תמורה 13b — התלמוד בעברית

רבי חולק וסובר, שלא צריך למעט כל אלו מההיקש למעשר בהמה. לפי שאפשר למעט קרבן ציבור והשותפין ממה שנאמר "לא יחליפנו ולא ימיר" בלשון יחיד, כמבואר במשנה. וכן אפשר למעט קדשי בדק הבית מ"קרבן", כמבואר לעיל, ודבר שאינו בא בחובה יבואר לקמן שנתמעט מטעם היותו קרבן ציבור.

הילכך

, רבי אומר: למה יצא

מעשר מעתה, לידון ב"תמורת שמו" וב"תמורת גופו".

כלומר, מעשר בהמה יצא משאר כל הקדשים ב"דבר חדש", הנקרא "תמורת שמו". שאם טעה האדם המונה את הצאן ומעבירם תחת השבט, וקרא למי שיצא עשירי "תשיעי", ולזה שיצא אחד עשר קרא "עשירי" - כולם קדושים!

זה שיצא עשירי, הרי הוא קדוש בקדושת מעשר בהמה, הואיל והוא יצא עשירי, למרות שקרא לו "תשיעי".

זה שיצא אחד עשר, קדוש בקדושת שלמים הואיל וקראו עשירי, אף על פי שהקריאה היתה בטעות, שאינו עשירי. והלכה זו נלמדת [בכורות ס ב] ממה שאמרה התורה בפרשת מעשר [שם] "וכל מעשר", וחידוש מיוחד הוא במעשר בהמה, ואינה בכל הקדשים, והוא הנקרא "תמורת שמו".

וכיון שיצא מעשר לדון בדבר החדש, ב"תמורת שמו", לכן הוה אמינא שאין לך בו אלא חידושו, והלכך אין בו לגמרי דין "תמורת גופו" [והוא התמורה הרגילה שמעמיד בהמת חולין אצל בהמת קדשים, ואומר "זו תמורת זו", ונקראת "תמורת גופו" להבדיל בינה ובין "תמורת שמו"]. כמו שיבואר לקמן בגמרא, ש"דבר שיצא לידון בדבר חדש, אין לך בו אלא חידושו", לפיכך, החזירתו התורה לכלל כל הקדשים, וכתבה בו "תמורת גופו".

לומר לך,

דרך אגב מבארת הברייתא, איזה חילוקי דינים יש בין "תמורת שמו" ל"תמורת גופו" במעשר בהמה.

א

. תמורת שמו קריבה

, בתורת קרבן שלמים. כמו שדרשינן [בכורות סא א] ממה שנאמר בפרשת שלמים [ויקרא ג] "אם מן הבקר", לרבות "אחד עשר" לשלמים -

ואילו

תמורת גופו אינה קריבה

כלל [בניגוד לשאר התמורות, הקרבות בקדושת הקרבן שהומרה בו], ותרעה עד שתפול בה מום ותאכל לבעלים, כמבואר לקמן במשנה [כא א]. ולעיל [ה ב] נלמד מגזירה שוה מבכור.

ב.

תמורת שמו נגאלת

, נפדית כשיפול בה מום, שהרי שלמים היא, ושלמים נגאלים.

ואילו

תמורת גופו אינה נגאלת

כשהיא בעלת מום, ופדיונה לא נתפס בקדושה [בניגוד לשאר קדשים בעלי מום שפדיונם נתפס בקדושה והן יוצאין לחולין]. כמו שכתוב [שם] בפרשת מעשר "הוא ותמורתו יהי קודש לא יגאל".

ג.

תמורת גופו חלה על דבר הראוי

להקרבה,

ועל דבר שאינו ראוי

להקרבה, כגון בעל מום, כשם שמעשר חל על בעל מום, כמו שנאמר [שם] "לא יבקר בין טוב לרע". ואיזה קדושה חלה על בעל מום? שהוא נאכל בקדושת מעשר, שלא ישחט באיטליז ולא ישקל בליטרא, כמבואר לעיל [ה ב].

ו

אילו

תמורת שמו אינה חלה אלא על דבר הראוי בלבד

, ולא על בעל מום. שהרי שלמים היא, ודינה כשאר קדשים, שאינם קדושים קדושה גמורה כשהוקדשו בהיותם בעלי מום.

