יבמות 114a — התלמוד בעברית

אמר ליה: זיל

,

דבר טלי וטליא

, הנהג ברשות הרבים ילדים קטנים וילדות קטנות,

וליטיילו התם

, ו

אי משכחי להו

-

מייתי להו

. שאם ימצאום שם - יביאום אליך מאליהם.

אלמא, קסבר

רבי פדת, ש

קטן אוכל נבלות

-

אין בית דין מצווין להפרישו

מאכילתן.

לימא מסייע ליה

מהא דתניא:

לא יאמר אדם לתינוק

בשבת:

הבא לי מפתח

דרך רשות הרבים, או

הבא לי חותם

דרך רשות הרבים.

אלא

רשאי הוא להיות

מניחו

לקטן, להיות

תולש

מעצמו בשבת. או

מניחו

להיות

זורק

חפץ מעצמו ברשות הרבים, ואינו חייב למונעו מעשיית מלאכה בשבת, והיינו שאין חייב אדם למנוע מקטן לעשות איסור.

אמר אביי

: אין מכאן ראיה לדין דאורייתא.

כי אפשר לומר שמותר להניחו

תולש בעציץ שאינו נקוב

, שהיות ואין הדבר הגדל בו יונק מהקרקע, אין במלאכתו איסור תורה משום תולש, אלא רק מדרבנן אסור לתולשו.

וכן מותר להניחו להיות

זורק

חפץ

בכרמלית

, שאינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים, שאיסור הטלטול בה הור רק מ

דרבנן

.

תא שמע

ממה ששנינו במסכת שבת [קכא א]:

עובד כוכבים שבא לכבות

את הדליקה בשבת -

אין אומרים לו: כבה

את הדליקה.

ו

אולם, אין חייבים לומר לו:

אל תכבה

אותה.

וההיתר לכך שאין צריכים למנוע את הגוי מלעשות פעולה מעצמו בשבת עבור ישראל -

מפני שאין שביתתו

של הנכרי מצוה

עליהם

של ישראל.

אבל,

קטן

ישראל

הבא לכבות

מעצמו -

אומרים לו: אל תכבה!

מפני

ששביתתו

של קטן ישראל, היא מצווה המוטלת

עליהם!?

ומוכח, שמוטלת המצוה על כל אדם למנוע מקטן לאכול נבילות, גם אם אוכל אותן הקטן מעצמו.

אמר רבי יוחנן

לדחות את הראיה: כאן מדובר

ב

קטן ה

עושה על דעת אביו

, שרואה את אביו חפץ בכך שיכבה את האש, והרי זה כאילו הוא מצוהו לעשות זאת.

אבל במקרה של רבי פדת, שהורה להוליך קטנים לשם כדי שיביאו את המפתחות מרשות הרבים, עושים זאת הקטנים על דעת עצמם בלבד. שהרי לא הודיעום שנאבדו המפתחות וכי יש צורך בהבאתם.

ומקשה הגמרא על דברי רבי יוחנן:

אם נאמר שהחובה למנוע את הקטן מלכבות היא משום שהוא עושה את מעשהו לדעת אביו, הרי

דכוותיה

, בדומה לזה, מה שהתרנו לכבות

גבי עובד כוכבים

, צריך להעמיד באותו ענין שהעמדנו בו את מעשה קטן,

דעושה

זאת

על דעת ישראל

.

ותיקשי:

מי שרי

, האם מותר הדבר שיבוא הנכרי את האש ויכבה על דעת ישראל!?

ומשנינן:

עובד כוכבים

הבא לכבות, לא עושה זאת על דעתו של ישראל, אלא

אדעתא דנפשיה עביד

. עושה זאת ביזמתו, מרצונו, ועבור עצמו, שיודע הוא שעתיד הישראל לשלם לו שכרו.

