה לעיל, שטבל לפני שנכנס לעזרה. שהיא

בלבד

היתה מחוץ לעזרה, מפני שטבילה זו אינה מיוחדת ליום הכיפורים, אלא היא מדין הטבילה שטובל כל אדם לפני שנכנס לעזרה [ומבואר יותר להלן].

ג. ועתה המשנה חוזרת לסדר עבודת יום הכיפורים, ששנינו בתחילת הפרק שכאשר הגיע זמן שחיטת התמיד הורידו כהן גדול לבית הטבילה.

במקום שהכהן הגדול טבל,

פרסו סדין של בוץ

פשתן לבן

בינו לבין העם,

כדי להסתיר אותו בשעת טבילתו [ובגמרא מבואר מדוע עשו את הסדין מבוץ].

גמרא:

שאלו את בן זומא: טבילה זו

שטובל כל מי שנכנס לעזרה -

למה

לו לאדם טהור לטבול?

אמר להם

: דבר זה למדו חכמים מקל וחומר:

ומה

כהן גדול ביום הכיפורים,

המשנה

את מקום עבודתו

מקודש

אחד

לקודש

אחר , כגון מעבודה בפנים המקדש לעבודה בחוץ, בעזרה, או להיפך, מחוץ לפנים, אף על פי ששני המקומות קדושים.

ו

כמו כן, מה שהוא משנה, הרי זה

ממקום ש

אם נכנס אליו בטומאה

ענוש כרת, למקום שענוש כרת

. שהרי גם הנכנס לעזרה בטומאה ענוש כרת.

ובכל זאת הרי הוא

טעון טבילה

כשהוא משנה עבודתו ממקום למקום.

אם כך, כל אדם הנכנס לעזרה,

המשנה

מ

מקום

חול

[מביתו]

ל

מקום

קודש

.

וממקום שאין ענוש כרת

[מביתו]

למקום שענוש כרת

[לעזרה],

אינו דין שטעון טבילה?!

רבי יהודה אומר

: מן התורה אין כל הנכנס לעזרה חייב טבילה. אלא

"סרך" טבילה היא זו

.

כלומר, מנהג טבילה היא זו [ר"ח] שהחמירו עליו חכמים

כדי ש

יתבונן בדבר, וישאל את עצמו: הרי אין טבילה אלא לטמאים! ויבין שחששו שמא הוא טמא, וכשיתבונן בדבר

יזכור טומאה "ישנה" שבידו

, שהוא טמא בטומאה ישנה, ששכחה.

ויטבול,

ויפרוש

מלבוא לעזרה כל אותו היום, עד שתשקע החמה אחרי הטבילה [שכל טמא שטובל חייב "הערב שמש" לפני שנכנס לעזרה], ולא יעבוד באותו יום.

והוינן בה:

במאי קא מיפלגי?

מהי הנפקא מינה במחלוקת בן זומא ורבי יהודה?