יבמות 62a — התלמוד בעברית

משאי אפשר

, מאדם הראשון, שלא היתה לו האפשרות לשאת אשה, אם לא היתה נבראת חוה.

ומקשינן:

ובית הלל נמי, לילפו ממשה

, שפרש מן האשה כשהיו לו שני זכרים.

אמרי לך

בית הלל:

משה

-

מדעתיה הוא דעבד!

ומשום כבוד השכינה, שהיתה שרויה אצלו תדיר, הוא שעשה זאת. ואסור לשאר בני אדם לעשות כן.

דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום

:

א.

פירש מן האשה

לגמרי לאחר מתן תורה, שכל ישראל פרשו מתשמיש קודם מתן תורה שלשה ימים, וחזרו אליו לאחר מתן תורה, ואילו משה לא חזר [רש"י שבת פז א].

ב.

ושיבר

את

הלוחות

כשראה את העגל והמחולות.

ג.

והוסיף יום אחד

על ציווי הקב"ה, שאמר לו ביום רביעי, קודם מתן תורה "וקדשתם [וזימנתם, שיכינו עצמם] היום ומחר", וקבלת התורה תהא ביום ששי, ואילו הוא אמר לבני ישראל: "היו נכונים לשלושת ימים", ומתן תורה לא היה אלא בשבת.

ומפרשת הגמרא את מקורו של משה לשלשה דברים אלו, והיכן מצינו שהסכים הקב"ה על ידו:

א.

פירש מן האשה

.

מאי דרש

, מהיכן דרש משה לעשות כן?

ומפרשינן:

אמר

משה:

ומה ישראל, שלא דיברה עמהם שכינה

במתן תורה -

אלא לפי שעה, ו

גם

קבע להם זמן

לדבר עמם, בכל זאת

אמרה תורה

לפני מעמד הר סיני,

"אל תגשו אל אשה

".

אני, שמיוחד

אני

לדבור בכל שעה ושעה, ולא קבע לי זמן

לדבר עמי שאדע לפרוש יום אחד קודם -

על אחת כמה וכמה

שעלי לפרוש!

והסכימה דעתו לדעת המקום

.

שנאמר

להם אחר מתן תורה

"לך אמור להם

, לבני ישראל:

"שובו לכם לאהליכם

[לנשותיכם]

! ו

אילו

אתה

-

פה עמוד עמדי!

ב.

שיבר את הלוחות

.

מאי דרש?

-

אמר

משה:

ומה

קרבן

פסח, שהוא אחד משש מאות ושלש עשרה מצוות, אמרה

בו

תורה "כל בן נכר

[ישראל מומר]

לא יאכל בו

".

עבודה זרה, השקולה כמו עבירה על

התורה כולה, וישראל מומרים

שעשו את העגל -

על אחת כמה וכמה

שאין להם חלק בלוחות, וצריך לשברם.

והסכימה דעתו לדעת המקום

.

דכתיב

"ויאמר ה' אל משה: פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים

אשר שברת

".

ואמר ריש לקיש

: כך

אמר ליה הקב"ה למשה "יישר כחך ששיברת

"!

"אשר" - לשון "יישר" הוא.

ג.

הוסיף יום אחד מדעתו

.

מאי דרש?

-

דכתיב

"ויאמר ה' אל משה [ביום רביעי]: לך אל העם,

וקדשתם היום ומחר

".

ודרש משה:

מה "מחר

" -

לילו עמו

[לילה, ויום שלאחריו].

אף "היום

" -

לילו עמו

.

ו

הרי

לילה דהאידנא

[של אותו יום שדיבר עמו הקב"ה], הרי כבר

נפק ליה

[חלף לו], כי הקב"ה דיבר עמו ביום, לאחר שכבר חלף לו לילו של היום הזה.

שמע מינה: תרי יומי

, יומיים יכינו עצמם,

לבר

חוץ

מהאידנא

מאותו היום שדיבר עמו.

והסכימה דעתו לדעת המקום

.

ד

אכן

לא שריא שכינה

במתן תורה

עד שבתא

[לא שרתה שכינה אלא בשבת], לזמן שקבע משה.

תניא, רבי נתן אומר

: כך נחלקו בית שמאי ובית הלל בשיעור מצות פריה ורביה:

בית שמאי אומרים

: קיום מצות פריה ורביה הוא ב

שני זכרים ו

ב

שתי נקבות

. ולא כמו ששנינו במשנתנו.

ובית הלל אומרים

: ב

זכר ונקבה

, כמבואר במשנתנו.

