יבמות 88b — התלמוד בעברית

והבא עליה

-

באשם תלוי קאי

, כדין כל העובר בשוגג על עבירה שחייבים עליה חטאת, שאם ספק הוא אם עבר עבירה, הרי הוא חייב בקרבן אשם תלוי?!

ו

אמר רב ששת

: כאן מדובר ב

כגון שניסת לאחד מעדיה

, האומר ברי לי שמת בעלה, ועל כן פטור הוא מאשם תלוי.

ועדיין יש לתמוה: הרי

היא

, [האשה]

גופא

-

באשם תלוי קיימא

, שהרי אינה יודעת מי הם העדים האומרים את האמת?!

ומשנינן:

באומרת

גם האשה

"ברי לי

", על ידי סימנים שמסר לי בעלי, שאינו קיים, ואין לבי נוקפי. ואין אשם תלוי בא אלא על מי שלבו נוקפו.

ותמהינן עלה:

אי הכי

, שמדובר כשהיא עצמה אומרת "ברי לי" -

מאי למימרא

, מה חידוש יש בדבר!? והרי:

אפילו רבי מנחם ברבי יוסי

הסובר בברייתא [להלן, בסמוך], שבהכחשת "תרי ותרי" תצא אפילו אם כבר ניסת ואומרת ברי לי -

לא קאמר

זאת

אלא כשבאו

תחילה

עדים

האומרים לא מת בעלה, והכחישו את העדים הראשונים שאמרו מת בעלה,

ואחר כך ניסת

.

אבל

אם

ניסת

תחילה על פי שני עדים שהתירוה,

ו

רק

אחר כך באו עדים

האומרים לא מת בעלה -

לא אמר

שתצא.

ואם כן, מה חידוש יש בדברי רב שלא תצא? והרי אשה זו נישאת קודם שבאו העדים המכחישים את הראשונים, שהעידו על מיתת בעלה.

דתניא

:

שנים

עדים

אומרים מת

הבעל,

ושנים אומרים לא מת

הבעל.

או

שנים אומרים נתגרשה

האשה,

ושנים אומרים לא נתגרשה

-

הרי זו לא תנשא

.

ואם ניסת

-

לא תצא

.

רבי מנחם ברבי יוסי אומר: תצא

.

אמר רבי מנחם ברבי יוסי: אימת אני אומר "תצא

" -

בזמן שבאו עדים ואחר כך ניסת

.

אבל

, אם

ניסת

על סמך עדים שהעידו כי מת בעלה,

ו

רק

אחר כך באו עדים

-

הרי זו לא תצא

.

ומשנינן:

כי קאמר רב, נמי

-

בזמן שבאו עדים

.

כלומר, אחר שהעידו עדים על מיתת בעלה, בא הבעל לפנינו ושני עדים מעידים עליו שאכן הוא הבעל,

ואחר כך ניסת

.

ובא רב

לאפוקי מדרבי מנחם ברבי יוסי

, הסובר שבכי האי גוונא תצא, אלא פסק רב שההלכה היא כחכמים שנחלקו עליו, וסוברים שאפילו בכי האי גוונא לא תצא.

ואיכא דאמר

לפרש דברי רב כפשוטם. שמתחילה ניסת, ואחר כך בא בעלה, ולפיכך לא תצא.

ודקשיא לך: אם כן, מאי למימרא? לאו קושיא היא!

כי

טעמא דניסת ואחר כך באו עדים

, הוא דאמר רב לא תצא.

אבל באו עדים ואחר כך ניסת

הרי זו

תצא

.

ו

כמאן

הם דברי רב -

כרבי מנחם ברבי יוסי

.

וזה השמיענו רב.

מתיב רבא

על דברי רב מהא דתניא:

מנין שאם לא רצה

כהן להתקדש ולפרוש מן הטומאה ומנשים פסולות,

דפנו

לכהן - קדשהו בעל כרחו!?

תלמוד לומר: "וקדשתו

, כי את לחם אלהיך הוא מקריב" - קדשהו

בעל כרחו

.

