גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
יבמות 54a — התלמוד בעברית
ישן לא קנה ביבמתו , כיון שישן אינו בר דעת, ואין קנינו קנין. אלא שמא תאמר לפרש בנתקע , שנתקשה לאשתו או על ידי הרהור, ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו. אף זו אי אפשר לומר, כי גם באופן זה לא יקנה את יבמתו. כי…
הטקסט המקורי — יבמות 54a
ישן לא קנה ביבמתו
, כיון שישן אינו בר דעת, ואין קנינו קנין.
אלא
שמא תאמר לפרש
בנתקע
, שנתקשה לאשתו או על ידי הרהור, ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו.
אף זו אי אפשר לומר, כי גם באופן זה לא יקנה את יבמתו. כי:
והא אמר רבה
: מי ש
נפל מן הגג, ונתקע
[
באשה
, גירסת הגמרא בבבא קמא כז א]:
הרי זה
חייב
[על שחבל בה, כשנפל ברוח מצויה, דהוי קרוב למזיד, רש"י בבא קמא שם],
בארבעה דברים
מתוך חמשת הדברים שהחובל בחבירו חייב.
אבל בדבר החמישי, בתשלום דמי בושת, אינו חייב, וכדמפרש הגמרא לקמן.
ו
אם נתקע בנפילה הזאת
ביבמתו
-
לא קנה
אותה, היות ולא נתכוין לביאה.
אלא
, בהכרח שכך הוא פירוש "אנוס" שבמשנתנו:
כגון שנתכוון לאשתו
, ונתקשה לה,
ותקפתו יבמתו ובא עליה
, שהדביקתו עליה, [נתבאר על פי תוספות].
ועתה מבארת הגמרא את מה ששנה רבי חייא "אפילו
שניהם אנוסים
", בברייתא
דבי רבי חייא
לעיל -
היכי דמי?
שהרי אין לפרש שתקפתו יבמתו שיבוא עליה, כיון שהברייתא הזאת עוסקת בשהיו שניהם אנוסים!
כגון שנתכוון ל
בוא על
אשתו
, ונתקשה לה,
ותקפוהו עובדי כוכבים, ודבקום
אותו ואת יבמתו
זה בזה, ובא עליה
.
וכאן שבה הגמרא לבאר את עיקר דין משנתנו: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנה:
מנא הני מילי
שהיבם קונה את יבמתו בכל ענין, אפילו בשוגג ובאונס?
דתנו רבנן
: כתיב בפרשת יבום "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה. ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי! ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו.
ודרשינן:
"יבמה יבא עליה
, ולקחה לו לאשה, ויבמה", מלמד הכתוב שיש
מצוה
לכתחילה לבוא עליה ולקחתה לאשה, יותר מאשר להוציאה בחליצה.
דבר אחר: "יבמה יבא עליה
", ולא אמרה תורה "יבמה יקחנה לו לאשה". ומשמע שביאתו עליה היא כשלעצמה ליקוחי האישות שלו, ואין זה משנה מהי כוונתו או רצונו בביאה זו.
מלמד הכתוב, כי
בין
שבא עליה
בשוגג, בין
שבא עליה
במזיד, בין באונס בין ברצון
, נקנית לו יבמתו בביאתו.
ותמהינן:
והא אפיקתיה
, הרי כבר הוצאת והשתמשת בכתוב זה כדי ללמוד הימנו
ל
כך שיש
מצוה
ביבום יותר מבחליצה, והאיך אתה למד ממקרא אחד את שני הדינים?!
ומשנינן:
ל
ענין
מצוה
ביבום יותר מבחליצה - אין צורך ללמוד מהכתוב "יבמה יבא עליה". כי דבר זה,
מ
הא דכתיב
"ואם לא יחפוץ האיש
לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה, וחלצה נעלו" -
נפקא!
שמשמע, רק אם לא חפץ ביבום אז יחלוץ,
הא
אם
חפץ
, מצוה עליו יותר ש
ייבם
, ולא יחלוץ.