אמר

פירש

רב הונא: מאי טעמא דרבי נתן, אליבא דבית שמאי

:

דכתיב

אצל חוה "והאדם ידע את חוה אשתו, ותהר ותלד את קין.

ותוסף ללדת את אחיו, את הבל

.

וכל "את" - ריבוי הוא.

מלמד הכתוב שילדה חוה את

הבל ואחותו

, ואת

קין ואחותו

.

וכתיב

אחר הריגת קין את הבל "וידע אדם עוד את אשתו, ותלד בן, ותקרא את שמו שת,

כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל, כי הרגו קין

".

מלמד הכתוב, שהיתה צריכה השלמה, "זרע אחר תחת הבל", לקיום מצות פריה ורביה עקב הריגת הבל על ידי קין, על אף שנותרו לה בן ושתי בנות. כי לא נתקיימה מצות פריה ורביה בלא שני בנים ושתי בנות.

ורבנן

, אמרי לך: לא נתכוונה חוה לומר שניתן לה זרע אחר תחת הבל כדי שתוכל לקיים מצות פריה ורביה.

אלא

אודויי הוא דקא מודית

, הודאה היתה נותנת חוה להקב"ה, על שנתן לה זרע אחר במקום הבל.

תניא אידך, רבי נתן אומר

: כך נחלקו בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי אומרים: זכר ונקבה

[ולא כמבואר במשנתנו ובברייתא הקודמת].

ובית הלל אומרים: או זכר או נקבה

[ולא כמבואר במשנתנו ובברייתא הקודמת].

אמר רבא: מאי טעמא דרבי נתן, אליבא דבית הלל?

משום

שנאמר "לא תהו בראה

הקב"ה לתבל, אלא,

לשבת יצרה

".

לא ברא הקב"ה את עולמו להיות תוהו, מבלי יושב, אלא לשבת, להיות בני אדם עוסקים בישובו של עולם.

והא

, אדם זה שהוליד בן או בת, כבר

עבד ליה "שבת

", עסק בקיום מצות "שבת", כשהוליד בן אחד, או בת אחת.

איתמר

: גוי ש

היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים, ו

אחר כך

נתגייר

:

רבי יוחנן אומר: קיים

מצות

פריה ורביה

באותם הבנים שהוליד.

וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה

.

כי

גר שנתגייר

-

כקטן שנולד דמי

. ואין הבנים שהיו לו בגויותו מתייחסים אחריו, ולפיכך לא קיים מצות פריה ורביה.

ואזדו

רבי יוחנן וריש לקיש במחלוקתם

לטעמייהו

[לשיטתם]:

דאיתמר

: גוי ש

היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים, ונתגייר

:

רבי יוחנן אומר: אין לו בכור לנחלה

.

אם כבר היו לו בנים קודמים בגיותו, הרי הבן הראשון שיוולד לו לאחר שנתגייר, לא ייחשב כ"בכור" לירש בנכסיו פי שנים. שאין הוא נחשב כבכור של ישראל שאמרה בו תורה "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה".

וטעמו של דבר:

דהא

כבר

הוה ליה

לגר הזה

"ראשית אונו

". כבר היה לו, בעת גיותו, בכור, שהוא ראשית אונו וכחו, בהיותו בגיותו.

וריש לקיש אמר: יש לו בכור לנחלה

.

ה"בכור", דהיינו, הבן הראשון שיולד לו לאחר גירותו, נחשב בכור ליטול פי שנים בנחלתו, כי

גר שנתגייר כקטן שנולד דמי

.

וצריכא

הגמרא להשמיענו את מחלוקתם, הן לענין פריה ורביה, והן לענין בכור לנחלה:

דאי אשמועינן בההיא קמייתא

[במחלוקת הראשונה], לענין פריה ורביה, הייתי אומר:

בההיא קאמר רבי יוחנן

שקיים פריה ורביה,

משום דמעיקרא נמי

, כשהיו עדיין בני נח -

בני פריה ורביה נינהו

. שהרי נאמר "ויברך אלהים את נח ואת בניו, ויאמר להם: פרו ורבו".

אבל לענין נחלה

, לומר

ד

בני נח

לאו בני נחלה נינהו

,

אימא מודי ליה

רבי יוחנן

לריש לקיש

.

ואי איתמר

מחלוקתם רק

בהא

, בענין בכור לנחלה, הייתי אומר: רק

בהא קאמר ריש

לקיש

שיש לו בכור לנחלה, כיון שמעיקרא, לאו בני נחלה נינהו.

אבל בההוא

, בענין קיום מצות פריה ורביה,

אימא

: כיון שגם מעיקרא בני פריה ורביה הם,

מודי ליה

ריש לקיש

לרבי יוחנן

שקיים פריה ורביה.

