תמורה 31a — התלמוד בעברית

שנינו במשנתנו: רבי אליעזר אומר

ולד טריפה

לא יקרב על גבי המזבח וחכמים אומרים יקרב.

והגמרא מביאה שתי דרכים לבאר מחלוקת רבי אליעזר וחכמים [ובברייתא במסכת חולין מפורש שהיינו רבי יהושע].

נחלקו חכמים במסכת חולין אם "טריפה יולדת". כלומר, אם היא מתעברת ויולדת. למאן דאמר "טריפה אינה יולדת" לא יתכן לבאר משנתנו בנטרפה ואחר כך נתעברה, מאחר שאינה מתעברת כלל. ובהכרח שנתעברה ואחר כך נטרפה. ונחלקו בדין "עובר ירך אמו", כמבואר בסוגיא הקודמת לגבי מוקצה ונעבד ונרבעה.

ואילו למאן דאמר "טריפה יולדת", אפשר לבאר מחלוקתם בנטרפה ואחר כך נתעברה, ונחלקו ב"זה וזה גורם", כמבואר.

למאן דאמר

"

טריפה יולדת

",

משכחת לה, כגון שנטרפה ולבסוף עיברה

[נתעברה].

ובהא פליגי

, בסברא זו נחלקו:

דרבי אליעזר סבר

"

זה וזה גורם

-

אסור

",

ורבנן סברי

"

זה וזה גורם

-

מותר

".

ואין לפרש מחלוקתם בשאלה אם עובר הוא ירך אמו, לפי שלא יתכן לפסול מטעם "עובר ירך אמו" אלא כשנטרפה כאשר היה הולד בגופה, שאז יתכן לומר, הואיל והולד הוא אבר מאיבריה, אירעה הטריפות בגופה בכל איבריה, כולל הולד. ולמאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא, לא אירע הטריפות בולד אלא באם בלבד. אבל אם הולד אינו במעי אמו בשעה שנטרפה, ודאי שלא פגעה הטריפות בולד, ולכל היותר אפשר להטריפו מטעם שנוצר ונגרם מאמו הטריפה. והואיל ויש לו גורם אחר המותר, והוא הזכר שבא על אמו, הוה ליה "זה וזה גורם". ונחלקו חכמים עם רבי אליעזר אם מותר או אסור.

ואילו

למאן דאמר

"

טריפה אינה יולדת

" -

משכחת לה, כגון שעיברה ולבסוף נטרפה

.

ובהא פליגי, דרבי אליעזר סבר

"

עובר ירך אמו הוא

",

ורבנן סברי

"

עובר לאו ירך אמו הוא

".

ועתה דנה הגמרא באפרוח שיצא מביצת טריפה, כגון תורין ובני יונה שנטרפו והטילו ביצים, מה דינם של האפרוחים היוצאים מאותן ביצים, האם הם כשרים להקרבה, והאם יש לחלק בין אפרוח לולד בהמה.

אמר רב הונא: מודים חכמים לרבי אליעזר באפרוח ביצת טריפה, שאסור!

מאי טעמא?

מה הסברא לחלק בין אפרוח לולד?

עד כאן לא פליגי

חכמים

עליה דרבי אליעזר, אלא בולד בהמה

, והם סוברים שאינו ירך אמו, משום

דמאוירא קא רביא

, ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה, אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל.

אבל ביצת טריפה

, כל זמן שלא נגמרה, היא אדוקה באשכול הביצים, ו

מגופה דתרנגולתא קא רביא

, וגדילה ונגמרת מגוף התרנגולת, לפיכך,

אפילו רבנן מודו

שהיא אבר של האם, וכשנטרפה האם, נטרפה גם היא.

פירוש אחר: הבהמה מאוירא קא רביא, שהרי אף לאחר שנולד הוא הולך וגדל, ומוכח שעיקר גידולו אינו מהאם. אבל ביצה, אינה גודלת אחרי יציאתה מהתרנגולת, ומוכח שעיקר גידולה היא מהתרנגולת.

ולפי לשון זו, לשני הפירושים, דיבר רב הונא לפי מאן דאמר "טריפה אינה יולדת", ונחלקו ב"עובר ירך אמו", ובעיברה ואחר כך נטרפה. ומשמיענו רב הונא שתרנגולת שנטענה בביצים ואחר כך נטרפה, מודים חכמים שהביצים נטרפו ביחד עם התרנגולת. אבל למאן דאמר "טריפה יולדת", ונחלקו ב"זה וזה גורם" ובנטרפה ואחר כך עיברה, אין הבדל בין ביצה לולד, וכשם שהוולד של טריפה כשר לחכמים משום ש"זה וזה גורם - מותר", כך גם אפרוח.

