תמיד 29b — התלמוד בעברית

וכל מי שמתנדב

זהב לבית המקדש, ורוצה שיתנוהו בהיכל, היה עושה ממנו

עלה

או גרגיר או אשכול

של זהב, ו

מביא

ו

ותולה

אותו

בה.

ו

אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה היה

שהוצרכו לפנותה ממקום למקום,

ונמנו עליה שלש מאות כהנים

בשביל לטלטלה ו

לפנותה

, מחמת כובד הזהב שהיה בה.

ואף זו לשון גוזמא הוא. שאם היה בה כל כך הרבה זהב, היתה נשברת. ולא רצה רבי אלעזר ברבי צדוק אלא להודיע שזהב רב התנדבו שם.

פרוכת

הא

דתנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון בן הסגן: פרוכת

של ההיכל,

עביה טפח. ועל ע"ב נימין היתה נארגת.

[שהיו גודלים כל חוט של שתי מע"ב נימין. ביאור הגר"א].

ועל כל

[ובכל]

נימא ונימא

היו שזורים

עשרים וארבעה חוטין.

לפי שהיתה עשויה מד' מינים. תכלת, וארגמן, תולעת שני, ושש. וחוטו של כל מין היה כפול ששה. נמצא שכל גדיל של השתי היה מורכב מאלף ושבע מאות ועשרים ושמונה חוטים. ובשל כך הגיע עוביו לטפח.

ו

ארכה

של הפרוכת היה

ארבעים אמה, ורחבה עשרים אמה.

שהרי אותה פרוכת היתה מבדלת בין ההיכל לקדש הקדשים. וגובה ההיכל ורחבו, היה כשיעור הזה .

ומ

עבודת האריגה של

שמונים ושתים ריבוא נערות

היתה

נעשית

! שלפי שרצו לעשותה בטהרה, היו עוסקת בה נערות שעדיין לא הגיעו לכלל נידות.

ושתים

פרוכות

היו עושין

בבית שני

בכל שנה

. והיו שתי פרוכות אלו במקום אמה טרקסין שהיתה בבית ראשון.

בבית ראשון היתה המחיצה שבין קדש הקדשים להיכל, עשויה מכותל אבנים שרוחבו אמה. ובבית שני לא היו יכולים לעשות כן, לפי שגובה היכלו היה ארבעים אמה. [אמנם המפרש כתב שהיה גובהו מאה אמה אך רש"י בבבא בתרא ג א והתוספות יום טוב פרק ה' משנה א' הגיהו שהיה גובהו ארבעים אמה] ואין כותל בגובה כזה יכול לעמוד ברוחב אמה בלבד. ולהרחיבו אי אפשר, משום ד"הכל בכתב", ואסור לשנות משיעור הכתוב בו. לכן עשו שתי פרוכות, במקום אותו כותל. וריוח הניחו ביניהם. והפרוכות עם הריוח תפסו רוחב אמה.

ומפני שהיו הפרוכות משחירות מעשן הקטורת, היו עושים חדשות בכל שנה [רא"ש].

ושלש מאות כהנים

היו

מטבילין אותה,

מרוב גודלה ! ואף זה, לשון גוזמא הוא.

שנינו במתניתין:

החלו מעלין בגזירין לסדר את המערכה. וכי כל העצים

כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים חוץ משל זית ומשל גפן.

והוינן בה:

הני

עצים -

מאי טעמא לא

היו כשרים?

רב פפא אמר: משום ד

עצי זית ועצי גפן

קטרי

[יש בהם קשרים]! ומחמת המים שיש בקשרים, אינם נשרפים יפה, ומעלים עשן. ואין זה כבודו של מקום.

רב אחא בר יעקב אמר

: מלבד טעם זה, עוד טעם איכא למה שלא היו מביאין של זית ושל גפן -

משום ישוב ארץ ישראל

. שאם היו שורפים אותם במערכה, לא ימצאו גפנים ליין ושמן לסוך בו, ותחרב ארץ ישראל.

מיתיבי

: כתיב בעצי המערכה,

"על העצים אשר על האש".

ודרשינן: הבא

עצים הנתוכים

[הנשרפים] מהר

להיות אש! ומאי ניהו? דוקרי שפיר, דלא קטרי ואזלי

, והיינו קני עצים הבקועים יפה, שאין בהם קשרים שהם בגדר "

מיקטר מתוכו

", שהולך הקשר ונכנס בתוך העץ. שאין כשרים אלא קנים של אילן צעיר, כדקתני במתניתין "מורביות תאנה". שמתוך שהוא צעיר הרי הוא נשרף מהר.

וכי כל העצים כשרים למערכה הן? כל העצים כשרים למערכה. חוץ מן זית וגפן

.

אבל באלו היו רגילין: במרביות של תאנה, ושל אגוז, ושל עץ שמן

.

רבי אליעזר מוסיף: אף של מייש, ושל אלון, ושל דקל, ושל חרוב, ושל שקמה

פסולין למערכה!

ומסיק לקושיין:

בשלמא למאן דאמר

דפסולים רק

משום דקטרי

, יש לומר, ד

בהא קמיפלגי

רבי אליעזר ותנא קמא.

דמר

[רבי אליעזר]

סבר

: מייש ואלון ודומיהם,

אף על גב דלא קטרי מגואי

[שאין קשריהם נכנסים בתוכם], מכל מקום

כיון דקטרי מבראי

[מבחוץ],

לא מייתינן

מהם למזבח.

ומר

[תנא קמא]

סבר: כיון דלא קטרי מגואי

\-

אף על גב דמבראי קטרי

, מייתינן מינייהו.

אלא למאן דאמר

דאף

משום ישוב ארץ ישראל

לא מייתינן מזית וגפן, אמאי פליג תנא קמא על רבי אליעזר? וכי

דקל, מי לית ביה משום ישוב ארץ ישראל?

והא אף הוא נותן פירות, ופשיטא דיש לאסור משום כך את כריתתו לצורך המזבח.

ומשנינן:

אמר לך

הך מאן דאמר:

וליטעמיך

, אדאקשית לי מברייתא, אקשי לי ממתניתין, דקתני "מרביות של תאנה". וכי

בתאנה לית בה משום ישוב ארץ ישראל

, ואיך שרינן למייתי מינה עצים למזבח?

אלא

, בהכרח,

מאי אית לך למימר?

-

בתאנה דלא עבידא פירא

קא מיירי. ואם כן, ב

דקל נמי

נוקמיה,

ב

דקל

דלא עביד פירא.

ולכך לית ביה משום ישוב ארץ ישראל. ורק משום דקטרי פסל בו רבי אליעזר. ואילו תנא קמא אית ליה, דכל דלא קשור מבפנים אינו נפסל.

והוינן בה:

ומי איכא תאנה דלא עבדא פירא?

ומשנינן:

אין! כדרחבא.

דאמר רחבא: מייתי

נטיעות מעצי

תאיני חיורתא

[לבנים] שגרועים הן,