יבמות 103b — התלמוד בעברית

אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל טובתן של רשעים

רעה היא אצל צדיקים,

משום שהצדיקים שונאים את הרשעים, וקצה נפשם בהנאה מהם. ובודאי לא נהנתה יעל מביאתו של סיסרא.

שנאמר

שאמר הקדוש ברוך הוא ללבן כשרדף אחרי יעקב:

"השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע".

והשתא,

בשלמא

שלא ידבר עמו

רע לחיי!

מובן מדוע אמר לו שלא ידבר עמו רע.

אלא טוב אמאי לא

ידבר עמו?

אלא שמע מינה: טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים,

ששונאין הצדיקים את הרשעים, וקצה נפשם בהנאתן . ולכן אמר לו שלא ידבר עמו אף טוב, משום שאצל צדיקים רע הוא.

ומקשינן:

בשלמא התם,

במעשה לבן ויעקב, באמת יתכן שדיבור טוב שידבר עמו לבן רעה היא אצל צדיק.

ומהי הרעה שיכולה להיות?

דלמא מדכר ליה שמא

[שמא יזכיר לו שם]

דעבודת כוכבים

. כפי שבאמת היה לבסוף, שאמר לו לבן: "למה גנבת את אלהי" .

אלא הכא,

במעשה סיסרא

מאי רעה איכא

במה שבא עליה?

ומבארינן:

דקא שדי בה

[שהטיל בה סיסרא]

זוהמא.

דאמר רבי יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה

הטיל בה זוהמא

.

ישראל שעמדו על הר סיני,

ונתקנו שם מכל מום

פסקה זוהמתן

[אותה זוהמא שהטיל הנחש בחוה אמם],

אבל

עובדי כוכבים, שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן.

שנינו במשנתינו:

חלצה במנעל שאינו שלו וכו'.

תנו רבנן

: כתיב: "וחלצה

נעלו". אין לי אלא נעלו

של החלוץ עצמו. אבל אם נועל החלוץ

נעל של כל אדם

אחר

מנין

שכשרה לחליצה?

תלמוד לומר

: מדכתיב פעמיים

נעל, נעל.

"וחלצה נעלו", "בית חלוץ הנעל", משמע

מכל מקום,

לרבות אף נעל שאינה שלו.

אם כן, מה תלמוד לומר "נעלו",

הרי היה אפשר לכתוב "וחלצה נעל"?

מכאן אנו למדים:

נעלו

דווקא מנעל

הראוי לו

כשר לחליצה.

פרט ל

מנעל

גדול, שאין יכול להלוך בו,

ופרט ל

מנעל

קטן, שאינו חופה רוב רגלו,

ופרט לסנדל המסוליים

[שנפחת ],

שאין לו עקב.

שכל אלו אינם כשרים לחליצה.

אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף. אתאי יבמה לחלוץ. אמר ליה

רב יוסף לאביי:

הב ליה

ליבם את

סנדלך,

שתחלוץ אותו היבמה!

יהיב ליה

אביי ליבם

סנדלא דשמאלא

[סנדל של רגל שמאל]. ועשה כך, משום שסבר שסנדל שאינו שלו אינו כשר לכתחילה. וכמבואר להלן.

אמר ליה

רב יוסף:

אימר דאמור רבנן

במתניתין שחליצה בסנדל של שמאל ברגל ימין כשר ב

דיעבד.

אבל

לכתחלה מי אמר?

ואם כן, איך נתת לו לכתחילה סנדל שמאל?

אמר ליה

אביי:

אי הכי, סנדל שאין שלו נמי, אימר דאמור רבנן

שב

דיעבד

כשר,

לכתחלה מי אמור?

ואם כן, איך אמרת לי לתת ליבם את סנדלי? הרי זה סנדל שאינו של היבם, ורק בדיעבד כשר!

אמר ליה

רב יוסף:

הכי קאמינא לך: הב ליה

את סנדלך

ואקני ליה

, והקנהו לו, שיהא הסנדל שלו, כדי שתהא חליצה כשרה אף לכתחילה .