תא שמע

ראיה נוספת מהא דתניא: קטן שהוא

בן "חבר

", המקפיד על קיום המצוות בשלמות,

שרגיל לילך אצל אבי אמו

שהוא

עם הארץ

, ואינו מקפיד על המצוות כמו חבר,

אין חוששין שמא יאכילנו

סבו העם הארץ, שאינם מקפידים על המעשרות,

דברים שאינם מתוקנים

, מבלי שעישרום.

ולכן, אם

מצא

החבר

בידו

של בנו

פירות

שקיבלם מסבו העם הארץ -

אין זקוק לו

, ליטלו ממנו, כדי למונעו מאכילתם שמא אינם מעושרים.

והרי יש ספק שמא לא עישרם העם הארץ, ובכל זאת אין הוא מצווה למנוע מהקטן את אכילתם!

אמר רבי יוחנן

: אין זו ראיה לדין קטן אוכל נבילות, כי רוב עמי הארץ מעשרים הם את פירותיהם, ורק מיעוט מהם אינן מעשרים. ומדין תורה היה אפשר לסמוך על הרוב, אלא שהחמירו חכמים ותיקנו את ענין ה"דמאי", שלא יאכלו מפירות עם הארץ לפני שיפרישו מהן מעשר.

ולכן,

בדמאי הקילו

שאין צורך למנוע מקטן את אכילתו.

ומקשה הגמרא על דברי רבי יוחנן:

אלא טעמא

שהקילו, משום

דדמאי

הוא.

הא

אם היו אלו פירות שהם

ודאי

טבל -

בעא

צריך אביו

לעשורי

את הפירות, כדי למנוע ממנו לאכול טבל.

ואם כן, תיקשי:

והאמר רבי יוחנן

שאין צריך למנוע את הקטן מלכבות את האש בשבת אלא

בעושה

זאת הקטן

על דעת אביו

, ולא בעושה זאת מעצמו!?

ומסבירה הגמרא את שיטתו של רבי יוחנן, שאין סתירה בהוראותיו.

אלא, רבי יוחנן ספוקי מספקא ליה

אם מצווים למנוע קטן מלעבור איסור.

ולכן,

קאי הכא, מדחי

.

קאי הכא, מדחי

.

בכל פעם כאשר היו מביאים ראיה לפשוט את ספקו, היה רבי יוחנן דוחה אותן, ואומר שאפשר לומר הפוך.

תא שמע

ראיה מברייתא אחרת:

בן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ

-

אין חוששין שמא יאכילנו

סבו

תרומה טמאה

.

מצא בידו פירות

-

אין זקוק לו

למונעו מאכילתן, על אף שיש לחוש שמא היא תרומה טמאה, שאסור לכהן לאוכלה מן התורה.

ודוחה הגמרא: ברייתא זו מדברת

בתרומה דרבנן

.

תא שמע

ראיה מברייתא נוספת:

יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים, ומבהמה טמאה, ואין חוששין

לו

ב

כך שהוא עובר על איסור

"יונק שקץ

", על אף שאיסורו הוא מן התורה.

ולא יאכילנו

לתינוק בידים

נבלות וטרפות, שקצים ורמשים

.

ומכולן

, מכל אלו שהתרנום להיות יונק מהם, הרי הוא

יונק מהם ואפילו בשבת

, על אף שמלאכת החליבה בשבת אסורה מן התורה.

ובגדול אסור

לינק מבהמה בשבת משום איסור "מפרק", שמפרק את החלב מעטיני הבהמה.

אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב

.

ומדייקת הגמרא:

קתני מיהא

, שבתינוק

אין חוששין

לו

ב"יונק שקץ

", ואין מצווים להפרישו.

ודוחה הגמרא את הראיה:

התם

, ביניקת תינוק -

משום סכנה

התירו לו לינק.

ומקשה הגמרא:

אי הכי

, שמדובר בפיקוח נפש -

גדול נמי

מותר לו לינק בשבת, ולא רק קטן!?

ומתרצת הגמרא:

גדול

-

בעי אומדנא

אם הוא מסוכן בכך שימתין עד מוצאי שבת ויינק בהיתר, וכיון שאין היתרו ברור, לא שנאו התנא בברייתא.

