יבמות 73a — התלמוד בעברית

ומפרשת הגמרא את המקור לדין טבול יום שכשר בפרה:

כתיב:

והזה "הטהור" על הטמא

.

ולא היה צריך הכתוב לאומרו, שהרי "חטאת קרייה רחמנא" לפרה אדומה, ולכן הזאת מי אפרה של פרה אדומה חייבת שתיעשה על ידי אדם טהור דוקא.

אלא ללמד הוא בא:

שלענין הזאה בלבד הוא נחשב

"טהור

" -

ו

מכלל

זה אתה למד

שהוא טמא

לענין אחר.

לימד

כאן הכתוב

על טבול יום

[שהוא טמא עדיין לתרומה, אך כבר נקרא "טהור", כדכתיב "ורחץ במים, וטהר"] -

שכשר

הוא

ב

מעשי

פרה

.

בעו מיניה

בני הישיבה

מרב ששת: ערל

-

מהו במעשר

שני?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר:

כי היכי דיליף

אכילת

פסח

ממעשר

שני

לענין אנינות

,

יליף נמי מעשר

שני

מפסח לענין ערלות

שהערל אסור בו.

או דילמא

: רק

חמור

[פסח ושאר קדשים]

מקל

[מעשר שני]

יליף

.

אבל

קל מחמור

-

לא יליף

.

אמר להו

רב ששת:

תניתוה

, שנינו את הפשיטות לשאלה זו במשנה במסכת בעכורים [ב א]:

התרומה והבכורים

-

חיייבין עליהן מיתה

בידי שמים, אם אכלן טמא.

ו

מוסיף הזר

חומש

על הקרן אם אכלן בשוגג.

ואסורין

התרומה והבכורים

לזרים

.

והן

, התרומה והבכורים,

נכסי כהן

, לקדש בהם את האשה, וליקח בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה.

ועולין

[מתבטלים]

באחד

של תרומה

ומאה

של חולין שנתערבו בו, ואין די ברוב כדי לבטלם.

וטעונין

התרומה והבכורים

רחיצת ידים

אפילו אם הן פירות, כיון דסתם ידים שניות הם לטומאה ופוסלות מדרבנן את התרומה והבכורים.

ו

טעונים

הערב שמש

, אבל כשהוא עדיין טבול יום הרי הוא אסור בהם.

הרי

כל

אלו בתרומה ובבכורים, מה שאין כן במעשר

שני.

שהמעשר מותר לזרים; ואינו נכסי הבעלים, ואם נתערב מעשר שני בחולין, הרי הוא מתבטל ברוב; ומעשר שני כחולין הוא ואין טעון נטילת ידים, שהנוטל ידיו להן הרי הוא מגסי הרוח; וטבול יום מותר בו, ואין טעון הערב שמש.

ומוכיח רב ששת ממשנה זו, שהערל אסור אף במעשר שני, כשם שהוא אסור בתרומה, שהרי:

ואם איתא

שהערל מותר במעשר שני,

ניתני

גם חילוק זה:

ערל אסור בהן

בתרומה ובכורים ,

מה שאין כן במעשר

שני.

אלא ודאי מוכח מן המשנה, שאף במעשר שני אסור הערל.

ודחינן:

תנא

, שנה התנא של המשנה כמה חילוקים,

ושייר

חילוק זה.

ומאי שייר

עוד התנא,

דהאי שייר?

ומפרשינן:

שייר

הא

דקא תני

ב

סיפא

.

אף שברישא לא שייר התנא דבר מלבד ערל, מכל מקום, בחילוקים ששנה התנא בסיפא - שייר:

וכך שנינו בסיפא של אותה משנה:

יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתר ומה

.

שהמעשר והבכורים

-

טעונין הבאת מקום

, את המעשר שני מעלה לירושלים, והבכורים מביאן לעזרה.

וטעונין

מעשר ובכורים

וידוי

.

על מעשר שני מתודה בשעת הביעור, ואומר: בערתי הקודש מן הבית [דברים כו יג], ועל הבכורים מתודה כשמביאן לעזרה, ואומר: ארמי אובד אבי [דברים כו ה].

ואסורין

מעשר ובכורים

לאונן, ורבי שמעון מתיר

את הבכורים לאונן, [בהמשך הסוגיא מתבאר טעמו].

וחייבין

מעשר ובכורים

בביעור

.

ורבי שמעון פוטר

את הבכורים מן הביעור, [בהמשך הסוגיא מתבאר טעמו].

הרי אלו במעשר ובכורים, מה שאין כן בתרומה.

שהתרומה נאכלת אפילו בגבולין; אינה טעונה וידוי, מותרת לאונן; ואינה חייבת בביעור.

ואילו

את החילוקים הבאים בין מעשר ובכורים לתרומה:

א.

אסור לבער מהן

מן המעשר והבכורים [להשתמש בהן להדלקה] אפילו

בטומאה

של המעשר והבכורים, [ורבי שמעון מתיר]; מה שאין כן בתרומה, שטומאתה מתירתה בהבערה.