גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
יבמות 99b — התלמוד בעברית
ו שניהם אינן מטמאין למתים , שהרי כל אחד ספק כהן הוא. ו שניהם אינן נושאין נשים, בין נשים כשרות כלומר: ישראליות, בין פסולות כגון שפחות [המותרות לעבד], שהכשרות אסורות לכל אחד שמא עבד הוא, והפסולות…
הטקסט המקורי — יבמות 99b
ו
שניהם
אינן מטמאין למתים
, שהרי כל אחד ספק כהן הוא.
ו
שניהם
אינן נושאין נשים, בין
נשים
כשרות
כלומר: ישראליות,
בין פסולות
כגון שפחות [המותרות לעבד], שהכשרות אסורות לכל אחד שמא עבד הוא, והפסולות אסורות לכל אחד שמא אינו עבד אלא ישראל גמור, וישראל אסור בשפחה.
ואם
הגדילו התערובות
שהאחד עבד והשני כהן ואדונו של העבד
ושחררו זה את זה
, ונמצאו אחד כהן ואחד ישראל:
הרי אלו
נושאין נשים ראויות לכהונה
בלבד, שהרי כל אחד ספק כהן הוא.
ואינן מטמאין למתים
, שהרי כל אחד ספק כהן הוא.
ו
אולם
אם נטמאו אינן סופגין
את
הארבעים
, שהרי כל אחד אינו אלא ספק כהן.
ואינן אוכלין בתרומה
, שהרי כל אחד ספק ישראל הוא.
זר האוכל תרומה בשוגג, הרי זה מפריש חולין מתוקנים כמו הקרן שאכל, ובתוספת חומש, והן נעשים תרומה.
אם אכל תרומה השייכת כהן, הרי הקרן ניתן לאותו כהן שאכל ממנו, והחומש לכל כהן שירצה.
ואם אכל תרומת עצמו [כגון ישראל שירשה מאבי אמו כהן], הרי זה משלם את הקרן לעצמו משום כפרה, ומוכרה לכהן, ואת החומש נותן לכהן, [על פי תוספות בכתובות ל ב].
ו
אולם
אם אכלו
תרומה,
אינן משלמין קרן וחומש
שמשלם זר שאכל תרומה, אלא מפרישין חולין מתוקנין, והן נעשין תרומה, ונוטלין אותן לעצמן, ואינן צריכים ליתנן לכהן כשאר זר שאוכל תרומה, כי בממון - המוציא מחבירו עליו הראיה.
ואינן חולקין על הגורן
, אין נותנים להם תרומה על הגורן, שהרי אחד מהם אינו כהן אלא עבד משוחרר.
ומוכרין את התרומה והדמים שלהן
.
תרומה שהפרישו הספקות מגורנם אינם צריכים ליתנה לכהן מספק, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והיות שאין הם יכולים לאכול את התרומה, הרי הם מוכרים את התרומה לכהן, והדמים שלהם.
ואינן חולקין בקדשי המקדש
, כגון עורות הקדשים הניתנים לכהנים.
ואין נותנים להם קדשים
.
אין נותנים להם בכורות בהמה וחרמים הניתנים לכהנים, שהרי ספק ישראל הם.
ו
אולם
אין מוציאין
את הבכורות והחרמים
שלהם מידיהם
, שהרי יכולים לטעון שהם כהנים, ודין חרמים שהחרימו הכהנים שהם שלהם, ובהמשך מפרשת המשנה מה יעשו בבכורותיהם.
ופטורין מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה
שכל ישראל חייב לתת לכהן מבהמותיו - כי המוציא מחבירו עליו הראיה.
ובכורו
של כל אחד מהם - שאם היה ישראל ודאי היה צריך ליתנו לכהן -
יהא רועה עד שיסתאב
[יפול בו מום], ואז יחזיקנו מספק ולא יתנו לכהנים, שהרי אין בו איסור זרות אלא איסור גזל, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
אבל אם לא ימתין עד שיפול בו מום אלא יקריבנו על גבי המזבח, שוב לא יוכל לאכול את בשרו השייך לו מספק, היות ואינו נאכל אלא לכהנים וזר אסור באכילתם, וזה שספק ישראל הוא, הרי הוא אסור באכילתו.
ונותנין עליו
[על כל אחד ואחד]
חומרי כהנים וחומרי ישראלים
, מפרש בגמרא מה באה פיסקא זו לרבות.
גמרא:
שנינו במשנה:
מתו הכשרים
:
ותמהה הגמרא על לשון המשנה הקוראת לבנים הודאין "כשרים":
אלא הנך
אלו הספיקות המעורבין - וכי
משום דאיערוב להו הוו להו פסולין
[וכי התערובות פסולים הם]!? עד שאתה קורא את הודאין שאינן ספיקות "כשירין"!?
אמר
תירץ
רב פפא: אימא: מתו הודאין
.
