יומא 19b — התלמוד בעברית

והוכיח רב הונא בריה דרב יהושע כדבריו,

דאי אמרת

שהכהנים

שלוחי דידן נינהו

בעבודתם, וכי

מי איכא מידי

[האם יתכן הדבר]

דאנן לא מצינן למעבד

שהרי עבודת זר פסולה,

ושלוחי דידן מצו עבדי

, והלא כלל הוא בהלכות שליחות שאין השליח יכול לעשות מה שאין בכח המשלח לעשות בעצמו.

ומשנינן: מה שאמרו לו "אתה שלוחנו ושליח בית דין", אין פירושו שהוא שלוחם בעבודתו, אלא

הכי קאמרי ליה

: שבועה זו

משביעין אנו

אותה

עליך, על דעתינו ועל דעת בית דין

, שלא יעלה בדעתו להערים עליהם, ולכוין בקבלת השבועה, דברים אחרים שלא כפי כונת המשביעים.

שנינו במשנה:

הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין

וכו'

ומפרשינן: שהיה

הוא

[הכהן הגדול]

פורש ובוכה

לאחר שהשביעוהו, מפני

שחשדוהו

שהוא

צדוקי, ו

אף

הם

שהשביעוהו היו

פורשין ובוכין

, משום

דאמר רבי יהושע בן לוי: כל החושד בכשרים לוקה בגופו

, שכן מצינו אצל משה רבינו שאמר להקדוש ברוך הוא על בני ישראל במצרים "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'", ועל שחשד לחנם לקה מיד בגופו שאמר לו הקדוש ברוך הוא להביא ידו בחיקו, וכשהוציאה היתה ידו מצורעת.

ומבארינן עוד:

וכל כך למה

הוצרכו לחשוד בו ולהשביעו?

כדי

שלא יתקן מבחוץ

לבית קדשי הקדשים, את הקטורת על הגחלים,

ו

אחר כך

יכניס

את המחתה והקטורת המוקטרת,

כדרך ש

היו

הצדוקין עושין

.

תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד

ששימש בכהונה גדולה ביום הכפורים -

שהתקין

הקטורת על האש

מבחוץ

, [פירוש, בהיכל]

ו

אחר כך

הכניס

לפנים,

ביציאתו

משם

היה שמח שמחה גדולה

.

פגע בו אביו

שהיה אף הוא צדוקי, ו

אמר לו: בני, אף על פי שצדוקים אנו, מתיראין אנו מן הפרושים.

אמר לו

בנו:

כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה

"ואל יבא בכל עת אל הקודש

כי בענן אראה על הכפרת

", שפירשוהו הצדוקים שלא כהלכה, שכאילו לא הותר להכנס לקודש הקדשים, אלא לאחר שכבר עלה ענן הקטורת על האש, ו

אמרתי מתי יבא לידי

מקרא זה

ואקיימנו, עכשיו

שנתמניתי כהן גדול, ו

בא לידי,

וכי

לא אקיימנו?

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שמת

אותו צדוקי

והוטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו,

לפי שהחוטם הוא האבר הראשון שנכנס לפנים, וכיון שכנסיתו שלא כהלכה היתה נענש באבר זה.

ויש אומרים

: תיכף

ביציאתו

מקודש הקדשים להיכל

ניגף

.

דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה

כשיצא,

שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכהנים

להיכל, ומצאו סימן

ככף רגל

של

עגל בין כתפיו, ש

כן

נאמר

על המלאכים"

"ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל

".

שנינו במשנה:

אמר רבי זכריה בן קבוטל: פעמים הרבה קראתי לפניו

בספר

דניאל

.

מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב: אמר רבי זכריה בן "קפוטל",

בפ"א ולא בבי"ת,

ומחוי ליה רב בידיה

[עשה לו רב סימן בידו] שיש לומר

"קבוטל

", בבי"ת.

והוינן בה:

ונימא ליה מימר

בפיו, ולמה הוצרך להורותו בידו.

ומפרשינן: רב,

קריאת שמע הוה קרי

באותו זמן, ולא היה רשאי להפסיק בדיבור.

ותמהינן:

וכי האי גוונא מי שרי

ךהפסיק בקריאת שמע, ואף שלא על ידי דיבור,

והאמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יורה באצבעותיו

.