ומוכיח רבא:

היכי דמי?

באיזה מקרה מדברת הברייתא?

הרי אם רוצה הכהן לעבור על איסור ודאי או אפילו על איסור ספק, לזה אין צריך קרא, כי פשוט הדבר, שכופין אותו ומונעים אותו מלעבור איסור -

אלא ודאי, המדובר הוא בכגון שבאו עדים ואמרו מת בעלה, ונשאת האשה על פיהם לכהן. ואחר כך באו עדים ואמרו שבעלה היה חי באותה שעה שהכהן הזה בא עליה, ועכשיו הוא מת, אך נעשית זונה כשנבעלה, ואסורה היא לכהן. ולא רצה בעלה הכהן להוציאה.

אילימא

, אם נאמר שמדובר בכגון

דלא ניסת לאחד מעדיה, ו

אף

לא קאמרה ברי לי

שמת בעלי.

לא יתכן לומר כך. כי -

האם

צריכא למימר דדפנו

, שכופים את הכהן להוציאה!?

והרי ספק זונה היא, ופשיטא שכופין אותו על כך!

אלא לאו

, מדובר כאן בכגון

דניסת לאחד מעדיה, וקאמרה ברי לי

ומוכיח רבא: ובכל זאת

קתני "דפנו

".

אלמא

, מוכח מברייתא זו ש

מפקינן לה

מוציאים אותה

מיניה

גם בניסת לאחד מעדיה ובטוענת ברי לי שמת בעלי, ודלא כרב הסובר שאם נישאת קודם שבאו עדים, הרי זו לא תצא, כשנישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי?!

ומשנינן:

איסור כהונה שאני

.

ואיבעית אימא: מאי "דפנו

" - אין הכוונה שיוציאו ויפרישו אותו בית דין מאשה שכבר נשא.

אלא, כגון שבאו עדים ואמרו מת בעלה, ומתירים אותה לינשא, ואמרה תורה:

דפנו בעדים!

בית הדין מחוייבים לטרוח אחר עדים, להכחיש את הראשונים המתירים אותה, כדי לקדש את הכהן שלא ישאנה. כי אם ישאנה ויבוא עליה, ובעלה עדיין חי, תהא אסורה עליו לעולם משום זונה, ובעינן "וקדשתו". אבל משניסת - לא תצא.

ואבעית אימא

: הכא בברייתא מדובר

כשבאו עדים

המכחישים את עדי המיתה,

ואחר כך ניסת, ו

לדברי

רבי מנחם ברבי יוסי היא

, האומר: כיון שבאו עדים תחילה, הרי זו תצא. ואף רב מודה בזה.

רב אשי

חולק על כל הסוגיא דלעיל, המפרשת את דברי רב "ניסת על פי שני עדים לא תצא" - מבעלה השני. ו

אומר

:

מאי "לא תצא" דקאמר רב

-

לא תצא מהיתירה הראשון

לבעלה.

שאם ניסת לבעל אחר על פי שני עדים, ושוב בא בעלה - אין אומרים "תצא מזה ומזה" כשם שאמרו בנישאת על פי עד אחד. אלא, מותרת היא לחזור להיות בהיתר עם בעלה הראשון כאשר היתה. היות שלא קנסו לומר "תצא" אלא בנישאת על פי עד אחד.

ומקשינן על פירושו של רב אשי בדברי רב:

הא אמרה רב חדא זימנא

[כבר אמר רב כן, ולמה לו לחזור ולומר]?!

דתנן

במשנתנו: רבי שמעון אומר, אם

ניסת

[על פי עדים]

שלא ברשות

[בית דין]

מותרת לחזור לו

לבעלה הראשון.

ואמר

על כך

רב הונא אמר רב: הכי הלכתא

כרבי שמעון.

ושנינן:

חדא מכללא דחברתה איתמר

.

לא אמרה רב שתי פעמים, אלא אמר מימרא אחת, וממנה למדנו כמימרתו השניה, כי הכל עולה לדבר אחד.

