תמורה 6b — התלמוד בעברית

אבל

"אבק רבית",

ריבית שאינה אסורה אלא מדרבנן -

אינה יוצאה בדיינין

.

ורבי יוחנן אמר: אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין.

אביי סובר כרבי יוחנן ש"מהני", ולכן המלוה אינו מחזיר את הרבית, אף על פי שעבר על מימרא דרחמנא. ורבא סובר כרבי אלעזר.

אמר ליה

רב אחא לרב אשי: וכי

התם, בסברא פליגי!?

וכי נחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן בסברא זו אם "מהני" או "לא מהני"?! הרי

התם, בקראי פליגי,

הלא מחלוקתם תלויה בדרשת הכתובים!

ועתה הגמרא מביאה כמה דרשות שמהם למד רבי יוחנן שאינה יוצאה בדיינין, ודרשת רבי אלעזר שיוצאה בדיינין:

דאמר רבי יצחק: מאי טעמא דרבי יוחנן? אמר קרא

[יחזקאל יח]

"בנשך נתן ותרבית לקח

וחי לא יחיה

את כל התועבות האלה עשה

מות יומת דמיו בו יהיה

" . ודרשינן,

לחיים ניתן,

כלומר, ענשו הוא שלא יחיה,

ולא להישבון

, ולא ניתן ענשו לחיוב החזרה.

רב אחא בר אדא אמר: מהכא

, מקרא זה דרשו רבי יוחנן. שנאמר [ויקרא כה]

"אל תקח מאתו נשך, ותרבית ויראת מאלהיך

". ודרשינן,

למוראנתתיו

, כלומר, ירא את האלהים שיפרע ממך!

ולא להישבון

.

רבא אמר: מהכא

, ממקרא זה [יחזקאל שם]

"התועבות האלה עשה מות יומת דמיו בו יהיה", וסמיך ליה

בסמוך נאמר

"והוליד בן פריץ שופך דם"

ודרשינן,

הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים! מה שופכי דמים לא ניתנו להישבון

, להחזירם לחיים,

אף מלוי רבית

, ששפך דמי העני ומת ברעב,

לא ניתנו להישבון

.

ואמר רב נחמן בר יצחק: מאי טעמא דרבי אלעזר

, הסובר שיוצאת בדיינין?

דאמר קרא

[ויקרא שם] "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך,

וחי אחיך עמך

". ודרשינן, אם לקחת ממנו,

אהדר ליה

, החזירה לו!

כי היכי דניחי עמך

, כדי שיחיה אתך ולא ימות מרעב.

ואם כן, מקשה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: רבא יכול לסבור כרבי יוחנן, מכח הדרשות הללו, אף שבשאר לאווי התורה "לא מהני". וכן אביי יכול לסבור כרבי אלעזר, מפני הדרשה ההיא. ומנין לך שאביי ורבא נחלקו בפלוגתת רבי אלעזר ורבי יוחנן?

ומסקינן: אכן לא נחלקו ברבית קצוצה.

ואלא במאי קמיפלגי אביי ורבא? בשינוי קונה.

כלומר, מי ששינה על דעת המקום, ועבר אמימרא דרחמנא. לאביי "קנה", שהועילו מעשיו, מלבד אלו הלאוים שהתורה גילתה בהם ש"לא מהני". ולרבא "לא קנה", שלא הועילו מעשיו, מלבד אלו הלאוים שהתורה גילתה בהם ש"מהני".

לישנא אחרינא: בהני שינויי דשנינן

, בכל התירוצים שתירצנו. כלומר, בכל הלאווים הנ"ל, שממקצתם מוכח ש"מהני", ורבא תירץ שהוא גזירת הכתוב. וממקצתם מוכח ש"לא מהני", ואביי תירץ שהוא גזירת הכתוב.

לישנא אחרינא

: הגמרא מביאה לשון אחרת בשקלא וטריא - במה נחלקו אביי ורבא.

וגם לפי לשון זו, סבר רב אשי לומר שנחלקו ברבית קצוצה. אלא שקושית רב אחא היא, שאי אפשר לומר שאביי סובר רבית קצוצה אינה יוצאת בדיינין, לפי שאביי עצמו אמר במסכת בבא מציעא שרבית קצוצה כן יוצאת בדיינים.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: והשתא דשנינן כל הני שינויי

-

אביי ורבא במאי פליגי?

אמר ליה: ברבית קצוצה. לאביי לא מהדר רבית,

אינה יוצאה בדיינין,

לרבא מהדר רבית.

ומקשינן:

והא אביי נמי סבר דמפקינן ריבית קצוצה בדיינין

, הלא אביי גם סובר כרבא שמוציאין רבית קצוצה בדיינין -

דאמר אביי

במסכת בבא מציעא [סה א]:

האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה,

אם אירע שהיה אדם אשר היה נושה בחבירו ארבעה זוזים של רבית.

