יבמות 76a — התלמוד בעברית

וכי

משום דאתיתו

ממולאי

[האם משום שבאים אתם ממשפחה אומללה, היא משפחת בית עלי ]

אמריתו מילי מוליתא

[אומרים אתם דברים אומללים]!?

ודאי פסול הוא לבוא בקהל, כי רק כאשר שכבת הזרע

במקומה

, שיוצאת דרך הנקב המיועד לה, הרי היא

מבשלה

וראויה להוליד, ואילו

שלא במקומה לא מבשלה

.

אמר רב יהודה אמר שמואל

:

ניקב

הגיד נקב קטן

ונסתם

בכל שהוא, ואין ניכר הנקב - בודקים אותו, ורואים -

אם הנקב גדול עד ש

כל שאילו נקרי

[כאשר רואה הוא קרי]

ונקרע

[מתרחב הנקב] על ידי שמתאסף שם שכבת זרע, הרי הוא

פסול

.

ואי לאו

, שאינו נקרע כשרואה קרי - הרי הוא

כשר

.

הוי בה רבא

[הקשה על כך רבא]:

היכא

[באיזה מקום ניקב הגיד]?

אילימא למטה מעטרה

, בקצהו של הגיד לצד הקרקע, הרי ודאי כשר הוא, שהרי

אפילו נכרת

שם הגיד,

נמי

כשר הוא.

אלא

מדובר שניקב

בעטרה עצמה

, בבשר העבה המוגבה מעל הגיד.

איתמר נמי אמר רב מרי בר מר, אמר מר עוקבא, אמר שמואל

:

ניקב בעטרה עצמה, ונסתם

הנקב, רואים -

כל שאילו נקרי ונקרע

הרי הוא

פסול, ואי לאו

הרי הוא

כשר

.

שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף

:

ילמדנו רבינו היכי עבדינן

[כיצד נגרום לכך שיוציא אותו אדם קרי כדי לבודקו]?

אמר ליה

רב יוסף לרבא בריה דרבה:

מייתינן נהמא חמימא דשערי

[מביאין פת חמה של שעורים]

ומנחינן ליה אבי פוקרי

[ומניחים על נקב בית הרעי]

ומקרי וחזינן ליה

[ועל ידי כן יוציא קרי ואפשר לבודקו].

אמר אביי

: וכי למה לנו כל זה, וכי

אטו כולי עלמא יעקב אבינו הואי

שלא היה רואה קרי אלא אם כן עשו תחבולות לכך,

דכתיב ביה

"ראובן בכורי אתה

כחי וראשית אוני

", ללמדך:

שלא ראה

יעקב אבינו

קרי מימיו?!

והרי שאר בני אדם בקל יראו קרי, ואין צריך לעשות תחבולות כעין אלו.

אלא אמר אביי

, כך יש לעשות:

מעברינן קמיה בגדי צבעונין

[מעבירין לפני עיניו של אותו אדם בגדי צבעונין של אשה] ועל ידי זה יראה קרי ונבדקנו.

[ועל ההיתר לעשות בדיקה זו על אף שיש בה השחתת זרע, דנו האחרונים, והוכיחו שבדיקה כדי לקבוע את דינו של אדם אם הוא ראוי לבוא בקהל, אין בה איסור של השחתת זרע לבטלה, כי אין זה לבטלה].

אמר

הקשה על כך

רבא

:

אטו

האם

כולי עלמא ברזילי הגלעדי הוא

שהיה שטוף בזימה, עד שאתה אומר שאם יעבירו לפני כל אדם בגדי צבעונין של אשה הוא יראה קרי?!

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא

להביאו לידי קרי על ידי פת חמה.

תנו רבנן: ניקב

הגיד, הרי הוא

פסול, מפני שהוא שותת

, כלומר, שכבת הזרע יוצאת דרך הנקב, ואינה יורה כחץ כדרכה, כאשר היא יוצאת במקום המיועד לה.

אבל אם

נסתם

אותו נקב, הרי הוא

כשר, מפני שהוא מוליד

.

