גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
תמורה 29b — התלמוד בעברית
הברייתא מדברת באופן שקדמה והקריבתו לטלה שנתן לה, עוד לפני שבא עליה. ודנה הגמרא בתירוצו של רבי אלעזר: היכי דמי , באיזה אופן מדובר? אי נימא , אם נאמר, ד בשעת נתינה אקניה ניהלה לאלתר , הקנה לה את הטלה…
הטקסט המקורי — תמורה 29b
הברייתא מדברת באופן
שקדמה והקריבתו
לטלה שנתן לה, עוד לפני שבא עליה.
ודנה הגמרא בתירוצו של רבי אלעזר:
היכי דמי
, באיזה אופן מדובר?
אי נימא
, אם נאמר,
ד
בשעת נתינה
אקניה ניהלה
לאלתר
, הקנה לה את הטלה תיכף ומיד, ואמר לה "קני אותו מעכשיו", הרי
פשיטא דמותר! דעד כאן
, עד שעת הקרבה,
לא בא עליה.
ואלא
, שמא תאמר, שמדובר באופן
דאמר לה
"
לא ניקני ליך עד שעת ביאה
", והקנין נעשה רק בשעת ביאה. והיא הקדימה והקריבתו לפני שהוא בא עליה, כאשר עדיין לא חל עליו שם אתנן,
הרי אי אפשר להעמיד כך, כי קשה:
מי מציא מקרבה ליה?
וכי מותר לה להקריבו אף אם אינו אתנן, והרי הטלה הזה עדיין איננו שלה, ואין אדם יכול להקדיש ולהקריב דבר שאינו שלו, כי "
איש כי יקדיש את ביתו קודש לה"
'
אמר רחמנא,
[ויקרא כז], ודרשינן,
מה ביתו ברשותו
-
אף כל ברשותו!
ומתרצינן:
לא צריכא
, מדובר באופן
דאמר לה: לא ניקני
לך עד שעת ביאה. ואי מצטריך ליך
, אם תצטרכי אותו,
ניקני ליך מעכשיו!
הלכך, הוי הטלה ברשותה, ויכולה להקריב אותו, שהרי הרשה לה לקחתה לעצמה.
והחידוש של הברייתא הוא, כיון שאמר לה שהקנין יחול בשעת ביאה, היה מקום לומר שהוא נעשה מיד לאתנן האסור להקרבה. ולכן משמיעה לנו הברייתא, שאם קדמה והקריבתו הריהו מותר, כיון שהרשה לה לקחתה לעצמה לפני הביאה בשעת הצורך, והוי לה מתנת חנם. אך אם לא קדמה והקריבתו, הרי הוא אתנן.
בעי רב אושעיא
: אם לא הקריבתו, אלא
קדמה והקדישתו, מאי?
האם מותר להקריבו? וצדדי האיבעיא יבוארו בהמשך.
ומקשינן:
תפשוט ליה מדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר,
"
קדמה והקריבתו
".
ויש לדייק בדבריו:
הקריבתו, הוא
דשרי, דהא ליתיה
, שאינו בעולם
בשעת ביאה. אבל הקדישתו, דאיתיה
בעיניה
, שהאתנן נמצא לפנינו,
אסור
. ומה איבעיא ליה לרב אושעיא?
ומתרצינן: אי אפשר להסיק מדיוק דברי רבי אלעזר!
דרבי אלעזר גופא קמבעיא ליה
, רב אושעיא הסתפק במשמעות דברי רבי אלעזר עצמם, האם כשאמר "הקריבתו" התכוון דוקא לכך שהקריבתו, או אפילו הקדישתו.
והספק הוא: מי אמרינן, רק "
הקריבתו", דהא ליתיה בשעת ביאה, מותר. אבל "הקדישתו", דאיתא בשעת ביאה, אסור
, כמבואר.
או דילמא
, יתכן לומר,
כיון דתנן
[קידושין כח ב]:
אמירתו לגבוה
, המקדיש דבר לגבוה,
כמסירתו להדיוט
, ושוב אינו יכול לחזור בו כאילו עשה קנין, הלכך אפילו אם
הקדישתו
-
מותר.
והרי הרשה לה להשתמש בו לעת הצורך.
וכל שכן
אם
הקריבתו
.