יהביה ליה למלוה בגווייהו

, נתן הלוה למלוה תמורת ארבעת הזוזים של ריבית,

גלימא,

בגד

דשוי חמשא

, השוה

חמשה

זוזים, במקום ארבעה.

הרי אף על פי שנתן הלווה למלוה יותר מדמי הרבית שקצץ לו,

כי מפקינן מיניה

, כשהדיינים באים להוציא את הריבית מן המלוה, כדין "רבית קצוצה היוצאה בדיינין", רק

ארבעה מפקינן מיניה

, ארבעה זוזים יוציאו ממנו,

והאי זוזא

, הזוז החמישי שלא התחייב לו ובכל זאת נתנו לו, לא יוציאו, כי

במתנה הוא דיהב ליה,

סתם מתנה נתן לו.

ורבא אמר: חמשה מפקינן מיניה

.

מאי טעמא?

כי לא נתן לו שום מתנה! אלא

כולה

כל הגלימא

בתורת ריביתא קאתי לידיה

, באה לידו בתורת רבית.

ועד כאן לא נחלקו אלא על הזוז החמישי.

ואביי סובר כרבא שרבית "קצוצה יוצאה בדיינים". , וקשה על רב אשי, האומר שלאביי רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין!?

אלא, כי קא מיפלגי אביי ורבא, בשינוי קונה.

וכמבואר לעיל שני פירושים.

סוגיא דהמקדיש בעלי מומין

למדנו לעיל שהמקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר בלא תעשה.

בתורה לא נאמר מפורש איסור להקדיש, ודרשוהו חכמים מדרשת הכתובים. בסוגיה הבאה מובאת ברייתא הדורשת את האיסור להקדיש בעלי מומין למזבח.

נאמר בתורה [ויקרא פרק כב] בפרשת בהמות בעלי מום:

"כל אשר בו מום,

לא תקריבו.

כי לא לרצון יהיה לכם.

עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת,

לא תקריבו

אלה לה', ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'.

ומעוך וכתות ונתוק וכרות

לא תקריבו

לה'".

שלש פעמים אמרה התורה "לא תקריבו" בעלי מום [בקרבן ישראל, ובהמשך הסוגיא תבאר הגמרא עוד פסוק הנאמר לגבי קרבן בן נכר]. והברייתא דורשת את שלשתם.

תנו רבנן: "כל אשר בו מום לא תקריבו", מה תלמוד לומר?

אם

כונת הכתוב לאסור

ב"לא תשחטו",

לאסור לשחוט בעל מום למזבח,

הרי כבר אמור

זאת

למטה,

בפסוקים הבאים, ויבואר בגמרא, וגם איסור הקטרה וזריקה כבר אמורים.

אם כן,

מה תלמוד לומר "לא תקריבו"? -

בל תקדישו

, שאסר הכתוב אפילו להקדיש בעלי מום למזבח.

מכאן אמרו

חכמים:

המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח

, ושחטן, וזרק דמן, והקטירן,

עובר משום חמשה שמות

. ואלו הן:

משום בל תקדישו,

משום

בל תשחטו, ומשום בל תזרקו, ומשום בל תקטירו כולו, ומשום בל תקטירו

אפילו

מקצתו.

משום רבי יוסי ברבי יהודה אמרו: אף

משום

קבלת הדם.

ומבארת הגמרא את הברייתא:

אמר מר

, שנינו בברייתא:

אם בל תשחטו, הרי אמור למטה.

ודנה הגמרא:

היכן אמור?

דתניא

, שנינו בברייתא אחרת: זה שאמרה תורה [פסוק כב]

"עורת או שבור או חרוץ או יבלת, לא תקריבו אלה לה'", מה תלמוד לומר?

אם

כונת הכתוב לומר,

בל תקדישו

אלה לקרבן,

הרי

דבר זה

כבר אמור למעלה

[בפסוק כ].

אלא, מה תלמוד לומר "לא

תקריבו"?

-

בל תשחטו!

ועוד נאמר שם,

"ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'".

ודרשינן, "ואשה לא תתנו",

אלו אשים

, לאסור הקטרת אימורין של בעלי מומים אלו על אש המזבח.

ועדיין

אין לי

שאסור להקטיר

אלא כולן.

מקצתן מנין,

שאסור להקטיר אפילו כזית מהן?

תלמוד לומר "מהם",

אפילו קצת מהם.

זריקת דמים

של בעלי מומים

מנין

שאף היא אסורה?

תלמוד לומר "על המזבח".

עוד נאמר שם

"לה'",

ובא הכתוב

לרבות שעיר המשתלח

לעזאזל, שהמקדישו בעל מום לוקה משום האיסור להקדיש בעל מום. ויבואר בהמשך.