ועתה חוזרת הגמרא לעיקר דברי רבי, שהואיל וחידשה התורה במעשר דין "תמורת שמו", הוה אמינא שאין בו דין "תמורת גופו" [אשר על כן הוצרכה התורה לחזור ולומר בו דין תמורת גופו]:

אמרי,

וכי

משום דרבי רחמנא

[התורה ריבתה] והחמירה בו

דאית ביה "תמורת שמו"

-

איגרועי איגרע

, יהיה דינו גרוע [קל] משאר קדשים, ולא יהיה בו דין "תמורת גופו"?! ומתרצינן:

אין!

משום

דאמרינן: מאי דרבי

, הדין שחידשה בו התורה -

רבי, ומאי דלא רבי

-

לא רבי!

ודנה הגמרא:

והא, מהיכא תיתי!?

מנין לך לומר סברא זו, הרי אינה מן המדות שהתורה נדרשת בהן? וחוזרת הקושיה: למה חזרה התורה וכתבה דין תמורת גופו במעשר?

ומתרצינן:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: משום דהוה דבר הבא לידון בדבר החדש

-

ואין לך בו אלא חידושו בלבד.

לכן הוצרכה התורה לרבות בו גם "תמורת גופו" .

שנינו בברייתא שרבי שמעון למד ממעשר שרק דבר הבא בחובה - עושה תמורה. מבארת הגמרא מה הוא דבר הבא בחובה, ואת מה בא למעט.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: לרבי שמעון דאמר "דבר הבא בחובה"

וכי רק

עולת חובה

, כגון: עולת מצורע זבים ויולדת,

היא דעבדה תמורה, הא עולת נדבה

שנתנדב לשם דורון -

לא

עבדה תמורה?!

אמר ליה

רבא:

עולת נדבה נמי

-

כיון דקבלה עליה

להקריבה לכן,

עבדה תמורה

-

ולא נצרכה

למעט עולת נדבה

, אלא ל

מעט

עולה הבאה מן המותרות

, כגון: אשם שניתק מהקרבה [תמורת אשם, ולד אשם וכו'], ודינו שהוא רועה עד שיפול בו מום, וימכר ומדמיו מקריבין עולה. וכגון: הפריש מעות לחטאתו ואשמו, וניתותרו המעות - מביא עולה באותן המעות, כמבואר לקמן [כג ב] -

ועל אותה עולה שאינה חובה אמר רבי שמעון שאינו עושה תמורה, מחמת שנתמעט ממעשר הבא בחובה.

נחלקו תנאים [לקמן כ ב] על אותן מותר המעות - מה עושין בהן. חכמים סוברים: יפלו לשופרות [תיבות שהיו בעזרה ששם נותנים מעות הקדש, תיבה תיבה ויעודה, והתיבה השמינית מיועדת למותר חטאת ואשם] ומהם יקנו "עולת ציבור". ואילו רבי אלעזר סובר: הבעלים עצמן מביאין בהן עולה, ולא לשם עולת חובה, אלא לשם דורון והם "עולת יחיד" .

על כן, מבררת הגמרא:

מאי קסבר

רבי שמעון, הממעט עולה הבאה מן המותרות מדין תמורה?

אי קסבר כמאן

דאמר מותרות לנדבת ציבור אזלי

, קשה:

פשיטא דלא עבדה תמורה, דהא אין תמורה ב

קרבן

ציבור,

ולמה צריך למעטה מדרשה בפני עצמה!?

אלא, רבי שמעון סבירא ליה כמאן דאמר מותרות לנדבת יחיד אזלי

. והלכך, לא נתמעטה מטעם שאין תמורה בקרבן ציבור, אלא משום שאינה באה בחובה.

ומקשינן:

מאן שמעת ליה האי סברא

, מי הוא המשמיענו סברא זו? הלא

רבי אלעזר

הוא , וקשה,

הא שמעינן ליה בהדיא

, הרי שמענו אותו במפורש, שהוא סובר,

דעבדה תמורה

-

דתניא

, ששנינו ברייתא:

עולה הבאה מן המותרות עושה תמורה

, אלו הם

דברי רבי אלעזר?