ומיבעי ליה לרב אושעיא, האם היה ברור לרבי אלעזר שהקדישתו אסור, ולפיכך אמר "הקריבתו". או שמא רבי אלעזר הסתפק בהקדישתו. ועל כן, בגלל חוסר הכרעתו, אמר "הקריבתו" .
ומסקינן:
תיקו
, והאיבעיא לא נפשטה!
הגמרא ממשיכה לפרש את הברייתא.
אמר מר
:
בא עליה ואחר כך נתן לה, אתננה מותר
.
ומקשינן סתירה מברייתא אחרת,
ו
הא
תניא: בא עליה, ואחר כך
נתן לה, ואפילו עד שנים עשרה חדש,
אתננה אסור
. ואילו בברייתא שלפנינו נאמר שמותר?
ומתרצינן:
אמר רב חנן בר רב חסדא: לא קשיא! הא
, בברייתא זו שאמרה אסור - מדובר בה, בכגון
דאמר לה
"
הבעלי לי בטלה זה
", שייחד לה לפני הביאה טלה מסוים, והוא יהיה שכרה אחרי הביאה. והואיל וייחד אותו בשעת ביאה - חל עליו איסור אתנן מתי שיתן, אף על פי שהנתינה היתה אחרי זמן מרובה [ויבואר בהמשך]. ואילו
הא
, הברייתא שאמרה מותר, מדובר בה בכגון
דאמר לה
"
הבעלי לי בטלה סתם
", ולא התחייב על טלה מסוים, ולא קנאתו. הילכך, הטלה ששלח לה לאחר זמן הוי סתם מתנה, ולא "אתנן".
ומקשינן:
ו
אפילו
כי
אמר לה: הבעלי לי בטלה זה!
-
מי מיתסרי!?
וכי נאסר באיסור אתנן,
והא מחוסר משיכה
, ולא עשתה בו שום קנין המועיל, ואיך נקנה לה בשעת ביאה?
כלומר, בשלמא אם "כסף קונה", דהיינו עצם הנאת הביאה שהיא "שוה כסף", שפיר קנאתו לאתנן בקנין כסף אפילו בלי קנין משיכה. אבל הרי "כסף אינו קונה" ורק משיכה קונה, על כן, קשה: הרי לא עשתה קנין משיכה בשעת ביאה, ובמה קנוי לה, ואיך יחול עליו שם אתנן, ובמה הוא שונה מ"טלה סתם"?
ומתרצינן: ברייתא זו מדברת
בזונה עובדת כוכבים
, גויה,
דלא קניא
, שאינה קונה
במשיכה
אלא בכסף, והויא לה הנאת הביאה קנין כסף. ולפיכך אמרה הברייתא שהוא אסור מחמת "אתנן".
ואיבעית אימא, אפילו
אם מדובר
בזונה ישראלית
, גם כן קנתה אותו בקנין "חצר", ומדובר,
כגון דקאי בחצירה
, הטלה נמצא בחצירה, וכמו שיבואר.
ומקשינן: אם מדובר שהטלה נמצא בחצירה מלפני הביאה,
הא יהבית ניהלה
מעיקרא!
הרי כבר נמצא בידה, ובשעת ביאה קנאתו בקנין חצר, ולמה קוראתו הברייתא "ואחר כך" נתן לה?
ועוד
, אם כן,
פשיטא דאסור
, שהרי אתנן בשעת ביאה ממש הוא, ומה חידשה הברייתא?
ומסקינן: לעולם מדובר שעומד הטלה בחצירה, אלא שלא התחייב לה לתת את הטלה, והתחייב לתת לה מעות, ומדובר
דשוויה לה אפותיקי
, את הטלה נתן לה בתורת אפותיקי [משכון בדבר מסויים],
ואמר לה: אם עד יום פלוני יהבינא לך זוזי
\-
מוטב, ואם לאו, שקליה
לטלה
באתננך!
הלכך, כשהגיע יום פלוני ולא נתן לה מעות איגלאי מילתא למפרע שהטלה הוא שלה משעת ביאה, הואיל ונמצא בחצירה. הלכך קוראתו הברייתא "אחר כך" שהרי אינו שלה עד אז. וזה החידוש של הברייתא.