ועתה דנה הגמרא על מה ששנינו בברייתא השניה ש"לה'" בא "לרבות" שעיר המשתלח. ואילו בדרשה אחרת, לגבי "שחוטי חוץ", שגם שם נאמר "לה'", דרשינן "למעט" שעיר המשתלח?

"שחוטי חוץ" הוא האיסור להקריב קרבן הראוי למזבח מחוץ לעזרת המקדש.

ומקשינן:

וכי ל"ה'" לרבות הוא

נדרש?!

והתניא,

והרי שנינו בברייתא: נאמר בתורה [ויקרא יז] "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז [ובמוקדשין הכתוב מדבר. רש"י] במחנה [חוץ לעזרה], ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'. ונכרת האיש ההוא מקרב עמו".

ודרשינן,

אי "קרבן", שומע אני אף קדשי בדק הבית

, אסור להקריבן בחוץ,

ש

הרי אף הם

נקראו "קרבן", כענין שנאמר

בשלל מלחמת מדין [במדבר לא]

"ונקרב את קרבן ה', איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז",

והם בודאי קדשי בדק הבית, ונקראו בתורה בלשון "קרבן". ומנין שמותר לשחוט קדשי בדק הבית בחוץ?

תלמוד לומר "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו".

ודרשינן, "קרבן"

הראוי לפתח אוהל מועד, חייבין עליו

כרת

משום שחוטי חוץ.

אבל קדשי בדק הבית,

שאין ראוי לפתח אוהל מועד,

שהרי בעלי מומין הם, כמו ששנינו לעיל שאסור להתפיס תמימין לבדק הבית, והמתפיסן עובר בלא תעשה, הלכך

, אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ.

וממשיכה הברייתא לדון: ממה שדרשנו, שכל דבר אשר אינו ראוי לפתח אוהל מועד אין חייבים עליו משום שחוטי חוץ,

אוציא אני את אלו,

קדשי בדק הבית שהם בעלי מום,

ולא אוציא פרת חטאת

[פרה אדומה]

ושעיר המשתלח,

שהם ראויים לפתח אוהל מועד, כיון ששניהם אינם בעלי מום, שהרי בפרה אדומה נאמר [במדבר יט] "אשר אין בה מום", ובשעיר המשתלח דרשנו בברייתא הקודמת ממה שנאמר "לה'" שלא יהא בו מום. ועתה יש לדון: כיון שהן תמימין, יתחייב המקריבן בחוץ. כגון, אם שחטה לפרה אדומה בחוץ שלא כמצוותה, דהיינו, שלא על גבי מערכתה [מקום המיועד לשחיטתה], או אם שחט שעיר המשתלח בכל מקום בחוץ [שבכל מקום הוא חוץ למקומו, שהרי אינו נשחט כלל, אלא נדחף בראש הצוק] יתחייב כרת על שחוטי חוץ.

תלמוד לומר, "לה'".

ודרשינן,

מי שמיוחדין "לה'",

רק על זבחים הקרבים בפנים, חייבים עליהם כרת אם שחטן בחוץ,

יצאו אלו

, פרת חטאת ושעיר המשתלח,

שאין מיוחדין "לה'".

וקשה, שבברייתא זו דרשינן "לה'" למעט, ואילו לגבי בעלי מומין דרשינן "לה'" לרבות?

ומתרצינן:

אמר רבא

: הדרשות אינן סותרות, כי

הכא

, נדרש

מענינא דקרא

ממשמעות המקרא,

והתם מענינא דקרא

-

התם,

בשחוטי חוץ, נאמר

"ואל פתח אוהל מועד",

ובא

לרבות

לחייב כל הראוי לאוהל מועד, דהיינו, כל התמימין הקדושין בקדושת מזבח, להתחייב עליהן אם שחטן בחוץ. לכן, כיון שחזרה התורה וכתבה

"לה'",

וכבר נתרבו כל קדשי מזבח, ודאי בא הכתוב

להוציא

פרת חטאת ושעיר המשתלח.

אבל

הכא

, גבי בעלי מומין, הרי מה שכתבה

"ואשה לא תתנו מהם",

הוא

להוציא.

כי פסוק זה מלמד כי רק דבר העולה לאישים חייב עליו המקדישו כשהוא בעל מום, אבל שאינו עולה לאישים אינו חייב [ומכלל דרשה זו יש למעט שעיר המשתלח, שמקדישו בעל מום אינו חייב], ולמה חזרה התורה וכתבה

"לה'"?

הלכך ודאי שבא לדרוש

לרבות

שעיר המשתלח, לאסור להקדישו כשהוא בעל מום.

הגמרא ממשיכה לפרש את הברייתא.

שנינו בברייתא: "לה'" לרבות שעיר המשתלח, ואסור להקדישו בעל מום.