וזהו

[ניקב הגיד],

פסול שחוזר להכשירו

.

"זהו

" -

למעוטי מאי?

למעוטי קרום שעלה מחמת מכה, בריאה

של בהמה שניקבה,

דאינו קרום

, והרי הבהמה טריפה כשהיתה.

שלח ליה רב אידי בר אבין לאביי: היכי עבדינן

רפואה לגיד שניקב?

מייתינן שערתא

[שעורה]

ומסרטינן ליה

[סורטים את הגיד סביבות הנקב כדי שיוציא מוגלא ודם, ומתוך כך בשר עולה וסותם את הנקב],

ומייתינן תרבא

, חלב,

ושייפינן

.

ומייתינן שומשנא גמלא

[ומביאים נמלה גדולה]

ומנכתינן ליה

[מניחים ראשה של נמלה במקום הנקב כשהיא חיה, והיא נושכת ונדבק ראשה בנקב].

ופסקינן ליה לרישיה

.

ו

אין מסרטין אלא

דוקא

ב

שערתא

.

אבל

ב

פרזלא

[ברזל]

מזרף זריף

[עושה הוא חבורה].

והני מילי

נקב

קטן, אבל

בנקב

גדול

אין מועילה תרופה זו, כי

איקפולי מיקפל

[לאחר שעלה ארוכה, חוזר ונקלף ונסתר].

אמר רבה בר רב הונא

:

המטיל מים משתי מקומות

[משתי נקבים, זו המיועדת למי רגלים, וזו המיועדת לשכבת זרע], הרי הוא

פסול

מלבוא בקהל.

אמר רבא

:

לית הלכתא לא כברא

[לא כמו הבן הוא רבה בר רב הונא]

ולא כאבא

[ואף לא כאביו הוא רב הונא]!

לית הלכתא כ

ברא

, היינו

הא דאמרן

, שהמטיל מים משתי מקומות הרי הוא פסול, ואין הלכה כן, אלא כשר הוא.

ולית הלכתא כ

אבא, דאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו

[משפשפות נקבתן זו לזו דרך תשמיש] הרי אלו

פסולות לכהונה

משום "זונה".

ואין הלכה כן, הואיל

ואפילו לרבי אלעזר דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, הני מילי איש, אבל אשה

רק

פריצותא בעלמא

הוא, ולא זנות להיאסר לכהונה.

מתניתין:

פצוע דכא וכרות שפכה

-

מותרין בגיורת ומשוחררת

.

ואינן אסורין, אלא מלבוא בקהל

ה'

שנאמר: לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'

, וקהל גרים [וכן עבדים משוחררים] לא איקרו קהל.

גמרא:

בעו מיניה מרב ששת: פצוע דכא

שפסול קהל הוא ואסור בישראלית והוא

כהן

-

מהו

שיהא מותר

בגיורת ומשוחררת

, ששאר כהנים אסורים בה?

האם פצוע דכא

בקדושתיה קאי

[עומד הוא בקדושת יוחסין שלו],

ואסיר

הוא בגיורת ומשוחררת.

או דילמא לאו בקדושתיה קאי

[או שמא אינו עומד בקדושת יוחסין שלו],

ושרי

[מותר] הוא בגיורת ומשוחררת.

אמר ליה רב ששת: תניתוה

, שנינו ענין זה בברייתא:

פצוע דכא ישראל, מותר בנתינה

[גבעונים, שהיו משבע עממין שבארץ ישראל, ונתגיירו בערמה בימי יהושע, ונקראים "נתינים" על שם שנתנם יהושע לחוטבי עצים ושואבי מים], אף ששאר ישראל אסורים בה.

ואי סלקא דעתך

פצוע דכא

בקדושתיה קאי

[עומד הוא בקדושת יוחסין שלו], האיך מותר הוא בנתינה, והרי

איקרי כאן

בשבע עממין שבארץ ישראל:

"לא תתחתן בם

", ואף שהנתינים נתגיירו, הרי הם בכלל האיסור.