שנינו במשנתינו: או ב

סנדל של עץ

וכו' חליצתה כשרה.

מאן

הוא ה

תנא

שסובר כך?

אמר שמואל: רבי מאיר היא.

דתנן: הקיטע יוצא בקב שלו

בשבת,

דברי רבי מאיר. רבי יוסי אוסר.

רואים שרבי מאיר סובר שקב העץ של הקיטע נחשב נעל.

אבוה דשמואל אומר

: משנתינו מדברת

ב

סנדל של עץ ה

מחופה עור ודברי הכל

היא, שמחופה עור לכולי עלמא נחשב נעל.

אמר רב פפי משמיה דרבא: סנדל

[שפרחה בו צרעת]

המוסגר,

דהיינו, שלא נראו בבגד סימני צרעת גמורים, והסגירו הכהן שבעת ימים,

לא תחלוץ בו,

שמא תבוא לחלוץ בסנדל המוחלט [להלן יתבאר מהו מוחלט].

ואם חלצה

בסנדל המוסגר

חליצתה כשרה.

אבל

סנדל המוחלט,

דהיינו, שנראו בו סימני צרעת גמורים, או שפשה בו הנגע בתוך ימי הסגרו, והוחלט למצורע

לא תחלוץ בו. ואם חלצה חליצתה פסולה.

והטעם, שכיון שצריך שיהא במנעל של חליצה שיעור כדי שיהא חופה את רוב רגלו, הרי מנעל זה פסול, שהרי אין בו שיעור, שכיון שעומד הוא לשריפה בגלל הנגע שבו, הרי הוא כשרוף, ונכתת שיעורו.

אבל סנדל המוסגר, כשר בדיעבד. שהרי אינו עומד לשריפה, ושיעורו קיים. ומכל מקום לכתחילה לא יחלוץ בו, שמא יבואו לחלוץ במוחלט.

רב פפא משמיה דרבא אמר

אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט לא תחלוץ בו. ואם חלצה חליצתה כשרה.

מיתיבי: בית המוסגר מטמא מתוכו,

דהיינו, אם נגע בכותל שבתוך הבית, למרות שלא נכנס גופו לתוך הבית, שאז היה נטמא משום האי דכתיב "והבא אל הבית יטמא", מכל מקום נטמא .

ואילו בית

מוחלט

מטמא

מתוכו, ו

אף

מאחוריו,

דהיינו, שאף אם נגע באחוריו של הבית , ולא בתוכו מכל מקום נטמא.

ודבר זה נלמד מן המקראות בתורת כהנים, שמוסגר מטמא מתוכו ולא מאחוריו, ובמוחלט כתיב "טמא הוא", הוסיף לו טומאה אחרת, לומר לך שמטמא אף מאחוריו.

וזה וזה,

בין בית מוסגר ובין בית מוחלט

מטמאין בביאה.

דהיינו, שאם נכנס רובו לתוכו, טמא משום "והבא אל הבית".

ואי סלקא דעתך

שהעומד להכתת ככתות דמי, אם כן, גם כאן, הרי הבית

כדמכתת דמי,

שהרי דינו להנתץ.

והא

כדי להטמא

בעינן "והבא אל הבית" וליכא,

שהרי הבית כאילו אינו קיים!

ומתרצינן:

שאני התם, דאמר קרא: "ונתץ את הבית".

רואים ממקרא זה, ש

אפילו בשעת נתיצה

עדיין

קרוי בית.

תא שמע: מטלית

המנוגעת,

שיש בו

גודל של

שלש על שלש

אצבעות,

אף על פי שאין בו

שיעור

כזית,

כגון שהיא טוויה מחוט דק, שנפחה קטן, ושיעורה גדול,

כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו.

דהיינו, טימאה את כל כלי הבית.