ו

כן

תניא: הקורא את שמע, ו

בשעת מעשה

מרמז בעיניו, ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעו, עליו הכתוב אומר

: [ישעיה מג כב],

"ולא אותי קראת יעקב

".

ומשנינן:

לא קשיא

.

הא

דאסור להפסיק אף שלא על ידי דיבור

בפרק ראשון

של קריאת שמע, שהכוונה מעכבת בו. ו

הא

שהראה רב בידו, כי

בפרק שני

היה קורא.

תנו רבנן

: נאמר בפסוק "ושננתם לבניך

ודברת בם

", וממעטינן שדוקא כשמדבר

"בם

", וקורא קריאת שמע,

יש לו להשמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו,

ולא בתפלה

, שהרי כן נאמר בתפלת חנה "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע".

וכן יש לדרוש

"ודברת בם

" שדוקא "בם" בדברי תורה

יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים

, כגון שיחת הילדים וקלות ראש.

רבי אחא אומר: "ודברת בם", עשה אותן קבע ואל תעשה עראי.

אמר רבא: השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר "ודברת בם

", ודורש

"בם", ולא בדברים אחרים.

רב אחא בר יעקב אמר

: שאף

עובר בלאו, שנאמר "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר".

מתניתין:

אם

בקש

הכהן הגדול

להתנמנם

בליל יום הכפורים, היו

פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא,

שמשמיעה קול, כדי לעוררו,

ו

כן היו

אומרים לו

: אישי כהן גדול,

עמוד

על רגליך,

והפג

[שחוק וטייל והסר שנתך] פעם

אחת, על הרצפה

.

ומעסיקין אותו

בשעשועים שכאלו

כל הלילה עד שיגיע זמן השחיטה

של תמיד של שחר.

גמרא:

מאי

אצבע

צרדא?

אמר רב יהודה:

צרתה דדא

, פירוש, אצבע שהיא כמו אשה צרה לאצבע הזו [שתבואר מיד].

ומפרשינן:

מאי היא?

למי אצבע זו צרה: -

גודל

.

שהיו מחברים את האצבע לאגודל, ושומטים אותה בכח על כף ידם, ועל ידי זה נשמע קול.

מחוי

[הראה]

רב הונא

בידו, איך מכים באצבע צרדא,

ואזל קלא בכוליה בי רב

, ונשמע קולו בכל בית המדרש.

שנינו במשנה:

ואומרים לו אישי כהן גדול

עמוד ו

הפג אחת על הרצפה וכו'.

אמר רב יצחק

: היו אומרים לו: הראה לנו

על חדת

[דבר חידוש].

ומפרשינן:

מאי היא?

אמרי ליה: אחוי

[הראה] לנו איך עושים

קידה

, והיא מין השתחויה שבה הוא שוחה עד שמגיע לארץ, בלא שיהיה גופו נוגע בארץ.

שנינו במשנה:

ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה

.

תנא: לא היו מעסיקין אותו

בכלי שיר,

לא בנבל ולא בכנור, אלא

היו משוררין לפניו

בפה.

ומה היו אומרין

: את הפסוק

"אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו

", כדי להורות לו שבלא שתהיה עבודתו רצויה לפני הקדוש ברוך הוא, אין טרחתו בעבודה שוה כלום, ולכן עליו להזהר שתהא עבודתו לשם שמים.

עוד שנינו בברייתא: נהגו

מיקירי ירושלים

ש

לא היו ישנין כל

אותו

הלילה

, ועוסקין בתורה,

כדי שישמע

ה

כהן

ה

גדול קול הברה, נו

על ידי זה

לא תהא

ה

שינה חוטפתו.

תניא: אבא שאול אומר: אף בגבולין

לאחר חורבן הבית -

היו עושין כן

, כלומר, שנעורין כל הלילה,

אלא

שעל ידי זה פעמים שהגיעו לידי כך

שהיו חוטאין.

אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק

: מה ששנינו שהיו חוטאים, תרגומא [תפרשנה], על העיר

נהרדעא, דאמר ליה אליהו

הנביא

לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו

[כלומר, תמהים אתם]

אמאי לא אתי משיח

.

והא האידנא יומא דכיפורי הוא

שהוא מקודש ביותר,

ו

אף על פי כן

אבעול

בלילה זה

כמה בתולתא בנהרדעא.

אמר ליה

רב יהודה לאליהו הנביא: ו

הקדוש ברוך הוא מאי אמר

.