תמורה 19a — התלמוד בעברית

אבל ולד

תמורת אשם, דליכא

"

שם עולה

"

על אמו.

ועוד, הרי הקדש הראשון שמכחו באה התמורה וגם ולדה, לאשם הופרש ולאשם מקריבו, ואינו עומד לעולה לא הוא ולא דמיו, ולא מצינו תמורת אשם קריבה בתורת עולה, הלכך, מלכתחילה לא ירדה לה להתמורה קדושת הגוף להקרבה אלא קדושת דמים למכירה בלבד.

ולפיכך, בנוגע לולדה,

מודה רבי אלעזר דבדמיו

-

אין

, אכן ימכרוהו ויפלו דמיו לעולת יחיד, ואילו

הוא עצמו לא יקרב.

ובקיצור, מקדיש נקבה לעולה, וילדה, עדיף על ולד תמורת אשם בשני דברים: א. שמצינו "שם עולה" על נקבה ולא מצינו שם אשם על נקבה. ב. שסופה של אמו לימכר ל"שם עולה", ואילו האשם לא הוקדש לעולה.

איתביה אביי

לרבא:

וכי בעי רבי אלעזר

"

שם עולה

"

על אמו

, כדי ליקרב הוא עצמו?!

והא תניא

, הרי שנינו בברייתא לגבי קרבן פסח, ובה הוא סובר שהוא קרב "שלמים" אף על פי שאין אמו שלמים?

שנינו:

המפריש נקבה לפסחו

, ואין פסח כי אם זכר -

תרעה

עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח

.

ילדה

זכר, לא יקרב הוא עצמו לפסח, אלא

ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח

, כיון שקדושתו באה מכח קדושת דמים.

וממשיכה הברייתא:

נשתיירה אחר הפסח

-

תרעה

עד שתסתאב, ויביא בדמיה שלמים.

אף על פי שפסח בשאר ימות השנה הוי שלמים [מנחות פג ב], ושלמים הוי גם בנקבה, מכל מקום, כיון שהיא באה מכח קדושה דחוייה, שלא היתה ראויה לפסח, נדחית גם משלמים.

ילדה

זכר אחר הפסח -

ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים

. אלו הם דברי חכמים.

רבי אלעזר אומר: הוא עצמו קרב שלמים.

ומסיק אביי קושייתו:

והא הכא דליכא

"

שם שלמים

"

על אמו

שהרי הוקדשה לשם פסח,

ו

בכל זאת

אמר רבי אלעזר

: הוא עצמו

יקרב שלמים?

אמר ליה רבא

לאביי: וכי

אחר הפסח קא אמרת

, להביא סתירה על סברתי בדברי רבי אלעזר?!

שאני

, שונה דין פסח

אחר הפסח

, משום

דמותר פסח גופיה

[קרבן פסח שלא הקריבוהו לפסח, ואינו ראוי לשנה הבאה כיון שפסח אינו כי אם בן שנתו]

קרב שלמים

. הילכך: אמו שניתותרה אחרי פסח - חל עליה "שם שלמים", ופקע ממנה "שם פסח". ואף על גב שאינה יכולה ליקרב היא עצמה לשם שלמים [למרות שהיא שלמים, ושלמים באים נקבה] כיון שהיא באה מכח פסח וקדושתה דחויה היא, מכל מקום, כיון שיש עליה "שם שלמים" - סובר רבי אלעזר שולדה קרב הוא עצמו לשלמים.

אמר ליה אביי לרבא:

אי הכי

, אם אכן טעמו של רבי אלעזר משום שיש "שם שלמים" על אמו -

נפלוג נמי ברישא

, למה אין רבי אלעזר חולק גם ברישא, בילדה לפני הפסח, ויסבור ש"הוא עצמו קרב שלמים" , מאחר וגם קודם הפסח אם שחטו לשם שלמים - הריהו קרבן כשר, כיון שפסח בשאר ימות השנה חוץ מי"ד ניסן שלמים הוא [כמבואר במסכת זבחים ט ב ומנחות פג ב], נמצא שיש "שם שלמים" על אמו?

אמר ליה

רבא לאביי:

אין הכי נמי דפליג

גם ברישא. וסובר שהולד עצמו קרב שלמים, הואיל ויש "שם שלמים" על אמו, כשם שסובר כן גבי עולה. ומה שאמרה הברייתא "רבי אלעזר אומר: הוא עצמו יקרב שלמים" - מוסב גם על הרישא.

עד כאן הם דברי רבא בביאור שיטת רבי אלעזר. ותמצית דבריו היא: הולד קרב הוא עצמו - כל אימת שיש "שם" אותו קרבן על אמו. הילכך: מפריש נקבה לעולה וילדה - יקרב הולד לעולה, הואיל ויש על אמו "שם עולה". וכן מפריש נקבה לפסחו וילדה, בין לפני פסח ובין לאחר פסח - יקרב הולד לשלמים הואיל ויש "שם שלמים" על אמו. בניגוד למפריש נקבה לאשם וילדה שאין "שם עולה" על אמו - לא יקרב הולד עצמו לעולה אלא ימכר לצורך עולה.

אביי חולק על רבא, ומבאר ביאור אחר בשיטת רבי אלעזר. והוא: למקום שה"מותר" הולך - הולד הולך. "מותר"

\- פירושו: המפריש בהמה שניה לאחריות ונתכפר באחת מהן, או אם אבדה ונתכפר באחרת, ואחר כך נמצאת, שהשניה "מיותרת".

