תמורה 11a — התלמוד בעברית

ומתרץ רבי זירא:

הכי קאמר

, כן תתפרש [או תיגרס] המשנה אליבא דבר פדא:

מקדישין איברין,

והיות ונתפשטה הקדושה בכל הבהמה, הלכך,

וממירין בהן

באותה בהמה.

אבל לא ממירין אברים בהן

, בשלמין. כלומר, המקדיש אברין ממירין בהם. מפני שנתפשטה הקדושה בכל הבהמה, נמצא שממיר בשלימין, אבל אין ממירין אברין בשלמין, כמבואר, שאין ממירין איברים [שלא כדברי רבי יוסי] -

נמצא שלגבי אברין ישנו חומר בתחלת הקדושה, שהמקדיש אבר מתפשטת הקדושה בכולה, ואילו בתמורה - אין ממירין.

ולגבי עוברין מתפרשת המשנה:

ועוברים שקדשו במעי אמן

מחמת קדושת אמם, כגון: ולדות קדשים, אף על פי שהן ודאי קדושין, מכל מקום -

אין ממירין

בהמה

בהן

, כל זמן שהן במעי אמן. והוא שיטת רבי יהודה הסובר שאין ממירין בולדות קדשים אלא מאבראי אחרי לידתם.

ומה שהמשנה אומרת "אין ממירין בהן" - אינו מוסב על "חומר בקדשים מבתמורה", כי הלא אי אפשר לומר "אבל לגבי תחילת הקדושה יש להם חומר שמקדישין אותן", שהרי אין שום צורך להקדישן, כקושית רבי ירמיה "הלא קדישי וקיימי" - אלא, מפני שלגבי אברין אמרה המשנה שממירין בהן [וכמבואר, שבאברין שפיר יש חומר בקדושה מבתמורה], הלכך מדגישה המשנה ואומרת שאין ממירין בעוברין, כדי שלא נטעה לומר שגם בעוברין ממירין .

ומקשה רבי ירמיה:

אי

אם כדבריך, שהמשנה מדברת

בולדי קדשים

, יש לדייק:

במעי אמן הוא דלא עבדי תמורה, הא אבראי

, בהיותם בחוץ, לאחר לידתן,

עבדי,

ממירין בהן.

ואיך אפשר לומר כן?

והא תנן: אין הולד עושה תמורה!

ומתרץ רבי זירא:

הא נמי

, גם משנה זו,

רבי יהודה היא, שאמר הולד עושה תמורה.

ומקשה רבי ירמיה:

אי רבי יהודה, אברין מי קדשי?!

למה אמרה המשנה ההיא שבתחילת קדושה נתפשטה הקדושה מהאבר על כולה, הא לרבי יהודה לית ליה, אינו סובר [כרבי יוסי ורבי שמעון], ש

האומר "רגלה של זו עולה"

-

כולה עולה

, כמבואר לעיל?

אמר ליה

רבי זירא: לעולם רבי יהודה היא, ו

הכא במאי עסקינן בדבר

שהנשמה תלויה בו

, כמבואר לעיל .

ומבררת הגמרא:

לימא כתנאי

, האם נאמר שמחלוקת בר פדא ורבי יוחנן היא מחלוקת תנאים?

שנינו בברייתא:

השוחט את החטאת, ומצא בה בן ארבע חדשים חי

-

קתני חדא

, ברייתא אחת קובעת את דינו של אותו ולד לחטאת גמורה לכל הלכותיה, כגון:

אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים

[מקום אכילת חטאת בעזרה]

ואינה נאכלת אלא ליום ולילה

אחד.

ותנא אידך

, ואילו ברייתא שניה קובעת את הלכותיה כחולין גמורים . כגון:

נאכלת לכל אדם, ונאכלת בכל מקום, ונאכלת לעולם

.

המקשן סבר, שאי אפשר להעמיד את הברייתות במפריש חטאת ריקנית ונתעברה דהיינו ב"ולד", מפני שאותה נקבה שנולדה ודאי נתקדשה מ"כח" האם ולא מכח קדושת פה, שהרי בשעת ההקדשה עדיין לא נוצרה במעי אמה. ועוד סובר המקשן ש"ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים", כלומר, בשעת לידתן חלה עליו קדושה ולא מקודם לכן, ואילו ולד זה [כלומר, נקבה זו] לא נולד, אלא הוציאוהו חי אחרי שחיטת אמו -

ומוכרח לומר, שמדובר במפריש חטאת מעוברת. לפיכך, מקשה:

מאי לאו תנאי היא

האם לא נחלקו במחלוקת זו

? דמר,

התנא של הברייתא הראשונה,

סבר: קדושה חלה על העוברין,

כדברי רבי יוחנן, וקדושתן היא מכח קדושת פה המקדיש, משעת הקדשתן [ולא כוולדות קדשים הקדושין בלידתן - "בהווייתן"]. הלכך: קדוש ולד זה בכל קדושת חטאת לכל הלכותיה -

ומר,

והתנא של הברייתא השניה,

סבר: אין קדושה חלה על עוברין,

כדברי בר פדא, וקדושתן היא רק מכח אמו, וקדושה זו חלה "בהווייתן" בשעת לידתו, כשאר ולדות קדשים. הלכך: כיון שולד זה לא נולד, אלא הוציאוהו חי אחר שחיטת אמו - לא הספיק להתקדש, והוא חולין גמור.

ודחינן:

לא!

הברייתות לא מדברות כלל במפריש בהמה מעוברת [ובמפריש בהמה מעוברת, נחלקו בר פדא ורבי יוחנן].

אלא, בולדות קדשים, כלומר, במקדיש חטאת ונתעברה, ושחטו את האם ומצאו בתוכה בן ארבעה חי.

והני תנאי בהא קא מיפלגי

, שני תנאי הברייתות נחלקו במחלוקת זו:

דמר,

התנא של הברייתא השניה,

סבר: וולדות קדשים בהווייתן הן קדושים

, קדושתם הבאה מכח האם איננה אלא משעת לידתן, והיות שבן ארבעה לא נולד, הלכך: דינו כחולין לכל הלכותיו -

ומר

, והתנא של הברייתא הראשונה,

סבר: ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים

מעת יצירתם במעי אמן, הלכך: נתקדש בקדושת חטאת לכל הלכותיה.

ואיבעית אימא

, ואם תרצה, נעמיד שתי הברייתות, שאינן שתי דעות של שני תנאים, אלא

חד תנא הוא

-

אלא, שהן מדברות בשני אופנים:

חדא מהלין מתנייתא

. אחת מאלו הברייתות, והיא השניה - מדברת

במקדיש בהמה

ריקנית,

ואחר כך נתעברה

, והולד לא נתקדש בקדושת פה, כמבואר, אלא מחמת קדושת האם כשאר ולדות קדשים, וכיון שהתנא [שהוא גם התנא של הברייתא הראשונה] סובר: ולדות קדשים בהוויתן הן קדושים, והוא לא נולד, הלכך: אינו קדוש, ודינו כחולין.

וחדא מינהון

, ואחת מאלו הברייתות, והיא הראשונה, מדברת,

שהקדישה

כשהיא

מעוברת,

והתנא סובר כרבי יוחנן שקדושה חלה על העובר, תיכף משעת ההקדשה עוד בהיותו במעי אמו. הלכך, נתקדש הולד לחטאת, ודינו כחטאת.

הגמרא מביאה משנה בפרק הבא [יז א] כפי שהיא מבוארת בברייתא, להקשות על דברי בר פדא .

כל פסולי הקרבה, כגון: רובע ונרבע, מוקצה ונעבד, אתנן ומחיר, אם הקדישו אותם - חלה עליהם קדושת הגוף, ואינם נפדים עד שיפול בהם מום קבוע, ולאחר שנפדו - אסורים בגיזה ועבודה, כדין פסולי המוקדשין.

אבל, בחמשה פסולי הקרבה סובר רבי אליעזר שלא חלה עליהן קדושת הגוף כלל, אלא קדושת דמים בלבד, כאילו הקדיש עץ [דיקלא בעלמא], ונפדין בלא מום. ומותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונם. והוא דורש כן מדרשות הכתובים, ויבואר במקומו.

ואלו הם: א. כלאים - כגון: הנולד מתיש ורחל. ב. טריפה - כגון: ניקבה הריאה. ג. יוצא דופן - שיצא דרך הדופן שנחתכה האם, ולא נולד דרך הרחם. ד. טומטום - שאין ניכרים בו לא סימני זכר ולא סימני נקבה. אנדרוגינוס - שיש לו סימני זכר וסימני נקבה.

