יבמות 79a — התלמוד בעברית

ואולם את אשר נעשה ל

נתינים

, הרי יש בידינו לתקן. ולכן,

ניקרינהו וניפייסינהו

[נקרא לנתינים ונפייסם].

מיד

"ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים.

ויקרא המלך לגבעונים, ויאמר אליהם

:

מה אעשה לכם, ובמה אכפר?

וברכו את נחלת ה'

!"

ויאמרו לו הגבעונים: אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו

, כי אם נפשות!"

ביקש לפייסם בממון ולא רצו, אמר: שמא הם מתביישין זה מזה? הלך ופייס כל אחד לעצמו, ולא נתפייסו.

לכך כתיב: אין "לי" כסף וזהב [רש"י שמואל בשם ירושלמי].

"ואין לנו איש

להמית בישראל".

אין לנו איש להמית בכל שאר בני ישראל, שלא חטאו לנו.

"ויאמר [דוד לגבעונים]: מה אתם אומרים - אעשה לכם!" "ויאמרו אל המלך: איש אשר כילנו -

יותן לנו שבעה אנשים מבניו

[מזרעו של שאול],

והוקענום לה'

!" נתלה אותם לשמו של מקום, להודיע משפטו, רש"י שמואל]" .

פייסינהו

דוד

ולא מפייסו

[גירסת עין יעקב; פייס אותם דוד וביקש מהם למחול ולא נתרצו הגבעונים].

ולפיכך גזר עליהם דוד שלא יתחתנו בהם, כי

אמר

דוד:

שלשה סימנים יש באומה זו

[ישראל]:

א.

הרחמנים

.

ב.

והביישנים

.

ג.

וגומלי חסדים

.

וכל זאת מנין:

רחמנים

-

ד

הא

כתיב: ונתן לך רחמים

[היינו, שיהיה לך מדת הרחמים כדי שתרחם על הבריות, מהרש"א]

ורחמך והרבך

.

ביישנין

-

ד

הא

כתיב: בעבור תהיה

יראתו על פניכם

, וכמבואר בנדרים [כ א] שהיא הבושה, כי היראה הניכרת בפנים היא הבושה וכפי שהיא נקראת "בושת פנים", [מהרש"א].

גומלי חסדים

-

ד

הא

כתיב

: כי ידעתיו [את אברהם]

למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו

אחריו ושמרו "דרך ה'" לעשות צדקה ומשפט.

כל שיש בו סימנים הללו, ראוי להדבק באומה זו

, וכל שאין בו אין ראוי להדבק בו.

"יותן לנו שבעה אנשים מבניו, ויאמר המלך אני אתן. ויחמול המלך על מפיבושת בו יהונתן בן שאול.

ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול, את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי

".

מאי שנא הני

[למה בחר דוד באלו למות] ולא בשאר זרעו של שאול?

אמר רב הונא: העבירום

לזרעו של שאול -

לפני

ה

ארון, כל ש

היה ה

ארון קולטו

, היה הולך

למיתה

, ו

כל שאין

ה

ארון קולטו

, נבדל

לחיים

.

מתיב רב חנא בר קטינא

על דברי רב הונא:

והא כתיב:

"ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול

", וקא סלקא דעתין שהעבירו לפני הארון ולא קלטו, וכיון שכן מה חמלה יש בדבר?!

ומשנינן:

שלא העבירו

דוד למפיבושת לפני הארון.

ותמהינן עלה: ו

כי

אטו

משוא פנים יש בדבר

, כלומר: וכי אטו היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות, היה לו להעביר את כולם?!

אלא שהעבירו

למפיבושת

וקלטו, וביקש

דוד

עליו רחמים ופלטו

.

ואכתי משוא פנים יש בדבר

, כי הואיל וקלטו הארון לא היה לו לדוד להמית אחר תחתיו [רש"י]?!

אלא שביקש

דוד

רחמים

על מפיבושת

שלא יקלטנו הארון

.