ומביאה הגמרא לישנא אחרינא, שלפיה יש לחלק בין ביצה לולד גם אם נטרפה ואחר כך עיברה, וחכמים הסוברים בולד שהוא כשר מחמת גורם האב שהוא גורם היתר, מודים בביצת אפרוח. וכמו שיבואר.

לישנא אחרינא,

אמר רב הונא: מודים חכמים לרבי אליעזר באפרוח שיצאה מביצת טריפה, שאסורה!

מאי טעמא?

עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בולד בהמה

טריפה, דאי ללישנא קמא

, למאן דאמר "טריפה יולדת", מתירים חכמים

משום

שהם סוברים "

זה וזה גורם מותר

".

ואי ללישנא בתרא

, למאן דאמר "טריפה אינה יולדת", מתירים חכמים

משום

שהם סוברים כי "

עובר לאו ירך אמו

",

ומותר

הולד.

אבל אפרוח שיצאה מביצת טריפה

, מודים חכמים שהוא אסור -

אי ללישנא קמא, התם,

בולד בהמה,

איכא היתרא בגויה

, יש גורם היתר בנוסף לגורם האיסור, ולפיכך התירו. אבל

אפרוח ליכא היתירא בגויה

, אין גורם היתר, כי מדובר

ב

"

שיחלא קמא

", באותה מחרוזת ביצים שהיו בה בשעה שנטרפה, ונטרפו עמה.

ו

מודים חכמים שהיא

אסורה.

ואי ללישנא בתרא, התם

, בולד בהמה,

אמאי שרו רבנן

, משום שהם סוברים

ד

"

עובר לאו ירך אמו

".

אבל ביצה, גופיה דאימיה הוא

.

דהא תניא,

ושוין בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שגדלה באיסור

. עד כאן לישנא אחרינא.

אמר ליה רבא לרב הונא: תניא דמסייע לך

, שחכמים מודים לרבי אליעזר באפרוח שנולד מביצת טריפה.

דתניא, "

מלא תרווד"

[מידה מסוימת הקובעת לעניני טומאה] של

רימה

[קבוצת תולעי בשר הנוצרת בבשר ומחוברת אליו]

הבאה מאדם חי, רבי אליעזר מטמא, וחכמים מטהרין

.

ויש לכך שני פירושים: פירוש ראשון, שהתולעים יצאו מאדם חי, ואחר כך מת, ונחלקו אם מטמאת הרימה טומאת מת.

פירוש שני: אפילו בעודו בחיים, נחלקו אם מטמאת הרימה מצד טומאת אבר הפורש מאדם חי, המטמא במגע ומשא ואוהל כאבר מן המת.

ולשני הפירושים, סברת מחלקותם היא: רבי אליעזר מטמא הואיל והרימה נחשבת חלק מגוף האדם. וחכמים מטהרים מפני שאינה נחשבת מגופו, אלא בריה חדשה הוא.

ומוכיח אביי:

עד כאן לא פליגי רבנן עליה

דרבי אליעזר,

אלא ברימה

, כיון

דפירשא בעלמא הוא

, כסתם פרש, הואיל ופירשה מהאדם בחייו, ולכן היא דבר הנפרד ממנו.

אבל באפרוח

שיצא מביצת טריפה, אפילו רבנן מודו דולד מעליא הוא

, כמבואר מפני שגדל במעי אמו.

אמר ליה אביי: אדרבה, איפכא מסתברא! עד כאן לא פליג רבי אליעזר עלייהו דרבנן, אלא ברימה

, משום

דאיקרי אדם מחיים "רימה"

, האדם בחייו נקרא רימה,

דכתיב

[איוב כה] "

ותקות אנוש

-

רמה, ובן אדם

-

תולעה

".

אבל אפרוח,

אימת קא גדל מביצה

, מתי יצא האפרוח מהביצה?

בתר דמסרחא

, אחר שהביצה הסריחה.

ההוא שעתא

, ובשעה שמסריחה הביצה,

עפרא בעלמא

היא,

ואישתרי ליה

, והאפרוח היוצא ממנו מותר.

וכי אסורה הביצה,

ומתי היא אסורה,

מעיקרא הוא דאסור

, רק לפני שהסריחה,

דבת אוכלא הויא,

כשהיא ראויה לאכילה. אבל

השתא,

עתה אחרי שהסריחה,

לא אסירא.

ועוד

טוען אביי:

תניא בהדיא

, שנינו ברייתא מפורשת:

מודה רבי אליעזר

לחכמים

באפרוח ביצת טריפה ש

הוא

מותר

. [גירסא אחרת:

שיקרב על גבי המזבח

].

אמר ליה

רבא לאביי:

אי תניא

-

תניא!

אם אכן שנינו כך אני חוזר בי.

שנינו במשנתנו:

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כשירה שינקה מן הטריפה פסולה מעל גבי המזבח

.