שכך הוא הדין, שמצורע מטמא את אשר בבית בביאתו לבית. וכן בגד ואבן המנוגעים, כולם מטמאין את אשר באוהל. וכיון שנכנס רובה של המטלית, כאילו נכנסה כולה, וטימאה את הבית.

מאי לאו

במטלית

מוחלטת

לצרעת מיירי, ואפילו הכי אמרינן, השלך את המיעוט אחר הרוב, ונחשב כאילו נכנסה כולה לבית ומטמאה. ואם אמרינן שכמאן דמכתתא דמיא, אם כן, חשוב רק מה שנכנס לבית, והרי אין בבית מטלית שיעור ג' על ג', ולא תטמא המטלית את הבית!

ודחינן:

לא.

הברייתא מדברת במטלית

מוסגרת.

אבל במוחלטת, באמת אין הולכין אחר הרוב.

ומקשינן:

אי הכי, אימא סיפא: היו בה

במטלית שיעור של

כמה זיתים,

אף שהיה בה רק גודל של שלש על שלש אצבעות, והיינו, כגון שהיתה ארוגה מחוט עבה, שנפחה גדול, ושיעור גודלה קטן,

כיון שנכנס ממנה כזית לבית טהור,

אף על פי שלא נכנס שיעור בגד לבית, שהרי כל הבגד אינו אלא ג' על ג', והרי לא נכנס רובו לבית מכל מקום

טמאתהו.

והשתא,

אי אמרת בשלמא

שהברייתא מדברת במטלית

מוחלטת, היינו

דמטמא בכזית אף על פי שאין כאן בגד שלש על שלש, משום שמצורע מוחלט

איתקש

[הוקש]

למת,

ומת מטמא בכזית.

והיכן הוקש, דכתיב שאמר אהרן למשה על מרים כשנצטרעה: "אל נא תהי כמת". והיינו, שמרים מוסגרת היתה, ואמר אהרן למשה, אל נא תהא מצורעת מוחלטת, שלא תהא כמת.

אלא אי אמרת

שמדובר במטלית

מוסגרת, אמאי איתקש למת?

הרי לא מצאנו בשום מקום שהוקש מצורע מוסגר למת!

ומתרצינן: אלא, באמת מדובר שם במטלית מוחלטת, ואפילו הכי אמרינן שהמיעוט הולך אחר הרוב לענין טומאה, ולא אמרינן כשכתותי מכתת שעוריה, משום ד

שאני התם, דאמר קרא: "ושרף את הבגד",

משמע, ש

אפילו בשעת שריפה

עדיין

קרוי בגד.

ומקשינן:

וליגמר מיניה!

כלומר, אם כן, נלמד משם אף לענין חליצה, שמנעל המוחלט ייחשב שלם, ולא נאמר שנכתת שעורו!

ומתרצינן:

איסור מטומאה לא גמרינן,

משום שהלכות טומאה חידוש הם, ואין למדים מהם לדברים אחרים .

אמר רבא: הלכתא: אחד סנדל המוסגר, ואחד סנדל שמוחלט, ואחד סנדל של עבודת כוכבים,

דהיינו, שנועלין אותו לצלם כשמסיעין אותו ממקום למקום

לא תחלוץ

בהם לכתחילה.

ו

מכל מקום,

אם חלצה

בדיעבד

חליצתה כשרה.

וטעם פסקו של רבא:

בסנדל המוחלט כדאמרן לעיל, שאפילו בשעת שריפה קרוי בגד, ולכן לא אומרים שכתותי מכתת שעוריה.

ושל עבודת כוכבים הואיל והסנדל מיועד להליכה, לכן כשר לחליצה. וסנדל נחשב משמשי עבודת כוכבים, ואינו עומד לשריפה, משום שיש לו תקנה על ידי ביטול . ואף על פי שאסור ליהנות ממשמשי עבודת כוכבים , חליצה אינה נחשבת הנאה, שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו .

אבל סנדל

של תקרובת עבודת כוכבים,

דהיינו, שהקריבוהו ומסרוהו לפני הצלם לדורון ,