תנן,

שנינו במשנה:

רבי אליעזר אומר: כלאים וטריפה ויוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס

-

לא קדושין ולא מקדישין

. ומה שאמר "ולא מקדישין" טעון בירור:

ואמר שמואל

לפרש את דבריו: מה שאמר "

לא קדושין"

היינו

בתמורה

, שאם הם חולין והמירן בבהמת קדשים לא נתפסה התמורה. והחידוש הוא: אף על פי שתמורה נתפסת אפילו על בעל מום קבוע, מכל מקום, על אלו לא חלה תמורה. וכל שכן שאם הקדישם בתחילת קדושה - אינם קדושים קדושת הגוף אלא קדושת דמים בלבד, כמבואר.

ומה שאמר

"ולא מקדישין"

היינו:

לעשות תמורה

, שאם הם קדושים [ובהמשך יבואר איך יתכן שיהיו קדושים] והמיר בהמת חולין בהן - לא נתפסת התמורה.

ותניא,

שנינו בברייתא:

אמר רבי

מאיר: מאחר ש

הם עצמן

אינן קדושין

-

היאך מקדישין

, כלומר, הרי הן כעץ בעלמא, ואין בהם שום קדושת הגוף, מהיכן יתפס מהן תמורה, ולמה הוצרך לומר שאין מתפיסין עליהן?

ומתרץ:

אי אתה מוצא

, שיהיו הם קדושים,

אלא במקדיש בהמה

קדושת הגוף,

ואחר כך נטרפה

, ועל ידי שנטרפה - לא ירדה ממנה קדושתה. ובאופן זה הוצרך להשמיענו שאין מתפיסין בה חולין, אף על פי שהיא קדושה.

וכן,

במקדיש ולד

במעי אמו, ונתפסה עליו קדושת הגוף,

ויצא דרך דופן

, ובאופן זה הוצרך להשמיענו שאין מתפיסין בו חולין, אף על פי שהוא קדוש .

ומסיימת הגמרא קושייתה:

אלמא

, מדברי רבי מאיר האומר, שאם הקדיש את הולד הרי הוא קדוש קדושת גוף, מוכח, ש

קדיש ולד

-

וקשה על בר פדא?

ומתרצינן:

אמרי

, נאמר כן: אכן, ראיה מוכחת היא, ו

בתם במעי תמימה

-

אפילו בר פדא מודי דקדיש

-

לא נחלקו

בר פדא ורבי יוחנן

, אלא בתם במעי בעלת מום.

ובאיזה סברה נחלקו?

בר פדא סבר: כיון שאימיה לא מיקדשא

קדושת הגוף, הוא נמי לא קדיש

קדושת הגוף, אף על פי שהוא תם.

ו

אילו

רבי יוחנן סבר: הני כשתי בהמות נינהו. אימיה היא דלא מיקדשא

מחמת היותה בעלת מום,

אבל הוא קדוש.

לישנא אחרינא,

ולפי לשון זו מקשה הגמרא מהמשך דברי רבי מאיר. שמצינו שם, אחרי שרבי מאיר מבאר דברי רבי אליעזר בטריפה ויוצא דופן, מבאר דבריו גם לגבי כלאים טומטום ואנדרוגינוס, וכה הם דבריו:

אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס

הפסולים מעת יצירתם במעי אמם,

אי אתה מוצא,

שמקדיש אותם, ותחול עליהם קדושת הגוף,

אלא בולדי קדשים

, שהוקדשה אמן כשהיתה ריקנית, ונתעברה וילדה כלאים טומטום ואנדרוגינוס,

ו

רבי אליעזר סובר

כרבי יהודה, שהיה אומר: הולד עושה תמורה.

ונדייק:

הלין הוא,

אלו הן שאינן עושין תמורה. משום

דלא קדשי גופייהו

, מחמת היותם פסולי הקרבה,

אבל עוברין אחרים

, שאינם פסולי הקרבה -

קדושין

, וקשה לבר פדא הסובר שלא חלה קדושה על העובר?

אמר אביי

: אכן,

תם במעי תמימה, דברי הכל קדיש גופיה.

אלא, כי פליגי

בר פדא ורבי יוחנן, בתם הנמצא

במעי בעלת מום.

דבר פדא סבר, כיון דאימיה לא

קדוש גופה אלא לדמי, איהו נמי לא קדיש אלא לדמי.

ואילו

רבי יוחנן סבר, עובר לאו ירק אמו הוא, ואף על גב דאימיה לא קדשה לגופה, ולד מיהא קדיש לגופיה.

שנינו במשנתנו:

אמר רבי יוסי: והלא במוקדשין האומר "רגלה של זו עולה"

-

כולה עולה.