אמר שמואל: לא שנו

במשנתנו שתצא מבעלה השני

אלא שלא מכחשתו

לעד המעיד שבעלה חי.

אבל מכחשתו

האשה -

לא תצא

מבעלה השני.

ודנה הגמרא:

במאי עסקינן?

אילימא

אם נאמר

בבי תרי

, שיש שני עדים המעידים על העומד בפנינו שהוא בעלה, ומכחישים את העד הראשון שהעיד על מיתת בעלה -

זה ודאי אי אפשר לומר.

שהרי

כי מכחשתא ליה

-

מאי הוי

[מה תועלת יש בהכחשתה], וכי נאמנת היא יותר משני עדים, והאיך יאמר שמואל: אבל מכחשתו - לא תצא!?

אלא

, בהכרח, שמדובר

ב

עד א

חד

בלבד, שהעיד על העומד בפנינו שהוא בעלה, והיא מכחשתו לאמר: אין זה בעלי, ולפיכך לא תצא -

הא נמי תיקשי, כי יש לך לדייק מכאן:

טעמא דמכחשתו

האשה לעד, לכן לא תצא מבעלה השני,

הא שתקה

-

תצא?!

והאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה

עד אחד

-

הרי כאן שנים

עדים.

ואין דבריו של אחד במקום שנים!

ואם כן, אפילו שתקה - האיך נאמן העד המעיד על בעלה שהוא קיים להכחיש את העד שהאמינוהו חכמים להעיד על מיתת בעלה, והרי העד המתיר הוא כשנים, היות שנישאת על פיו, ואין דברי האחד עומדים במקום שנים?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן: בפסולי עדות

[וכגון שהיו שתי נשים] המעידים על העומד בפנינו שהוא בעלה, ומכחישים את העד הראשון שהעיד על מיתת בעלה. ואם לא היתה מכחשת אותן, היו הן נאמנות להוציאה מבעלה,

וכדרבי נחמיה

כדמפרש ואזיל -

אבל אם היא מכחשת את שתי הנשים האחרות, ואומרת שאין זה בעלה, בטלה עדותן של הנשים לגמרי ואפילו ללא העד הראשון [שגם הוא מכחישם].

היות וכל אדם נאמן על עצמו באיסורין בדבר הברור לו, אלא אם כן יש עדות כשירה הסותרת את דבריו.

ומאחר שנתבטלו דברי העדים המעידים על העומד בפנינו שהוא בעלה, שוב מותרת היא להנשא על פי העד הראשון שמעיד על מיתת בעלה.

דתניא: רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד

אין דין עדות בדבר, שהרי אפילו עד אחד נאמן בה, הלכך עדים פסולין נאמנים כעדים כשרים, ו

הלך אחר רוב דעות

.

ו

לא מיבעיא אם העידו שני פסולים כנגד פסול אחד שהולכין אחר רוב הדעות, אלא אף

עשו שתי נשים באיש אחד

[כנגד עד אחד כשר]

כשני אנשים באיש אחד

, שהשנים נאמנים.

ולכן, אף בשתי נשים המעידות כנגד איש אחד, ואפילו כבר נישאת על פיו, הלך אחר הרוב, והן נאמנות.

הילכך, אם אינה מכחשת את הנשים, הרי הן נאמנות להוציאה מבעלה נגד העד האחד הכשר המעיד על מיתת בעלה ואף שנישאת כבר על פיו.

ואיבעית אימא: כל היכא דאתא

, שבא

עד אחד כשר מעיקרא

, מתחילה, ונישאת על פיו, אז

אפילו מאה נשים

המעידות נגדו -

כעד אחד דמיין!

וכשם שאם היה בא עד אחד תחילה, לא היה נאמן העד השני להכחיש את העד הראשון, שכבר נישאת על פיו, וכדאמר עולא, כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים -

אף מאה נשים אינם כלום לגבי העד הראשון, לפי שהאמינוהו חכמים כשנים, מאחר שנישאת על פיו.