ודנה הגמרא:

מאי טעמא?

אילימא, אם נאמר משום

דמפטמא מינה

, שהיא משמינה מן הטריפה,

אלא מעתה

, אם כדבריך, אם

האכילה כרשיני עבודה זרה

, וכי

הכי נמי דאסירא?!

הלא למדנו לעיל [כט א ] שעל ידי האכלת בהמה מאכלים המיוחדים במנהגי עבודה זרה נאסרת אם אכן הקצוה לעבודת כוכבים, וגם אז נאסרת בתורת "מוקצה", ולא משום שנתפטמה באיסור.

ולמה תיאסר בשביל פיטום במאכלי איסור?

ומסקינן:

אלא, תני רבי חנינא טריטאה קמיה דרבי יוחנן

: אכן, אם ינקה לפרקים מטריפה - אינה אסורה. אלא משנתנו מדברת,

כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית

, כל ימיה, ו

הואיל ויכולה לעמוד עליה

, על אותה הנקה,

מעת לעת

, בלי שום אכילה אחרת עד ליניקה האחרת של חלב טריפה רותח, ואפילו אכלה בינתיים דברים אחרים, מכל מקום, חיותה יכולה לעמוד על היניקה. נמצא, שכל ימיה נתפטמה ועמדה חיותה על הטריפה, ולפיכך היא פסולה מעל גבי המזבח. וכן אם נתפטמה כל ימיה בכרשיני עבודה זרה, הרי היא אסורה אפילו בלי שהוקצתה.

שנינו במשנתנו:

כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים

.

הגמרא מביאה ברייתא הדורשת מקרא ש"אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים", לדברי תנא אחד.

מנא הני מילי?

דתנו רבנן

: אמרה התורה [דברים יב] "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך בכל שעריך. הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל", ודרשו חכמים [ספרי ראה יב טו] שהכתוב מדבר בפסולי הקדשים שנפדו.

ודרשינן, "

תזבח

" -

ולא גיזה

, שאסור לגזוז פסולי המוקדשין אפילו אחרי פדיונן. "

ואכלת

" -

ולא לכלביך.

"

בשר

" -

ולא חלב

, שאסור ליהנות מן החלב שלהן .

מכאן

אנו למדים,

שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים

, אלא אם מתו, יקברו.

והגמרא מביאה דעת תנא אחר הסובר "פודין את הקדשים להאכילן לכלבים", והוא דורש את הפסוק בדרשא אחרת.

איכא דאמרי

, כך דרשינן: "

תזבח, ואכלת בשר

" -

אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך

, ולא גיזה וחלב, שהנאתן היא בחיי הבהמה. ואין דרשה ללמוד ממנה לאסור לפדות לאכילת כלבים,

הלכך,

קסבר

תנא זה,

פודין את הקדשים להאכילן לכלבים

.

ועוד אפשר לדרוש היתר מפורש להאכיל לכלבים. וכך דרשינן: כל ההנאות שבחיי הבהמה כגון גיזה וחלב - לא ניתן ליהנות בהן, אבל ההנאות שלאחר מיתתה אפילו כשלא נשחטה, והיינו לפדותה ולהאכיל אותה לכלבים - מותרות.

הדרן עלך פרק כל האסורין

--- title: "חברותא - תמורה — פרק שביעי - יש בקדשי מזבח" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02371.html#HtmpReportNum0007L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0007L5" --- פרק שביעי - יש בקדשי מזבח

Оригинал главы פרק שביעי - יש בקדשי מזבח

המשנה הראשונה מבארת את הדינים והחומרות שיש בקדשי מזבח ואין בקדשי בדק הבית, ושיש בקדשי בדק הבית ואין בקדשי מזבח.

מתניתין:

יש בקדשי מזבח מה

שאין בקדשי בדק הבית

.

ויש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי מזבח.

יש בקדשי מזבח שאין בקדשי בדק הבית -

א.

שקדשי מזבח עושין תמורה,

ואילו קדשי בדק הבית אין עושין תמורה, כמבואר לעיל [יג א].

ב.

וחייבין

עליהן,

על קדשי מזבח,

משום פגול

, אם חשב בשעת עשיית אחת מארבעת עבודות הדם של קרבן לאכול מבשרו או להקטיר אימוריו חוץ לזמנן, הקרבן פיגול, והאוכל ממנו חייב כרת. ומשום

נותר

, אם נותר מבשרם לאחר זמן אכילתם ואכלו, חייב כרת.

ו

משום

טמא.

שאם נטמא גופו של האדם ואכל מהם בהיותו טמא, חייב כרת. ושלשתם נאמרו בתורה בשלמים, ושאר קדשי מזבח נלמדים משלמים [ז ב]. אבל בקדשי בדק הבית לא יתכן בהם פסול של פגול נותר וטמא.