הגמרא דנה באיזה זונה אסרה התורה את אתננה.
אמר רב: אחד
[בין]
אתנן זכר
, בא על הזכר ונתן לו אתנן,
ואחד אתנן כל
ה
עריות
, האמורות בתורה -
אסור
.
חוץ מאתנן אשתו נדה
.
מאי טעמא?
"
זונה
"
כתיב
בתורה בפרשת אתנן [דברים כג]
והא
, ונדה -
לאו זונה היא
, אלא ביאת איסור.
ולוי אמר: אפילו אשתו נדה
, אתננה אסור.
מאי טעמא?
"
תועבה
"
כתיב
[שם] "כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם",
והא
, ואשתו נדה -
תועבה היא
, שהרי איסור ביאתה נאמר בפרשת עריות [ויקרא יח] ועל כל העריות כתוב [שם] "את כל התועבות האלה".
הגמרא מבררת טעמו של רב שאינו דורש כלוי ושל לוי שאינו דורש כרב.
ודנה הגמרא:
ולוי! נמי, ו
הא
כתיב
"
זונה
", ואשתו נדה אינה זונה?
ומתרצינן,
אמר לך
לוי:
ההוא
, מה שכתבה התורה "זונה" בא ללמדנו דרשה אחרת:
זונה
[בקמץ]
ולא זונה
[בסגול], ואם נתנה היא לו אתנן עבור שכר ביאתו - אינו אסור להקרבה.
ודנה הגמרא:
ורב! ההיא
"
זונה ולא זונה
"
מנא ליה
, מנין לו שאם היא נתנה לו אתנן - אינו אסור?
ומתרצינן,
נפקא ליה
, הוא דורשה
מ
הדרשה
ד
דרש
רבי
.
דתניא
, כמו שנינו ברייתא,
רבי אומר: אין אתנן אסור אלא אתנן כל העריות הבאות לו בעבירה
, שאין לו בו שום צד היתר,
אבל אתנן אשתו נדה
, שהיא אסורה לו רק עד שתטהר ואחרי כן תהיה מותרת לו, או,
ושנתן לה שכר פקיעתה
, שכר שביטלה ממלאכתה בשעת ביאה ולא לשם שכר ביאה, או,
ושנתנה לו באתננו
-
כולן מותרין
. אשתו נדה משום שיש בה צד היתר, ושכר בטלה כיון שאינו שכר ביאה, ושנתנו לו באתננו יבואר בהמשך -
אף על פי, ש
מדרשה הבאה
אין ראיה לדבר,
ראיה מוכחת להוכיח שכאשר היא נתנה לו אינו בכלל אתנן, מכל מקום -
זכר לדבר
, דוגמת ראיה יש ממקרא זה: הנביא יחזקאל [טז] בתוכחותיו לעם ישראל המשילם לאשה שזנתה מאת בעלה, ואמר שם "ויהי בך הפך מן הנשים בתזנותיך...
ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך
", הרי שאם היא נותנת לו אתנן אינו אלא "הפך", הפיכת דרך כל הארץ, ואינו נקרא אתנן, ומדרשה זו למד רב ש"זונה ולא זונה".
ודנה הגמרא:
ורב, האי
מה שאמרה תורה "
תועבה
", שממנה דרש לוי לאסור אתנן אשתו נדה,
מאי עביד ליה?
ומתרצינן,
מיבעי ליה
לדרוש
כ
מו
ד
דרשה
אביי.
דאמר אביי
:
א.
זונה עובדת כוכבים
-
אתננה אסור
.
מאי טעמא?
כתיב הכא בפרשת אתנן "
תועבה
" שנאמר "כי תועבת ה' אלהיך הוא".
וכתיב התם
בפרשת עריות [ויקרא יח] "
כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה
". ולמדים זה מזה בגזירה שוה:
מה להלן
, כמו ששם מדובר ב
עריות שאין קידושין תופסין בה
, כי כל העריות המנויים שם הם חייבי כריתות, והכל מודים שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות.
הכא נמי
, גם לענין אתנן כן, שאינו אסור אלא
בזונה
שאין קידושין תופסין בה
, וזונה עובדת כוכבים, הואיל ואין קידושין תופסין בה - אתננה אסור.