ו

הכא

בדברי רב, שאמר אם אינה מכחשת את העדות הרי זו תצא -

במאי עסקינן?

ב

כגון דאתיא אשה מעיקרא

והעידה שמת בעלה [והיא נאמנת, שאף פסולה כשירה להעיד במקום שעד אחד כשר], ונישאת האשה על פיה. וכשבאו שתי נשים והכחישו את הראשונה, יש לך ללכת אחר רוב דעות להוציאה מבעלה, היות ואין זו שבאה להינשא מכחשת אותן.

ותרצה לדרבי נחמיה הכי

, שכך אמר רבי נחמיה [ולא אמר: עשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד] -

רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד

אף פסולים נאמנים,

והלך אחר רוב דעות

.

ועשו שתי נשים באשה אחת, כשני אנשים באיש אחד

להאמין את שתי הנשים יותר מן האשה האחת, ואף על פי שכבר נישאת האשה על פי הראשונה.

אבל שתי נשים באיש אחד

-

כפלגא ופלגא דמי!

אין כאן דין "רוב דעות" אלא כאילו בא עד אחד כנגד העד הראשון, והרי בכי האי גוונא היה נאמן הראשון שנישאת על פיו ולא השני, וכדעולא.

שנינו במשנה:

צריכה גט מזה ומזה

:

ומקשינן:

בשלמא מ

ן הבעל ה

ראשון תבעי גט

[צריכה היא גט] כדי להנשא לאחר, כיון שאשתו גמורה היא.

אלא, מ

בעלה ה

שני

-

אמאי

צריכה גט כדי להנשא לאחר? והרי ביאתו

זנות בעלמא היא

, שהרי לא תפסו קידושיו, לפי שאשת איש היא, ולמה צריכה היא גט מן השני?!

אמר רב הונא

: הצריכוה חכמים גט מן השני, מחמת

גזירה: שמא יאמרו

הבריות שלא כך היה המעשה, שנישאת לשני אחר ששמעה על מיתת בעלה, שהרי רואים הם שהבעל חי לפנינו.

אלא יאמרו שכך היה מעשה:

גירש זה

[בעלה הראשון]

ונשא זה

[בעלה השני] אחריו את גרושת חבירו,

ו

אם מוציאה השני בלא גט

נמצאת אשת איש יוצאת בלא גט

.

ותמהה הגמרא על ביאור זה:

אי הכי, סיפא

של משנתנו [השנויה לקמן בדף צב א]

דקתני

בה:

אמרו לה מת בעלך, ונתקדשה

, ועדיין לא נכנסה לחופה עם השני,

ואחר כך בא בעלה

הרי זו

מותרת לחזור לו

לבעלה הראשון, שהרי לא זינתה ולא קרובה לזנות היתה כיון שלא נישאת.

ומשמע שלא צריכה גט מהשני אלא חוזרת לראשון מיד.

ולדבריך, שאתה חושש ל"שמא יאמרו" -

התם נמי

נצריכה גט משני, כי

נימא

[שיאמרו הבריות]:

גירש זה, וקידש זה! ונמצאת אשת איש יוצאה שלא בגט

.

ומשנינן:

לעולם בעיא גט

משני, ואחר כך חוזרת לראשון, ומשום "שמא יאמרו".

ותמהינן עלה:

אי הכי

, שחושש אתה ל"שמא יאמרו הבריות", ולכן אתה מצריכה גט מן השני כשקידשה, הרי יבואו לומר: גירש הראשון, וקידשה השני, ושוב גירשה השני, ו

נמצא זה

, הראשון שהחזירה -

מחזיר גרושתו משנתארסה

, שהיא אסורה לו?!

ומשנינן: משנתנו היא

כרבי יוסי בן כיפר, דאמר

: רק

מן הנשואין

של אחר

אסורה

גרושתו לחזור לבעלה הראשון.

אבל

מן האירוסין

של אחר - הרי זו

מותרת

לחזור.

אך עדיין תמהינן:

הא מדקתני סיפא

[שם צב א]: