תמורה 4b — התלמוד בעברית

ומתרצינן:

לא

קשה. כי רבי יוסי ברבי חנינא לא אמר שהמקדים תרומה לביכורים "לוקה", אלא אדרבה,

רבי יוסי ברבי חנינא

אפטורא קאי

, דבריו מוסבים על ה"פטור",

והכי קאמר

:

על מה שאמר רבי יוסי הגלילי

לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו

, אמרו האמוראים:

משום רבי יוסי ברבי חנינא אמרו: אף המקדים תרומה לביכורים

אינו לוקה!

והגמרא סברה, שאינו לוקה משום שהוא לאו שאין בו מעשה, ודנה הגמרא:

ומאי שנא

, במה שונה "

מימר

"

דלקי משום דבדיבורו עביד מעשה

, שעושה קודש מחולין, כמבואר לעיל, הרי

מקדים תרומה לביכורים, נמי לילקי

, משום אותו הטעם,

דבדיבורו עשה מעשה

, שקורא עליה שם, ומביאה לקדושת תרומה, ולמה נחשב הדבר כלאו שאין בו מעשה?

ומתרצינן:

אמר רבי אבין

: פטור מלקות אינו משום שאין בו מעשה, אלא,

שאני התם

, שונה דין מקדים תרומה לביכורים, שהפטור הוא משום

ד"לאו שניתק לעשה" הוא

[ולקמן יבואר], שהלאו "מלאתך ודמעך לא תאחר" ניתק ל"עשה",

דכתיב

[במדבר יח]

"מכל מתנותיכם

תרימו

", ודרשינן [לקמן ה ב] שאף על פי שהקדים מעשר לתרומה, עדיין חוזר ומפריש תרומה. וכיון שחלה עליו מצות עשה, ניתק הלאו מחיוב מלקות על עבירת הלאו.

ולסיכום: רבי יוסי ברבי חנינא סובר שהמקדים תרומה לביכורים עובר על לאו שיש בו מעשה, משום שבדיבורו עשה מעשה. ועם כל זה אינו לוקה, משום שהוא "לאו הניתק לעשה".

סוגית לאו הניתק לעשה

יתיב

[ישב]

רב דימי, וקאמר לה להא שמעתא

של רבי אבין, המבאר טעמו של רבי יוסי ברבי חנינא שהמקדים תרומה לביכורים אינו לוקה, משום שהוא "לאו הניתק לעשה".

אמר ליה אביי

:

ו

כי

כל לאו הניתק לעשה לא לקי?!

-

והרי

"מימר", דלאו שניתק לעשה הוא

, שנאמר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ואם המר ימיר, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש",

ובכל

זאת

לקי?

דתנן

, כמו ששנינו במשנתנו:

לא שאדם רשאי להמר, אלא שאם המיר, מומר, וסופג את הארבעים.

ומתרצינן:

אמר ליה

רב דימי לאביי:

שאני

[שונה דין]

מימר, משום דהוה

ליה

תרי לאוי

, כי במימר אמרה התורה שני לאוים "לא יחליפנו" ו"לא ימיר",

וחד עשה. ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי

, אין עשה אחד עוקרת שני לאוים.

על תירוץ זה מקשה אביי מדין "אונס".

המאנס את הבתולה, חייב לקחתה לאשה, והוא מצות עשה מן התורה [דברים כב] "ולא תהיה לאשה כל ימיו". ואסור לו לגרשה, ואם גירשה, עובר בלא תעשה שנאמר "לא יוכל לשלחה".

וממה שאמרה התורה: ולו תהיה לאשה "כל ימיו", דרשו חכמים [מכות טו א] "כל ימיו בעמוד והחזר קאי", כלומר, שאם עבר על לאו זה וגירשה חייב לחזור ולקחתה לאשה. נמצא, שהלאו ניתק לעשה, ולדברי רב אבין אין לוקין על לאו זה. ומביא אביי משנה שלוקין.

ומקשינן:

והרי אונס, דחד לאו וחד עשה,

יש בו לאו אחד הניתק לעשה, ובכל זאת לוקה,

ולא אתי עשה ועקר חד

לאו?

דתניא, אונס שגירש, אם ישראל הוא

, ואין לו מניעה מלחזור ולקחתה -

מחזיר

אותה,

ואינו לוקה.

ואם כהן הוא

, שאסור לו לחזור ולקחתה מפני שהיא גרושה,

לוקה

מלקות ארבעים,

ואינו מחזיר

.

הרי שכהן לוקה. וקשה על רב אבין, שאמר, לאו אחד הניתק לעשה, אין לוקין עליו ?

ומתרץ רב דימי:

כהנים קאמרת?

! שאני כהנים, לכהנים יש דין שונה,

דטעמא אחרינא נינהו

, יש בהם טעם אחר, כיון

דרבי בהו רחמנא קדושה יתירא

, התורה הרבתה בהם קדושה - יותר מקדושת ישראלים, ואסרה עליהם מה שלא אסור לישראלים, כגון: האיסור להטמאות למתים - הלכך גם החמירה עליהם שהם לוקין על "לאו הניתק לעשה" אף על גב שישראל אינו לוקה.

לישנא אחרינא :

יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא

.

אמר ליה אביי: וכל לאו שניתק לעשה לא לקי?! והרי "מימר" דלאו שניתק לעשה הוא ולקי?

-

דתנן: לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים

.

ומתרצינן:

אמר ליה

רב דימי:

שאני מימר

, שונה הדין של מימר, ולוקין עליו אף על פי שניתק לעשה,

משום דהוי ליה לאו ששוה בכל,

הכל אסורים להמיר, והלאו ישנו גם בצבור ושותפין, ואם המיר אחד מהן - עבר על הלאו,

ואילו

ה

עשה

של תמורה -

אינו שוה בכל,

ואינו בקרבן של צבור ושותפין, ולא נתפסה תמורה על קרבנן, כמבואר לקמן [יג א] -

הואיל וכך - אין ב"כח", העשה לנתק מלאו ששוה בכל.

ומקשה אביי מ"אונס". אונס הוי בהיפך. ה"לאו" - אינו שוה בכל, ואילו ה"עשה"

\- שוה בכל.

כיצד: אמרה התורה "ולו תהיה לאשה... לא יוכל שלחה כל ימיו", ודרשינן, ולא תהיה בשילוחיה כל ימיו, אלא עמוד והחזר! כלומר, אי - ההחזרה הוא הלאו, ודבר זה שייך רק בישראל ולא בכהן .

ואילו העשה שוה בכל אף בכהנים .

נמצא, שהלאו אינו אלים, ואדרבה! העשה - אלים, וכל שכן שהעשה האלים מנתק את הלאו שאינו אלים. ואם כן, קשה, למה לוקין על לאו זה, הלא - לדבריך, אין לוקין על לאו הניתק לעשה?

ומקשה אביי:

והרי אונס דלאו דיליה אינו שוה בכל

, דליתיה בכהנים,

ואילו

ה

עשה שוה בכל

, דאיתיה בכהנים -

ולמה לוקה כהן שגירש?

כ

מו

דתניא: אונס שגירש, אם ישראל הוא

-

מחזיר ואינו לוקה, ואם כהן הוא

-

לוקה ואינו מחזיר.

ומתרצינן:

אמר ליה

רב דימי לאביי:

כהנים קאמרת! כהנים טעמא

[או:

עמא

]

אחרינא הוא

,

דרבי בהו רחמנא קדושה יתירא,

הילכך החמירה בהם התורה שהם לוקין אפילו שאינו "לאו השוה בכל " -

אבל לגבי ישראל שגירש - שוה הלאו והעשה, והישראלים כולם חייבים להחזיר אם גירשו - הלכך שנינו בברייתא: אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה, משום שהלאו, אכן, ניתק לעשה.

וממשיכה הגמרא:

כתנאי

, הלכה זו שאין לוקין על "לאו הניתק לעשה", אינה מוסמכת על דעת הכל, אלא היא מחלוקת תנאים .

שנינו בברייתא: אמרה תורה בפרשת קרבן פסח [שמות יב]

"ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו".

ודרשינן

, בא הכתוב

"והנותר, באש תשרופו",

ליתן עשה אחר לא תעשה

, כדי

לומר, שאין לוקין עליו,

אם תותיר ועברת על לאו - באש תשרפו! נתקו הכתוב בעשה זה מחיוב מלקות של שאר לאוין, לומר: זה ענשו ותקנת עבירתו - שישרפנו . אלו הם

דברי רבי יהודה

.

רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה

, אין טעם זה עיקר, ולא מטעם שניתק לעשה - אינו לוקה.

אלא

, מפני מה אינו לוקה?

משום דהוה לאו שאין בו מעשה

, ישב לו ולא אכל ומאיליו נעשה נותר.

וכל לאו שאין בו מעשה

-

אין לוקין עליו

.

הרי, שרבי יעקב אינו סובר פטור מלקות מטעם "לאו הניתק לעשה".

ודנה הגמרא:

ורבי יעקב, האי

, זה שכתבה התורה

"והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו", למאי אתא?

מאחר שאינו צריך מקרא מיוחד לפטור ממלקות, כי הפטור כלול בשאר לאוים שאין בהם מעשה, אם כן, לאיזה דרשה כתבה התורה "והנותר באש תשרופו"?

מיבעי ליה ל

דרשה אחרת,

כ

מו

ד

תנן, שנינו במשנה במסכת פסחים [פג א]:

העצמות,

שאינו רשאי לשוברן ולאכול את המוח שבתוכם, לפי ששבירת עצמות אסורה בקרבן פסח,

ו

כן

הגידין

, שלא אכלם,

ו

הבשר

הנותר

, שנתעצלו באכילתו וניתותרו - כל לאו הם נותר וטעונין שריפה , ומה יעשה בהן?

ישרפו בששה עשר

בניסן, והוא ביום ראשון של חול המועד, ולא ביום טוב, ואף על פי שכבר נפסלו מבקרו של יום טוב. ואם

חל ששה עשר להיות בשבת

-

ישרפו בשבעה עשר. לפי שאין דוחין לא את השבת ולא את יום טוב

, בכדי לקיים מצות שריפה.

ואמר חזקיה, וכן תנא דבי

[וכן שנינו בבית מדרשו של]

חזקיה: מאי טעמא

, מה הטעם שאין מצות שריפתן דוחה את השבת ואת יום טוב?

אמר קרא "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו".

ו"עד בוקר" הוא מיותר, שהרי כבר כתבה התורה "לא תותירו ממנו עד בוקר". ובא הכתוב

ליתן לו

בוקר שני לשריפתו

. וכך היא משמעות הכתוב: "לא תותירו ממנו עד בוקר", דהיינו עד בוקרו של חמשה עשר בניסן, שאז הוא נעשה נותר ונפסל מאכילה. אך עדיין לא ישרפנו. אלא, "והנותר ממנו עד בוקר", והוא הבוקר השני, בששה עשר בניסן, אז "באש תשרופו". ולא ביום טוב עצמו.

ולדרשה זו כתבה התורה "והנותר, באש תשרפו" ולא לפטור ממלקות, כי לדברי רבי יעקב הוא פטור ממלקות מהטעם שאין מעשה בלאו של נותר.

סוגיא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד

אמר אביי: כל מילתא

, כל דבר,

דאמר רחמנא

שציווה הקדוש ברוך הוא בתורה "

לא תעביד

", אל תעשהו! -

אם עביד

, אם עבר על ציווי התורה ועשהו -

מהני

, מועילים מעשיו, ומה שעשה עשוי -

דאי סלקא דעתך

-

לא מהני

, קשה:

אמאי לקי

, למה לוקה ארבעים, הרי לא הועילו מעשיו?

רבא אמר

: כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אם עביד -

לא מהני מידי

, לא הועילו מעשיו כלום.

והאי דלקי

, הטעם שלוקה,

משום דעבר אמימרא דרחמנא, הוא.

שעבר על ציווי התורה, אף על פי שלא הועילו מעשיו כלום.