אלא ודאי, אין פצוע דכא עומד בקדושת יוחסין שלו, ולפיכך מותר הוא בנתינה.

אמר רבא: אטו

האם

התם

שאסרה תורה להתחתן בשבע עממין,

משום קדושה ולאו קדושה הוא

שאסרתם תורה, עד שנאמר: אפילו כשהם גרים אסרה התורה אותם [רש"י]?!

והרי הטעם שאסרה תורה אותם הוא משום:

דילמא מוליד בן, ואזל פלח לעבודת כוכבים הוא

[שמא ילד בן שילך ויעבוד עבודה זרה].

ו

כיון שזה הוא הטעם [ולא משום קדושה], הרי ודאי ש

הני מילי בהיותן עובדי כוכבים

הוא שאסרה אותם התורה.

אבל

כי מגיירי בישראל

[כשנתגיירו ונעשו ישראל; ויש גורסים:

מישרא

שרו]

שרו

מן התורה -

ו

על כרחנו שהנתינים אינם אסורים מחמת היותם משבע עממין וכלולים בלאו ד"לא תתחתן בם", אלא

רבנן

[דוד המלך ]

הוא

דגזרו בהו

בנתינים איסור חתנות, כעין איסור שאסרה תורה על כל שבע עממין בהיותם עובדי כוכבים.

ו

מעתה לא יקשה לך אם פצוע דכא בקדושתיה קאי, למה מותר הוא בנתינה, משום ד

כי גזרו בהו רבנן

[למי אסרו חכמים את הנתינים], רק

בהנך דבני אולודי

[בראויים להוליד], בדומה לאיסור מן התורה, שהוא משום דילמא מוליד.

אבל האי

, פצוע דכא

דלאו בר אולודי

[אינו ראוי להוליד] -

לא גזרו ביה רבנן

.

ומקשה הגמרא:

אלא מעתה

,

ממזר, דבר אולודי

[ממזר שראוי הוא להוליד], ומוזהר על כל איסורין שבתורה, ואסור הוא בשבע עממין בהיותם עובדי כוכבים, האם

הכי נמי

נאמר

ד

ממזר

אסיר

מדרבנן בנתינה?

ו

הא תנן: ממזרים ונתינים מותרים לבוא זה בזה?!

אלא

, מבארת הגמרא באופן אחר את טעם היתר פצוע דכא בנתינה:

כי גזור רבנן

-

בכשרים

, אבל

בפסולים

כגון פצוע דכא וממזר

לא גזור רבנן

, וכדאמרינן בעלמא: מילתא דלא שכיחא, לא גזרו בה רבנן.

הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי

[חזר בו רבא ואמר: אין נכון מה שאמרתי] שלא אמרה תורה לא תתחתן בם בשבע עממין אלא בגויותן.

שהרי אדרבה, יש לומר שעיקר איסור התורה הוא בגירותן, הואיל ו

בהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות

[אין קדושין תופסין עם ישראל]. ורק כש

נתגיירו אית להו חתנות

בישראל, ועל כך אסרה תורה: לא "תתחתן" בם.

ואם כן אתה למד, הואיל ופצוע דכא מותר בנתינה, על כרחך פצוע דכא לאו בקדושתיה קאי.

מתיב רב יוסף

לרבא שאמר: אי אפשר שתאסור התורה "להתחתן" בשבע עממין, הואיל ובגויותן לית להו חתנות.

והרי מצינו:

"ויתחתן" שלמה את בת פרעה מלך מצרים

.

הרי שהכתוב קורא חיתון אף עם גויה שאינה בת חתנות?!

ומשנינן:

גיורי גיירה

שלמה לבת פרעה, ואחר נתחתן עמה.

ותמהינן עלה:

והא לא קיבלו גרין לא בימי דוד ולא בימי שלמה?!

ומשנינן:

מידי הוא טעמא

שלא קיבלו גרים,

אלא

משום שלא היו מתגיירים אלא

לשולחן מלכים

, כלומר: בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל [רמב"ם],