ב. ועוד הלכה אחרת אמר אביי בענין זונה עובדת כוכבים:
וכהן שבא עליה
-
אין לוקה עליה משום זונה
, ולא עבר על הלאו של [ויקרא יח] "אשה זונה וחללה לא יקחו".
מאי טעמא?
משום
דאמר קרא
[שם] "
ולא יחלל זרעו
". ודרשינן, באיזו זונה אסור ב
מי זרעו מיוחס אחריו
-
יצא עובדת כוכבים דאין זרעו מיוחס אחריו
, שאין הבנים והבנות הנולדים להם נקראים בניו ובנותיו אלא בניה ובנותיה, כמבואר במסכת יבמות [כג א].
ג. ובענין ישראלית, אומר אביי:
זונה ישראלית
, פנויה -
אתננה מותר
.
מאי טעמא?
דהא קידושין תופסין בה, ולמדים מ"תועבות" שרק עריות שאין קידושין תופסין בה - אתננה אסור.
ד.
וכהן שבא עליה
, על זונה ישראלית,
לוקה משום זונה
.
מאי טעמא?
דהא זרעו מיוחס אחריו.
ורבא אמר: אחת זו ואחת זו,
אתננה אסור, וכהן הבא עליה לוקה משום זונה
.
מאי טעמא?
ילפי מהדדי, גויה וישראלית נלמדות אחת מהשניה לגבי חיוב מלקות בכהן ולגבי אתנן.
מה
מצינו ב
זונה ישראלית
, כהן שבא עליה עובר
בלאו
, כמו שנאמר "ולא יחלל זרעו" במי שזרעו מיוחס אחריו.
אף זונה עובדת כוכבים בלאו
.
ומה אתנן זונה עובדת כוכבים אסור, אף אתנן זונה ישראלית אסור
.
ומתרץ רב, שלדרשה זו של אביי [וגם של רבא!] אמרה התורה "תועבה".
ולסיכום: עריות ממש - ודאי שאתננה אסור. ונחלקו רב ולוי: רב סבר שכל העריות חוץ מאשתו נדה. ולוי סבר כל העריות, ואפילו אשתו נדה.
בזונה גויה - אתננה אסור לכולי עלמא.
ובזונה ישראלית פנויה - נחלקו אביי ורבא. אביי סובר שאתננה מותר, ורבא סובר שאסור.
ועוד נחלקו לגבי כהן: בזונה ישראלית, כולי עלמא סברי שהוא לוקה. ובזונה גויה, אביי סובר שאינו לוקה, ורבא סובר שלוקה.
מיתיבי
לאביי, ממה ששנינו בברייתא:
אחד זונה עובדת כוכבים ואחד זונה ישראלית
-
אתננה אסור
.
תיובתא דאביי!
אמר לך אביי
: הברייתא אינה מדברת באתנן של בעילה שאין חייבים עליה כרת, כגון של פנויה שאינה ערוה עליו [ונקראת "זונה" מחמת שהיא מופקרת לכל, או מחמת שנבעלה בביאה קודמת לאחד מן העריות שחייבין עליה כרת]. אלא,
כי
קתני הא
, במה אמרה הברייתא, באיזה זונה ישראלית אמרה שאתננה אסור,
בעריות שאין קידושין תופסין בה
, בעריות ממש שעל בעילה זו שחייבין עליה כרת נתן לה אתנן - ואתנן זה אכן אסור.
כלומר, מה שאמרה הברייתא "זונה", אינו באשה שיש עליה תואר "זונה" לגבי איסור כהונה, אלא בזנות שעליה חייבים כרת, והבעילה נקראת תועבה.
ומקשינן:
והא קתני סיפא
, של הברייתא:
כגון,
אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט
-
אתננה אסור
.
והא הני
, הרי בפסולי כהונה אלו,
קידושין תופסין בהן
, והסיפא הרי מבארת את הרישא, ומוכח שגם הן מוגדרות כזונה ואתננם אסור, וקשה על אביי הסובר שכל שקידושין תופסין - אתננה מותר?
ומתרצינן: ברייתא זו אכן סוברת שאפילו אתנן פנויה אסור, וכל אתנן שאינו לאשתו גמורה אסרה התורה, כי
הא מני
, ברייתא זו מי שנה אותה?