שנינו במשנה: [התערובות]
לבני הכלה
-
אחד חולץ ואחד מייבם
:
ומפרשת הגמרא:
דוקא מיחלץ והדר יבומי
[קודם יחלוץ האחד ואחר כך יוכל השני לייבם].
אבל יבומי ברישא
-
לא
[לא ייבם קודם שיחלוץ השני], משום
ד
אפשר
קפגע ביבמה לשוק
, אם המיבם אינו בן הכלה.
שנינו במשנה:
כהנת שנתערב
ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד בגורן: הבינה הגמרא בסלקא דעתין, דהיינו שחולקין לשניהם חלק אחד בגורן, ותמהה הגמרא על כך:
חלק אחד!?
והרי
פשיטא
שאין נותנין להם שני חלקים, כי העבד אינו מקבל תרומה בשביל עצמו אלא בשביל רבו, והרי אחד מהם הוא העבד של רבו!?
ומשנינן:
אימא: חלק כאחד
, שאין נותנים לאף אחד מהם תרומה על הגורן בלא חבירו, שכל אחד ספק עבד הוא, ואין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, כדמפרש ואזיל.
ואם כן, הרי
תנן
במשנתנו
כמאן דאמר אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו
, שעל ידי זה יודעים כולם שמשום רבו חלקו לו.
דתניא
: כהנת [אשת כהן שמת והניחה מעוברת] שנתערב ולדה בולד שפחתה, שניהן [העבד ורבו שאין ידוע מי הוא רבו של מי] יוצאין לגורן ונוטלין חלק אחד, ש
אין חולקין תרומה לעבד, אלא אם כן רבו עמו, דברי רבי יהודה
והטעם הוא משום שאם יחלקו לאחד בלא השני שמא יחזיקוהו על ידי כך בכהן, והרי יתכן שהוא עבד.
רבי יוסי אומר: יכול
כל אחד שבא לחלוק -
שיאמר: אם כהן אני, תנו לי
בשביל עצמי
.
ואם עבד
של
כהן אני, תנו לי בשביל רבי
.
וטעם מחלוקתם הוא:
כי
במקומו של רבי יהודה, היו מעלין מ
חלוקת
תרומה
בגורן
ליוחסין
.
כל מי שהיו רואים אותו חולק תרומה בגורן היו מחזיקים אותו בכהן, ולכן אמר רבי יהודה שלא לחלוק לעבד בלי רבו.
ואילו
במקומו של רבי יוסי לא היו מעלין מ
חלוקת
תרומה
בגורן
ליוחסין
, ולכן אין לחוש אם יחלקו גם לעבדים.
תניא: אמר רבי אלעזר בר צדוק
:
מימי לא העדתי אלא עדות אחת
, והיא: שחלקו תרומה בגורן לפלוני,
והעלו עבד
לכהונה על פי
, כי אותו פלוני עבד היה, והיה חולק בגורן בשביל רבו.
תמהה הגמרא: וכי
"העלו" סלקא דעתך
, היתכן שתיגרם תקלה על ידו שיעלו עבד לכהונה על פיו!?
והרי
השתא
אפילו ל
בהמתן של צדיקים
כחמורו של רבי פנחס בן יאיר -
אין הקב"ה מביא תקלה על ידן
-
צדיקים עצמן לא כל שכן
שלא יביא הקב"ה תקלה על ידן!?
אלא אימא
, תקן את הברייתא, שכך אמר:
בקשו להעלות עבד לכהונה על פי!
אך לבסוף התברר הדבר, ולא העלו.
ומעשה שהיה כך היה:
חזא
, ראה רבי אלעזר בר צדוק בעבד שחולקים לו תרומה בגורן
באתריה דרבי יוסי
[במקומו של רבי יוסי] שחלקו לו תרומה בגורן,
ואזל אסהיד
על כך
באתריה דרבי יהודה
[הלך להעיד על מעשה זה במקומו של רבי יהודה] שם לא היו חולקין תרומה לעבדי כהנים.
תנו רבנן: עשרה
כהנים
אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואלו הן
:
א, ב, ג:
חרש שוטה וקטן
, ומפרשת הגמרא את הטעם של כולם בהמשך.
ד, ה:
טומטום ואנדרוגינוס
.
ו.
והעבד
שבא לחלוק בשביל רבו.
ז.
והאשה
שבאה לחלוק בשביל בעלה הכהן.
ח, ט:
והערל
אפילו אם מתו אחיו מחמת מילה ולכן לא מל,
והטמא
.
י.
ו
לכהן ה
נושא אשה שאינה הוגנת לו
, הפסולה לכהונה.
וכולן משגרין להם לבתיהם
שיאכלו. ואף הערל, שאינו אוכל בעצמו, יאכילנו לנשיו ולעבדיו.
חוץ מטמא
,
ו
כהן ה
נושא אשה שאינה הוגנת לו
.
ומקשה הגמרא:
בשלמא חרש שוטה וקטן
ניחא הטעם שאין חולקין להם תרומה, משום ד
לאו בני דיעה נינהו
, ויש בזה משום זילות התרומה לחלוק להם בגורן לעין כל.