ו
כיון שלמדנו שיש מצוה ביבום יותר מבחליצה מהפסוק ההוא, לכן
כי אתא קרא
"יבמה יבא עליה" - ללמד ש
בין
אם בא עליה
בשוגג, בין במזיד, בין באונס בין ברצון
, הרי זה קנה את יבמתו.
תניא אידך
: אמרה תורה בפרשת יבום "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה":
ודורשת הגמרא מפסוק זה כמה לימודים:
א.
"יבמה יבוא עליה
".
אילו היתה אומרת התורה רק "יבמה יבא עליה", הייתי אומר שאין קונה בה אלא רק ביאה
כדרכה
. ולפיכך הוסיפה תורה לומר
"ולקחה
", ללמדך שאפילו בא עליה ביאה
שלא כדרכה
, הרי הוא קונה אותה.
"ויבם
", דהיינו ביאה.
שנה הכתוב לכתוב כאן שוב את דין הביאה, כדי ללמדך שהביאה מעכבת בה [רש"י קדושין יד א]:
ביאה
בלבד
גומרת בה
לקנותה לאשה גמורה,
ואין כסף ושטר גומרין בה
.
"ויבמה
", לפיכך כתבה התורה "ויבמה", ולא "ויבם" [תוספות לעיל ח ב], כדי ללמדך שקונה היבם את יבמתו אפילו
בעל כרחה
.
אמר מר
[ב"ח]:
דבר אחר: "יבמה יבא עליה", בין בשוגג
בין במזיד בין באונס בין ברצון.
ותמהינן:
והא אפיקתיה
, הרי כבר השתמשנו במקרא זה כדי
ל
למוד ממנו שהיבם קונה אותה בביאה
כדרכה?!
ומשנינן:
ההוא
לימוד -
מ"להקים לאחיו שם" נפקא
, שמשמע ממנו שהיבום הוא
במקום שמקים שם
[שראוי להוליד ממנה בן בביאה זו], והיינו ביאה כדרכה.
ו
לכן,
כי אתא קרא
"יבמה יבא עליה", הרי הוא מלמד ש
בין
אם בא עליה
בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון
, הרי הוא קונה אותה.
גופא: אמר רב יהודה: ישן לא קנה ביבמתו
.
ומפרשת הגמרא את טעמו:
דאמר קרא "יבמה יבא עליה
" -
עד דמכוין לה
לשם ביאה
.
ותמהינן:
והתניא
: היבם קונה את יבמתו
בין ער בין ישן?!
ומשנינן:
אימא
בלשון הברייתא כך:
בין
שהיתה יבמתו
ערה בין
שהיתה
ישנה
, אבל יבם הישן אינו קונה.
אך עדיין תמהה הגמרא:
והתניא
: היבם קונה את יבמתו
בין ער הוא בין ישן הוא, בין ערה היא בין ישנה היא
הרי שאף היבם הישן קונה!
ומשנינן:
הכא
, בברייתא,
במאי עסקינן
, לא שהיה ישן גמור, אלא
במתנמנם
. אבל ישן גמור לא קנה, כרב יהודה.
ומפרשינן:
היכי דמי מתנמנם?
אמר רב אשי: נים ולא נים, תיר ולא תיר
[ישן ואינו ישן, ער ואינו ער, וכדמתרגמינן: וייקץ יעקב משנתו: ואיתער, רש"י תענית יב א].
כגון דקרו ליה, ועני
[כשקוראים לו הרי הוא עונה].
ו
אולם,
לא ידע לאהדורי סברא
[להשיב בסברא], אם צריך ממנו דבר שצריך הרהור, אינו יודע לומר בעוד שמתנמנם [שם].
וכי מדכרו ליה
[כשמזכירים לו] ואומרים: "כזה שמעת",
מדכר
הרי הוא נזכר [שם].
גופא: אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע
באשה, הרי זה
חייב בארבעה דברים
.
ו
אם נתקע
ביבמתו
-
לא קנה
אותה בכך לאשה:
ומבארת הגמרא: חייב
בנזק
,
בצער, בשבת
ו
ברפוי
.
אבל
תשלום על ה
בושת, לא מיחייב
, כיון שלא נתכוין לביישה.