לפיכך:

צריכא

להשמיע את המחלוקת ביניהם בשני הענינים.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

:

הרי כתוב

"בעת ההיא שלח בראדך בלאדן "בן" בלאדן מלך בבל

".

הרי שאף בנו של גוי קרוי "בנו", ומתיחס אחריו?

! אמר ליה

ריש לקיש לרבי יוחנן:

בהיותן עובדי כוכבים

אכן

אית להו חייס

[יחוס לאביהם]. אבל מש

נתגיירו

-

לית להו חייס

.

אמר רב: הכל

רבי יוחנן וריש לקיש -

מודין בעבד, שאין לו חייס

בהיותו עבד, שאם היו לו בנים בהיותו עבד ונשתחרר, הרי זה לא קיים מצות פריה ורביה [תוספות], ואם נולד לו בן אחר שחרורו, הרי הוא בכור לנחלה.

דכתיב

בפרשת העקידה "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו, ויקח את שני נעריו אתו. ויאמר אברהם אל נעריו:

שבו לכם פה "עם החמור

".

עם הדומה לחמור

, שאין לו יחוס, הרי שאליעזר, עבד אברהם, אין לו חייס.

מיתיבי

: הרי כתיב

"ולציבא

עבדו הכנעני של מפיבושת -

חמשה עשר "בנים" ועשרים עבדים

".

הרי שיש לעבד חייס!

ומשנינן:

אמר רב אחא בר יעקב

: יחוסו הוא

כ

מו

"פר בן בקר

"! כלומר, לא כל מי שקרוי "בן" בהכרח הוא שיש לו חייס, שהרי אף הפר נקרא "בן בקר", היות והוא ילדו.

ומקשינן:

אי הכי, הכא

גבי בראדך בלאדן בן בלאדן -

נמי

נאמר שאינו אלא כמו "פר בן בקר", ומה הקשה רבי יוחנן לריש לקיש מפסוק זה?!

ומשנינן:

שאני התם

גבי בראדך בלאדן בן בלאדן -

דייחסינהו בשמייהו ובשמא דאבוהון

, שהזכיר הכתוב את שמו ואת שם אביו. וזה מורה שיש לו חייס עמו.

ו

אילו

הכא

אצל בני ציבא -

לא מפרש

את שמותם.

ואיבעית אימא: יחסינהו

הכתוב לגויים

בדוכתא אחריתי, באבוהון ובאבא דאבוהון

[ייחס הכתוב את הגויים במקום אחר באביהם ובאבי אביהם].

דכתיב "וישלחם המלך אסא, אל בן הדר בן טברימון בן חזיון מלך ארם, היושב בדמשק, לאמר

".

כלומר: הגויים שמיחסים אותם עד אבי אביהם, הרי זה מוכיח כי יש להם יחוס, אבל בני העבדים, שאינם מיוחסים אלא עד אביהם, אין זה מוכיח על יחוס, אלא זה בדומה ל"פר בן בקר".

איתמר

: מי ש

היו לו בנים, ומתו

-

רב הונא אמר: קיים פריה ורביה

.

רבי יוחנן אמר: לא קיים

פריה ורביה.

ומפרשינן טעמייהו:

רב הונא אמר קיים

פריה ורביה, כי טעם פריה ורביה הוא

משום דרב אסי

-

דאמר רב אסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף

[אוצר הנשמות נקרא "גוף", ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד, ונתנם שם. רש"י ע"ז ה א].

שנאמר

"כי לא לעולם אריב [לאחר את זמן הגאולה] ולא לנצח אקצוף [מלגאול] -

כי רוח מלפני

[הרוח, הנשמות אשר הם עדיין נמצאות לפני ב"גוף"] -

יעטוף!

ונשמות אני עשיתי".

הנשמות שעדיין לא ירדו לעולם, ועדיין הן נמצאות במקום הזה הנקרא "גוף", הם הסיבה לאיחור זמן הגאולה.

["יעטוף" הוא מלשון איחור, כמו "והיה העטופים - המאוחרים - ללבן"].

ולכן, כל אדם ש"נטל" נשמות מן הגוף, בכך שהוליד בנים, הרי על אף שמתו אותן נשמות - כבר קיים בכך מצות פריה ורביה, שהרי הורידן מהגוף שלמעלה לעולם.

ורבי יוחנן אמר: לא קיים פריה ורביה

.

כי

"לשבת יצרה" בעינן

, שיולידו אף הם בנים, כדי לישב את העולם.

והא ליכא

, שהרי מתו הבנים.