כאן שבה הגמרא לעיקר העונש שהוטל על זרעו של שאול בעוון שאול; ומתמהת הגמרא:

והא כתיב: לא יומתו אבות על בנים

ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו", והאיך הסכימה שכינה כשקלטם הארון - להרוג את זרעו של שאול בעוון אביהם - ולעקור מצוה זו [ריטב"א]?!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

:

לפיכך מתו, כי

מוטב שתיעקר אות אחת

מן התורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא

, שהיו האומות אומרים: אין אומה זו ראויין לידבק בה, שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהם נקמה.

כתיב:

"ותקח רצפה בת איה את השק, ותטהו לה אל הצור

[נטתה ופרשה לעצמה את השק לשבת, אצל ההר שם נתלו, מצודות ],

מתחילת קציר חטים

[הוא הזמן שנתלו בו]

עד ניתך מים עליהם מן השמים

[כלומר: עד ימות הגשמים, רש"י ]

ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם, וחית השדה לילה

" -

ומקשינן: כיצד הניחום על העץ מתחילת קציר חטים עד רד הגשם?

והא כתיב: "לא תלין נבלתו על העץ

"?!

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק

:

מוטב שתיעקר אות אחת

["לא תלין נבלתו על העץ"]

מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא

על ידי שהיו תלויים -

ש

מתוך כך

היו עוברים ושבים אומרים

:

מה טיבן של אלו?

והיו עונים להם:

הללו בני מלכים הם

.

ומה עשו?

והיו עונים להם ואומרים:

פשטו ידיהם בגרים גרורים

.

אחר שראו ושמעו העוברים את כל זאת,

אמרו

העוברים והשבים:

אין לך אומה

שראויה להידבק בה כ

אומה

זו

[ישראל], שהרי:

ומה

ל

בני מלכים

עשו

כך

, ל

בני הדיוטות

אילו היו עושים כמעשיהם -

על אחת כמה וכמה

שיעשו להם כך.

ומה

על פשע שנעשה כנגד

גרים גרורים

עשו לבני המלכים

כך

, על פשע שנעשה כנגד

ישראל על אחת כמה וכמה

.

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף

גרים -

שנאמר: ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר

, והם היו הגרים כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן:

ודילמא

אותם מאה וחמשים אלף עבדים

ישראל הוו

ולא גרים?!

לא סלקא דעתך, ד

הא

כתיב: ומבני ישראל לא שם שלמה עבד

, ועל כרחך עבדים אלו מן הגרים היו.

ו

אכתי מקשינן עלה:

דילמא

מכל מקום ישראל הוו, ואכן לא היו עבדים אלא

דוגזר

[שכירים]

בעלמא

.

אלא

מכח קושיא זו מוכיחה הגמרא שאותם מאה וחמשים אלף אכן גרים היו ולא ישראל,

מהכא: ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל וגו', וימצאו מאה וחמשים אלף וגו'

ויעש מהם שבעים אלף סבל ושמונים אלף חוצב בהר

.

כאן שבה הגמרא לעיקר מימרתו של רב חנא בר אדא, שאמר: נתינים דוד גזר עליהם, ומתמהת על כך הגמרא:

ו

כי

נתינים דוד גזר עליהם?!

והרי

משה

כבר

גזר עליהם, דכתיב: מחוטב עציך עד שואב מימיך

.

ומשנינן:

משה גזר לההוא דרא

[לאותו דור], ואילו

דוד גזר לכולי דרא

[לכל הדורות].

ואכתי

תמהינן: והרי

יהושע

הוא ש

גזר עלייהו?

! דכתיב: ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'

.

ויהושע הרי לדורות הבאים גזר, וכמו שנאמר עוד: ועתה ארורים אתם, ולא יכרת מכם עבד.

ומשנינן:

יהושע, גזר

עליהם עבדות רק

בזמן שבית המקדש קיים

, וכמו שנאמר: למזבח ה' [רש"י].

ואילו

דוד, גזר

עליהם עבדות אף

בזמן שאין בית המקדש קיים

.