דאמר מר: אין חייב על הבושת עד שיתכוון
לבייש.
אמר רבא
: יבם ש
נתכוון "להטיח בכותל
", והיינו, שאינו מתכוין לשם ביאה כלל,
והטיח ביבמתו
-
לא קנה
.
אבל אם נתכוון
להטיח בבהמה
, שנתכוין לשם ביאה,
והטיח ביבמתו
-
קנה. דהא
קמכוין ל"שם ביאה" בעולם
.
שנינו במשנה:
אחד המערה
ואחד הגומר קנה. ולא חילק בין ביאה לביאה. וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה:
אמר עולא: מנין להעראה
בעריות שהיא אסורה
מן התורה?
שנאמר "ואיש אשר ישכב את אשה דוה
[נידה],
וגילה את ערותה
.
את מקורה הערה
"
\-
מכאן להעראה
שאסורה
מן התורה
.
ומפרשינן:
אשכחן נדה
שהעראה אסורה בה.
שאר עריות, מנין
שהעראה אסורה גם בהן?
וכי תימא
, שמא תאמר,
נילף מנדה
, שהעראה אסורה בה, לכל העריות.
יש לפרוך:
מה לנדה
, שיש בה חידוש לחומרא,
שכן
היא
מטמאה את בועלה
. שהרי הבועל נדה אין הוא נטמא רק מצד נגיעתו בה כדין נוגע בנדה, להיות טמא טומאת ערב, אלא בעילתו מטמאתו בטומאת שבעה ימים, כמו הנדה עצמה. ואין ללמוד מנדה למקומות אחרים, שאין בהם חידוש זה.
אלא אתיא
העראה בכל העריות
מאשת אח
, שההעראה אסורה בה, כדמפרש ואזיל.
דכתיב
גבי אשת אח:
"ואיש אשר יקח את אשת אחיו
-
נדה היא!
"
והרי יש לשאול:
וכי אשת אחיו לעולם נדה היא
ואינה פוסקת, עד שהתורה אומרת "נדה היא"!?
אלא
, בא הכתוב ללמד בביטוי זה, שאשת אחיו דינה הוא
כנדה
-
מה נדה
אסורה אפילו
בהעראה, אף אשת אח
אסורה אפילו
בהעראה
.
ומאשת אח לומדים בלימוד של "מה מצינו" לכל העריות לאיסור העראה.
ופרכינן:
מה לאשת אח
, שיש בה ענין מיוחד שאינו בשאר העריות,
שכן בידו
של אדם
לרבות
נשים הרבה על אחיו באיסור אשת אח,
דאי בעי מקדש ואזיל כי
אלפא
[אם רוצה האח מקדש אפילו אלף נשים] וכולן אסורות על אחיו באיסור אשת אח.
ולכן אין לך ללמוד מאשת אח אלא רק את העריות הנאסרות עליו מחמת אישות, שיכול אדם להרבות מהן, וכגון: אשת אב, כלתו, חמותו ואחות אשתו. אבל אינך יכול ללמוד מכאן לגבי אמו ואחותו ובתו וכיוצא בהן, שאין בידו לרבות.
אלא אתיא
העראה בשאר עריות
מאחות אב ואחות אם
, שאף בהן גילתה התורה שההעראה אסורה בהן.
דכתיב "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה, כי את שארו הערה
". הרי למדת באחות אם ואחות אב שההעראה אסורה בהן, ומהן אתה למד לכל העריות.
ופרכינן:
איכא למיפרך: מה לאחות אב ואחות אם, שכן
הוא
איסור הבא מאליו
. והיינו, שהוא איסור תמידי, שלעולם לא היתה להן שעת הכושר, שתהיינה מותרות לו, ולא נתווסף להן איסור מחמת מעשה שנתחדש בהן, ואין הן דומות לנשי הקרובים, שראויות לו מתחילתן, אלא שנאסרו מחמת מעשה קידושין שנתחדש בהן.
