יבמות 9b — התלמוד בעברית

אשת אחיו שלא היה בעולמו

,

דפליגי רבי שמעון ורבנן,

באם התייבמה לאחיו השני, שהיה עמו בעולמו, ואחר כך מת האח השני, האם היא מתייבמת לאח השלישי, שלא היה בעולמו של האח הראשון [אך היה בעולמו של האח השני] או לא.

כי סובר רבי שמעון, היות והאח השני ייבמה, ונולד האח השלישי, לא מצאה האח השלישי כאשת האח הראשון אלא כאשת האח השני.

וכיון שהאח השלישי היה בעולמו עם האח השני, הרי אם מת האח השני, היא נופלת לפניו ליבום.

ו

בכל זאת

קתני

לערות אשת אחיו שלא היה בעולמו במשנתנו, שהיא אינה מתייבמת מנפילתה מהאח השני, והיא אף פוטרת צרתה, כרבנן. וכנגד רבי שמעון הסובר שהיא עצמה מתייבמת! ומשנינן:

בנולד

האח השלישי,

ולבסוף ייבם

השני,

לא פליג רבי שמעון

שאינה מתייבמת.

כי אם נולד האח השלישי לפני שייבמה האח השני, הרי מצאה לאשת האח הראשון כאשר יש בה עדיין זיקת נשואיו, שהרי היא עומדת להתייבם כדי להקים לו שם.

וכיון שאסור לו אז לייבמה, שהרי לא היתה לו ישיבה יחד עם האח הראשון בעולם, נאסרת היא אז עליו כמו אשת אח שיש לה בנים.

ואיסור זה הוא איסור לעולם, ולא יועיל ייבומו של השני להוריד ממנה איסור זה כלפיו.

ולכן, אם מת השני, היא אסורה באיסור ערוה כלפיו, ואין היא מתייבמת לו, אלא היא פוטרת אף את צרתה.

ובאשת אחיו שלא היה בעולמו כזאת, שאין בה מחלוקת, מדובר במשנתנו.

ופרכינן:

והאמר רבי אושעיא

לקמן [יז ב]:

חלוק היה רבי שמעון אף בראשונה

, שלדעת רבי אושעיא סובר רבי שמעון, שאפילו אם נולד השלישי ואחר כך ייבם השני, ומת השני, הרי היא מתייבמת לשלישי.

ולפי זה, חולק רבי שמעון על משנתנו, והיא הולכת רק לפי חכמים. ואם נוקטת המשנה דוגמא השנויה במחלוקת, היה לה גם לנקוט אמו אנוסת אביו, על אף שהיא שנויה במחלוקת בין חכמים לרבי יהודה! ומשנינן:

הא

לקמן

איתותב

הופרך

רבי אושעיא

.

ולכן, ניתן להעמיד את משנתנו באשת אחיו שלא היה בעולמו, בנולד ואחר כך ייבם, שבאופן כזה מודה רבי שמעון לחכמים.

שתי אחיות, שהיו נשואות לשני אחים של היבם, ומתו שני האחים, ונפלו שתי האחיות ליבום לפני אחי המת, אי אפשר לייבם את שתיהן, היות וכל אחת מהן היא "אחות זקוקתו".

ואסרו חכמים את אחות היבמה הזקוקה לו ליבום כאילו היתה קרובתו.

[וכפי שיתבאר בהמשך המסכת]

ומצינו שני כללים, בענין שתי אחיות שנופלות לפני שני אחים ליבום, והיינו שהיו אותן שתי אחיות נשואות לשני אחים, ומתו שני האחים, והרי שתיהן נופלות ליבום:

הכלל האחד נאמר לקמן במשנה בדף כ א:

אחותה [של ערוה], שהיא יבמתה [שנופלת יחד עמה ליבום] - חולצת או מתייבמת!

והיינו, אם נפלו שתי אחיות לפני יבם אחד, והיתה אחת האחיות אסורה על היבם הזה באיסור ערוה מן התורה, כגון שהיתה אחת מהאחיות חמותו, הרי אחות זו אינה זקוקה לו כלל.

ולכן, אחותה של הערוה, יכולה להתייבם לו.

שהרי אין האחות הזאת נחשבת ל"אחות זקוקתו", שהרי אחותה השניה, שהיא חמותו, היא ערוה עליו, ואינה זקוקה לו ליבום.

ובמקרה הזה, לפי הכלל הזה, רק אחת האחיות מתייבמת, ואילו השניה יוצאת משום ערוה.

הכלל השני, שנינו לקמן, בתחילת פרק ארבעה אחים:

שני אחים שנשאו שתי אחיות, ומתו, ולהם שני אחים -

אסורים שני האחים לייבם את שתי האחיות, לפי שכל אחת מהן היא "אחות זקוקתו", ואסור לייבם את קרובות זקוקתו, מדרבנן.