ופרכינן:

קטן נמי ליבעי אומדנא

אם הוא מסוכן בהמתנתו מליינק!?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: סתם תינוק מסוכן אצל חלב.

אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב

.

והוינן בה:

היכי דמי

, היכן הותרה יניקה זו?

אי דאיכא סכנה

-

אפילו בשבת נמי

היא מותרת.

ואי דליכא סכנה

-

אפילו ביום טוב

נמי

אסור!

שהרי מלאכת מפרק לא הותרה ביום טוב, שאין היא בכלל מלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב [שלא הותרה מלאכה אלא מלישה ואילך].

ומשנינן:

לא צריכא

, היתר היניקה ביום טוב הוא - במקום

דאיכא צערא

למי שזקוק ליניקה זו אם לא יינק.

וקסבר

האי תנא שיניקה בפה ישר מהבהמה -

"מפרק" כלאחר יד הוא

.

והיינו, ש"פירוק החלב" מעטיני הבהמה, דרכו להעשות על ידי חליבה בידים, ומי שיונק בפיו מן הבהמה, עושה את המלאכה בשינוי [והיינו, כלאחר יד], שאין זו מלאכה מן התורה, ואסורה רק מדרבנן.

וחילקו חכמים, ואמרו:

שבת, דאיסור

מלאכה בידים הוא איסור חמור של

סקילה

-

גזרו רבנן

שלא לינק בשינוי אפילו במקום צער.

יום טוב, ד

מלאכה בו רק

איסור לאו

הוא -

לא גזרו ביה רבנן

ליינק בשינוי, והתירוהו במקום צער.

תא שמע

ראיה מברייתא נוספת, בענין אכילת שקצים, שנאמר בסוף פרשת שמיני [ויקרא יא]:

"לא תאכלום

-

כי שקץ הם

".

פסוק זה מיותר הוא, כי אזהרות רבות נאמרו בתורה בדבר האיסור לאכול שרצים, ולכן קורא אני כאן

"לא תאכילום

" במקום "לא תאכלו". ובא הכתוב

להזהיר הגדולים על הקטנים

על אכילת שקצים.

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו

, האם אין כונת הכתוב היא,

דאמר להו

, שצריך הגדול לומר לקטנים:

לא תאכלו

שקצים!

ומוכח שקטן אוכל נבילות צריך להפרישו, מן התורה.

ודוחה הגמרא את הראיה:

לא

זו היא כונת הכתוב, אלא לומר

דלא ליספו ליה

שלא יאכילוהו שרצים

בידים

.

תא שמע

מהלכה נוספת:

דתניא:

"כל נפש מכם לא תאכל דם

".

מרבה הכתוב "כל" -

להזהיר הגדולים על הקטנים

, על אכילת דם.

מאי לאו, דאמרי להו

הגדולים לקטנים:

לא תאכלו

דם.

ומוכח שמצווים הגדולים על הקטנים להפרישם מעשיית איסור.

ודוחה הגמרא:

לא

חייבים הגדולים להפרישם, אלא כונת הכתוב היא לומר

דלא ליספו להו

שלא יאכילו הגדולים לקטנים דם,

בידים

.

תא שמע

מהלכה נוספת באיסור טומאת כהנים:

כתיב בתחילת פרשת אמור [ויקרא כא]:

"אמור

אל הכהנים,

ואמרת

אליהם".

אמור להם עצמם, ואמרת אליהם -

להזהיר גדולים על הקטנים

על טומאת מת!

מאי לאו, דאמר להו

, שמצווה למנוע את הכהנים הקטנים, ולומר להם:

לא תיטמו!

ודוחה הגמרא את הראיה:

לא

צריך למונעם, אלא כונת הכתוב לומר

דלא ליטמא להו

הכהנים הגדולים לכהנים הקטנים,

בידים

.

וצריכי

שלשה פסוקים בשלשה ענינים שונים כדי להשמיע את האיסור לספות לקטן איסור בידים: בדם, בשרצים ובטומאת כהנים.