ומתרצינן: אכן

, רבי שמעון

-

סבר ליה כוותיה בחדא,

סובר כרבי אלעזר בדין אחד,

ופליג עליה בחדא

, וחולק עליו בדין אחר -

סבר

לה כוותיה בחדא

, במה שרבי אלעזר סובר,

דמותרות לחובות יחיד אזלא. ופליג עליה בחדא, דרבי אלעזר סבר: עולה הבאה מן המותרות עושה תמורה

, לפי שהיא קרבן יחיד,

ו

אילו

איהו,

רבי שמעון עצמו

, סבר: אין עושה תמורה

, לפי שאינה דבר הבא בחובה, ונתמעטה מההיקש למעשר.

למדנו לעיל [ט א] שרבי יוחנן סובר בדעת רבי שמעון שקרבן שהומר עליו - אין חוזרין וממירין עליו. ושם האריכה הגמרא באיבעיות רבי אבין לפי דעה זו. אחד מאופני האיבעיא הוא, בהפריש אשם להתכפר בו, והומר עליו, ועליו כבר אי אפשר לחזור ולהמיר, אלא שאבד ונתכפר בקרבן אחר, ושוב נמצא וניתק אשם זה לעולה - והאיבעיא היא אם חוזרין וממירין עליו הואיל והוא קדושה אחרת ונתחלפה קדושתו מאשם לעולה ועל אותה קדושת עולה החדשה עדיין לא המירו, או שמפני שכבר הומר בו באותו הגוף - אין חוזרין וממירין עליו.

ועתה, לפי מסקנת גמרתנו, קשה: מה האיבעיא כלל, הלא ודאי שאין ממירין עליו לדברי רבי שמעון, מחמת היותו "עולה הבאה מן המותרות"?

אי הכי

, שאין ממירין על עולה הבאה מן המותרות -

הא

דבעיא רבי אבין: הפריש אשם להתכפר בו והומם וחיללו על אחר

ונתכפר

[כלומר, או שלא הומם, אלא שנאבד ונתכפר]

באשם אחר, וניתק זה לעולה

-

מהו שיחזור וימיר בו?

וקשה,

אליבא דמאן,

לשיטת איזה תנא איבעיא ליה לרבי אבין?

אילימא אליבא דרבי שמעון,

שלשיטתו אמר רבי יוחנן שאין חוזרין וממירין בגוף אחד וקדושה אחת -

איך יתכן לומר כן, הרי רבי שמעון

ממעשר ילפינן,

למד מההיקש למעשר שעולה הבאה מן המותרות אינה עושה תמורה כלל? ומה איבעיא ליה?

ומתרצינן:

רבי אבין הכי קמיבעיא ליה: אי משכחת,

אם יימצא

תנא דקאי כרבי שמעון,

הסובר כמותו [לדעת רבי יוחנן],

דאמר אין ממירין וחוזרין וממירין

בגוף אחד וקדושה אחת,

ו

גם

סבירא ליה כרבי אלעזר דאמר עולה הבאה מן המותרות

-

עושה תמורה

, אליבא דתנא ההוא יש למיבעיא:

מהו שיחזור וימיר בו.

האיבעיא הראשונה היא,

ב"שני גופין וקדושה אחת",

והינו: הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו והומם וחיללו על אחר -

מאי?

האם חוזרין וממירין עליו, הואיל וגוף אחר הוא, או שאין חוזרין וממירין לפי שקדושה אחת היא -

ואם תימצי לומר

הואיל והוא

קדושה אחת לא

ממירין,

אלא,

מיבעיא ליה,

ב"שתי קדושות וגוף אחד",

והיינו, נתכפר באשם אחר ונמצא ראשון האבוד וניתק לעולה,

מאי?

האם חוזרין וממירין עליו, הואיל וקדושה אחרת היא, או שאין חוזרין וממירין לפי שגוף אחד הוא.

ומסקינן:

תיבעי!

תשאר האיבעיא, ולא נפשטה!

הדרן עלך פרק הכל ממירין

--- title: "חברותא - תמורה — פרק שני - יש בקרבנות" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02371.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שני - יש בקרבנות

Оригинал главы פרק שני - יש בקרבנות