אך אם אירע ששתי האחיות היו חמותיהם של שני האחים, אחות אחת היתה חמותו של אח זה, ואחות שניה היתה חמותו של האח השני, אז שתיהן מתייבמות - כל אחת מתייבמת לאח שהיא מותרת בו.

לפי שכל אחת מהן איננה נחשבת ל"אחות זקוקתו", שהרי אחותה ערוה עליו, ואינה זקוקה לו.

וכך אני קורא בהן: האסורה לזה - מותרת לזה,

והאסורה לזה - מותרת לזה!

ומוסיפה שם המשנה: וזו היא שאמרו [הכלל הראשון]:

אחותה של ערוה, כשהיא יבמתה [כשנופלות שתי אחיות ליבום, האחת היא ערוה, ואחותה יבמה המותרת] - או חולצת או מתייבמת

ומקשינן:

והאמר רב יהודה אמר רב: וכן תני רבי חייא

:

בכולן

, בכל חמש עשרה העריות השנויות במשנתנו, אם נפלו שתי אחיות לפני שני אחים, כשאחת ערוה לזה והשניה ערוה לזה,

אני

יכול להיות

קורא בהן

את שני הכללים שנתנו חכמים בשתי אחיות שנופלות ליבום.

א. הכלל הנשנה במשנה לקמן, בפרק ארבעה אחים:

האחות

האסורה לזה

-

מותרת לזה

, לאח האחר, שאינה ערוה לו.

ו

אילו האחות השניה,

האסורה לזה

-

מותרת לזה

, לאח האחר, שאינה ערוה לו.

ב.

ואחותה

של ערוה, כ

שהיא יבמתה

[והיינו, שנופלת ליבום יחד עמה] -

חולצת או מתייבמת.

כי אין על אחות הערוה איסור של "אחות זקוקתו", לפי שאין הערוה זקוקה ליבום כלפי האח שהיא אסורה לו.

ורב יהודה מתרגם

, שונה ומעמיד את שני הכללים של ה"אסורה לזה מותרת לזה", ואת "אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת", רק באותן עריות שהן ברשימה החל

מחמותו ואילך

.

אבל

את

שיתא בבי דרישא

, את ששת העריות הראשונות מתוך החמש עשרה, הוא

לא

שונה בכלל "האסורה לזה מותרת לזה".

מאי טעמא?

כיון דבתו

, שהיא הראשונה ברשימת ששת העריות של "בת" [בתו ובת בתו ובת בנו, בת אשתו ובת בתה ובת בנה] רק

באונסין משכחת

לה, כי רק אם אנסו האחים את האמה של הבנות אני קורא בשתי הבנות האחיות "האסורה לזה מותרת לזה".

אך

בנשואין

-

לא משכחת לה

. שהרי אם נשא אחד האחים את אמן של שתי הבנות האחיות, אין האח השני יכול לשאתה, כי היא נאסרת עליו באיסור אשת אח. ורק אם הראשון אנס תחילה, יתכן שהשני נשא אותה.

ולדעת רב יהודה רק באפשרויות של שני הכללים

בנשואין

-

קמיירי

, שונה התנא במשנה.

אך באפשרויות של שני הכללים שיתכנו רק

באונסין

-

לא קא מיירי!

ו

אילו

אביי

-

מתרגם

, שונה ומעמיד,

אף

את

בתו מאנוסתו,

שאני קורא בה "האסורה לזה מותרת לזה".

כיון דאשכוחי משכחת לה,

היות שאני מוצא אפשרות כזאת, שבאונס אני קורא "האסורה בזה מותרת בזה" בכל חמש עשרה הנשים, ואפילו בבתו, אני קורא זאת בכולן, כל אחת לפי המקרה שאפשר למצוא בה.

אי בעיא

, אם רצונך -

מן האונסין תהוי

.

אי בעיא

, אם רצונך -

מן הנשואין תהוי

.

אבל אשת אחיו שלא היה בעולמו

-

לא

קוראים בה "האסורה לזה מותרת לזה".

מאי טעמא?

כיון ד

רק

לרבי שמעון הוא דמשכחת לה,

לקרוא בה "האסורה לזה מותרת לזה" [כמו שיתבאר להלן], ואילו

לרבנן לא משכחת לה

.

בפלוגתא

-

לא קא מיירי.

ורב ספרא מתרגם: אף אשת אחיו שלא היה בעולמו, ומשכחת לה בשיתא אחים

, ונמצאת אפשרות שכזאת בששה אחים,

ואליבא דרבי שמעון

.