ומדייקת הגמרא:

טעמא, דכתב קרא "לה'", הוא דלא מייתי שעיר המשתלח בעל מום,

ואסור להקדישו. -

הא לא רבי קרא "לה'",

אם התורה לא היתה מרבה אותו,

הוה אמינא, שעיר המשתלח בעל מום, שפיר דמי

, שמותר להקדישו?!

אך הרי אי אפשר לומר כך, שהרי

אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם!

הגורל שמגריל עליו אינו קובע אותו להיות שעיר המשתלח אלא כשהוא ראוי גם לשם. כי כאשר מביאין אותו ביחד עם השעיר השני הרי לא ידוע על איזה מהן יפול הגורל לה' ועל איזה לעזאזל, לכן צריכים להיות שניהם תמימין. ולמה צריך גזירת הכתוב מיוחדת שאסור להקדישו?

ומתרצינן,

אמר רב יוסף: הא מני?

-

חנן המצרי היא

, ברייתא זו נשנתה בשיטת חנן המצרי.

דתניא,

חנן המצרי אומר: אפילו דם בכוס

-

מביא חבירו, ומזווג לו.

אפילו אם כבר נשחט השעיר הפנימי הנעשה לה', ונתקבל דמו ונמצא בכוס, מת השעיר המשתלח, מביא שעיר אחר מן השוק, ומזווג לו, כלומר, מעמידו אצל הדם שבכוס, להראות שחבירו הוא, ומשלחו לעזאזל.

וסבר רב יוסף, שלדעת חנן המצרי לא צריך להביא אלא שעיר אחד, והוא יישלח לעזאזל בלי הגרלה כלל.

ולגבי שעיר שכזה הוה אמינא שמותר להקדישו כשהוא בעל מום, מפני שאינו בכלל ההגרלה, ולא יפול עליו גורל לה' [כקושית המקשן]. הלכך, באה הברייתא להשמיענו לרבות אותו לאיסור הקדשה.

ועל כן, מקשה הגמרא, מנין לנו שחנן המצרי סובר שאין צריכין הגרלה? הרי יתכן שהוא סובר שהדם כשר ואינו צריך להישפך, ומכל מקום צריך הגרלה, באופן שיביא שני שעירין ויגריל עליהן כבתחילה. ואותו שעלה עליו הגורל לעזאזל, יעמוד אצל הדם ויישלח לעזאזל, ואותו שעלה עליו הגורל לה' ירעה עד שיסתאב, והדם של הראשון לא יישפך, אלא יתכפר בו, כי עלה עליו הגורל לה' בהגרלה הראשונה. ומה שאמר "אפילו", הוא להוציא ממי שאמר צריך להביא שנים אחרים, ויגריל ואף ישחוט את השני כבתחילה, והדם של השני יישפך.

ומקשינן:

נהי

, אכן,

דשמעת ליה לחנן המצרי

, שהדם לא יישפך, משום שסובר,

דלא הוי דיחוי

, אבל,

דלא צריך הגרלה

-

מי שמעת ליה?

מנין לך שסובר שלא צריך הגרלה?

דילמא

, הרי יתכן שלדעת חנן המצרי,

מייתי,

מביא שני שעירים,

ומגריל

עליהם?

וחוזרת הקושיה: איך סלקא דעתך, שאסור להקדיש בעל מום לשעיר המשתלח, הרי בכל האופנים זקוק להיגרל עם שעיר אחר שהוא לה', ובודאי שאסור לו להיות בעל מום, ולמה צריך דרשה לרבות שאינו בא בעל מום?

ומסקינן:

אלא, אמר רב יוסף: הא מני, רבי שמעון היא,

הברייתא נשנתה כדברי רבי שמעון.

דתניא: מת אחד מהם

, לאחר הגרלה, לפני שחיטת שעיר הנעשה בפנים -

מביא חבירו בלא הגרלה, דברי רבי שמעון

, לפי שהוא סובר "הגרלה לא מעכבא".

ועל אותו שעיר שמביאו בלא הגרלה אמרה הברייתא שיש "הוה אמינא" לומר שאפשר להקדישו כשהוא בעל מום.

רבא אמר

: במקדיש בעל מום לשעיר המשתלח, אכן

לא נצרכה

, לא הוצרכה הברייתא להשמיענו שלוקה, כקושיית המקשן. אלא במה הוצרכה להשמיענו,

כגון שהומם

, שנפל מום בשעיר המשתלח

בו ביום

, ביום הכפורים עצמו אחרי ההגרלה,

וחיללו על חבירו

, על שעיר אחר, שגם הוא בעל מום. וכיון שחיללו על אחר, אינו צריך הגרלה, כי עצם החילול הוא ההקדשה, ועליו חידשה הברייתא שאסור להקדישו.