וסובר רבי אלעזר שדין ולד כדין "מותר", ולכל מקום שהמותר הולך, אם להקרבת הוא עצמו אם לימכר לדמיו - שם הולך הולד.

הילכך: גבי מפריש נקבה לעולה וילדה, סובר רבי אלעזר במשנתנו שהולד עצמו יקרב עולה, כיון שגם מותר עולה קרב המותר עצמו לעולה, שהרי עולה נדבה היא ויכול להביא כמה שירצה. אבל מותר אשם שאינו יכול להקריבו לאשם, דאין אשם בא בנדבה, ודינו לימכר - גם ולד אשם ימכר, ולא יקרב הוא עצמו.

ולגבי פסח יבואר, שיש חילוק בין הרישא, דהיינו בנולד לפני הפסח, שאז מודה רבי אלעזר שלא יקרב הוא עצמו, לבין הסיפא בנולד אחר הפסח:

אביי אמר

: רבי אלעזר

לא פליג מידי

, אינו חולק כלום ברישא, והוא סובר כחכמים שימכר ולא יקרב הוא עצמו -

דגמירי

, רבי אלעזר קיבל מרבותיו כלל זה: "

למקום שהמותר הולך

-

הולד הולך

" .

הילכך, בשלמא בסיפא שמדובר

לאחר הפסח, דמות

ר פסח לאחר הפסח,

קרב

לכתחילה

שלמים

-

ולד נמי קרב שלמים

-

אבל

ברישא שמדובר

לפני הפסח

, הרי לפני פסח לא יתכן כלל "מותר", שאף על פי שאם שחטו לשם שלמים הרי הוא שלמים כמבואר, מכל מקום, כל זמן שלא שחטו לשלמים אינו שלמים, ואם הפריש קרבן פסח אחר אינו ראוי לכלום לא לשלמים כי אסור לשחטו לשם שלמים, וכן אין לו צורך בשני פסחים, ויקבל שם "מותר" רק לאחר הפסח ליקרב שלמים. אבל לפני פסח אינו אפילו "מותר". ולפיכך, כשם שהמותר אינו ראוי לשום דבר כן הולד -

אלא, שקדושתו היא כקדושת אמו, מכח קדושת אמו. ועתה,

אימיה למאי אקדשה

המקדיש? וכי לא ידע שאינה ראויה לפסח ?! וברור שהקדישה

לדמי פסח

. הלכך סובר רבי אלעזר ש

ולד נמי לדמי פסח

, ומודה ברישא שלא יקרב הוא עצמו.

מתיב רב עוקבא בר חמא: ומי אמרינן

: כסברת אביי :

מדאימיה

לאחר הפסח,

לדמי

-

ולד נמי לדמי?!

והתניא

, הלא שנינו בברייתא:

המפריש נקבה לפסח

-

היא ו

גם

ולדותיה ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן פסח

. אלו הן דברי חכמים.

רבי אלעזר אומר: הוא עצמו יקרב פסח

.

ומדברי חכמים שאמרו "יביא בדמיהן פסח" מוכח שמדובר בלפני הפסח -

ו

קשה:

הא

הכא דאימיה לדמי, ו

בכל זאת

אמר רבי אלעזר: הוא עצמו קרב פסח, ולא מוקמינן ליה

, ואין רבי אלעזר מעמיד את הולד

ב

אותה קדושה של

אימיה

, שהוקדשה לדמי בלבד?

המקשן סבר שהברייתא מדברת בהפריש נקבה לפסח ונתעברה וילדה לפני הפסח, כמו הברייתא הקודמת. ומתרץ רבינא: לא כדבריך! ואילו כן, היה רבי אלעזר אומר שהולד יקרב שלמים, אלא, ברייתא זו מדברת בהקדיש בהמה מעוברת. וטעמו של רבי אלעזר הוא משום שסובר כי העובר לא שייך לאם, וגוף בפני עצמו הוא, והוקדש בפני עצמו. ואותו העובר, כיון שהוא ראוי לפסח - יקרב הוא עצמו לפסח.

אמר רבינא: הכא

במפריש בהמה מעוברת עסקינן

-

רבי אלעזר סבר כרבי יוחנן, דאמר

[לעיל י ב]: המקדיש בהמה מעוברת

אם שיירו

, שייר את העובר לקדושה אחרת - הרי הוא

משוייר

, לקדושה האחרת, ואינו קדוש באותה קדושה של האם,

דעובר לאו ירך אמו הוא

, וגוף בפני עצמו הוא. וכמו כן, כאן כשהקדיש את האם והעובר לפסח,

ואמו היא דלא קדשה קדושת הגוף

לפסח, כיון שאינה ראויה לקרבן פסח, והיא קדושה לדמיה בלבד,

אבל הוא

העובר, הראוי לפסח -

קדשי

.

הלכך סבר רבי אלעזר: הוא עצמו קרב פסח .

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: הכי נמי מסתברא דבהמה מעוברת עסקינן

-

מ

מה

דקתני

"

היא ו

גם

ולדותיה

", משמע ששניהן היו בשעת ההקדש. ואילו אם היה מדובר בהקדש בהמה ונתעברה אחר כך - היה צריך לשנות כלשון הברייתא הקודמת "המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר".

ומסקינן:

שמע מינה!