ואין אתה יכול ללמוד מכאן אלא לעריות שהן איסור הבא מאליו, כגון אמו, אחותו, ובתו. אבל לא תפשוט מכאן לעריות הבאות על ידי קדושין, ומנין לך שההעראה אסורה גם בהן?
ומשנינן: אכן בלימוד של "מה מצינו"
מחדא
, מאחת העריות שנאסרה בהן העראה
לא אתי
[אין ללמוד מאחת מן שלוש העריות שנזכרו] במה מצינו לכל העריות, כיון שבלימוד מכל אחת מהן בנפרד יש פירכא.
ואולם
תיתי
, יש אפשרות ללמוד לכל העריות
מתרתי
[משתי עריות מן השלוש], בלימוד מהצד השוה שבהן, וכדמפרש ואזיל.
והוינן בה:
מהי תיתי
, מאלו שתיים מתוך השלוש נוכל ללמוד בצד השוה לכל העריות?
אם תאמר:
תיתי
כל העריות
מאשת אח ואחות אב ואחות אם
[אחות אב ואחות אם נחשבים לאחת לגבי הלימוד מהן, כיון שהן כתובות באותו פסוק].
שאם תפרוך: מה לאחות אב ואחות אם שכן הן איסור הבא מאליו - אשת אח תוכיח, שאין איסורה בא מאליו.
ואם תפרוך: מה לאשת אח שכן בידו לרבות - אחות אב ואחות אם שאין בידו לרבות יוכיחו.
הצד השוה שבהן יוכיח, שהן אסורות עליו משום ערוה ועשה בהן העראה כגמר ביאה, אף אני אביא כל עריות בדין הזה.
עדיין לא נדע מכאן איסור העראה באשת איש!
כי לגבי אשת איש יש פירכא אחת, השוה לכולן:
מה להנך, שכן אסורין משום שאר
[קורבה], ואף אתה למד לכל העריות שהן מחמת קורבה. אבל אשת איש, שאין איסורה מחמת קורבה, מנין שההעראה אסורה בה!?
כתב הרשב"א שמדברי רש"י נראה שאינו גורס את הפיסקא הבאה.
ושמא תאמר:
אלא תיתי
כל העריות בצד השוה
מנדה ואחות אב ואחות אם
, שהרי אין אתה יכול לפרוך פירכא אחת השוה לכולן, כי הנדה אף היא אינה איסור "שאר".
עדיין יש לך לפרוך:
מה להנך, שכן איסור הבא מאליו
, ואין האדם עושהו!
ומסקינן:
אלא, תיתי
לכל העריות
מנדה ואשת אח
יחדיו. כיון
דמאי פרכת
, איזו פירכא אתה יכול לפרוך על הלימוד מהצד השוה שבשתיהן!
מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא
: הרי גם לימוד זה יכול אני לפרוך:
מה לנדה
[ששפיעת דמה אוסרתה],
ואשת אח
[שהאח הוא האוסרה],
שכן אין להם היתר בחיי אוסרן!
שהרי בנדה, כל זמן שהדם ה"אוסר" אותה "חי" [שופע], הרי היא אסורה ואין לה היתר. ובאשת אח, כל זמן שהאח ה"אוסר" חי, הרי היא אסורה אפילו אם הוא מגרשה.
תאמר באשת איש
, שהבעל הוא ה"אוסר" אותה,
שכן יש לה היתר בחיי אוסרה
, שאם נתן לה הבעל [ה"אוסר" אותה] גט בעודו חי, הרי היא מותרת אפילו בחייו!
אמר
תמה
ליה רב אחא מדיפתי לרבינא
על דברי רב אחא בריה דרב איקא:
אטו
האם
נדה ואשת אח
רק
בחיי אוסרן הוא דאין להם היתר, אבל לאחר מכאן יש להם היתר?!
כלומר: מלשונו של רב אחא בריה דרב איקא נראה, שנדה ואשת אח אין להם היתר בחיי אוסרן, אבל לאחר שמת אוסרן הן מותרות מאליהן; והרי אין הדבר כן, כי:
נדה
אף לאחר שמת אוסרה, והיינו שפסקה שפיעת דמה, עדיין אין היא מותרת, אלא: