תענית 5b — התלמוד בעברית

"שתים רעות", היינו עבירה

אחת

-

שהיא

שקולה כשתים

.

ומאי ניהו

[ומהי אותה עבירה]? -

עבודה זרה

.

ומנין לנו דבר זה, שעבירה זו שקולה כשתים?

דכתיב: "כי שתים רעות עשה עמי: אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארות נשברים"

.

וכתיב בהו

[וכתוב בהם], בעם ישראל:

"כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וגו' ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל"

.

וזהו "כי שתים רעות עשה עמי", שהרעו יותר משתי אומות אלו: כתיים וקדריים. שאומות אלו, אף שיראתם [העבודה זרה שהם עובדים לה] פחותה ונפסדה, לא המירוה ולא החליפוה באחרת. ועמי - המיר כבודו, את אלוקיו, אלוקים חיים, באלוה אחר, שאינו מועיל.

והיינו שאמרנו לעיל שעבודה זרה שקולה כשתים, כי העובד עבודה זרה עושה שני מעשים רעים: עוזב מקור מים חיים, והולך לחצוב בורות נשברים .

תנא

[שנינו בברייתא]: ה

כותיים

עובדים לאש

.

ו

ה

קדריים עובדין למים

.

ואף על פי שיודעים

הכותיים

שהמים מכבין את האש,

ואם כן, הרי כחם של המים גדול יותר, בכל זאת

לא המירו

את

אלהיהם,

שהיא האש, שהיו רגילים לעבדה מאז ומתמיד.

ו

אילו

עמי,

עם ישראל,

המיר

את

כבודו,

דהיינו, את אלקיו,

בלוא יועיל

[באלוה שאינו מועיל].

ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב: "ויהי כאשר זקן שמואל

וישם את בניו שפטים לישראל וגו'"?

ומי סיב שמואל כולי האי

[וכי שמואל היה זקן כל כך]?

והא בר חמישים ושתים הוה

[והרי בן חמישים ושתים היה] כשמת, ואין זה נחשב שהגיע לימי זקנה. ואם מת בגיל שאינו זקנה, יוצא שלא היה שמואל במצב זקנה בחייו כלל!

דאמר מר

: אדם ש

מת ב

גיל

חמישים ושתים שנה,

אין זה נחשב מיתת כרת , אלא -

זהו מיתתו של שמואל הרמתי,

שאף הוא מת בגיל זה!

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן

: אכן לא הגיע שמואל לגיל זקנה בחייו, אבל

זקנה קפצה עליו

, שהלבין שערו שלא בזמנו, והיה נראה כאילו הוא זקן.

דכתיב

שאמר הקדוש ברוך הוא לשמואל, אחרי מעשה עמלק :

"נחמתי כי המלכתי את שאול"

. כלומר, שרצה הקדוש ברוך הוא לסלק את שאול מהמלכות, ולהמליך אחר תחתיו.

שמואל לא רצה שדבר זה יארע בחייו, שיתבטל המינוי שהוא עצמו מינה בשליחותו של הקדוש ברוך הוא, ולכן

אמר לפניו

[לפני הקדוש ברוך הוא]:

רבונו של

עולם! שקלתני כמשה ואהרון

[אמרת שאני שקול וחשוב כמו משה ואהרן],

דכתיב: "משה ואהרן בכהניו

-

ושמואל בקראי שמו"

. הרי שהשוה הקדוש ברוך הוא את משה ואהרן - לשמואל.

אם כן, צריכה להיות ההנהגה עימי - כפי שהיתה עימם!

מה משה ואהרון

-

לא בטלו מעשה ידיהם,

שהוא יהושע , שהיה תלמידם של משה ואהרן -

בחייהם,

כלומר, לא מת יהושע בחייהם של משה ואהרן,

אף אני,

ראוי ש

לא יתבטל מעשה ידי,

שאול, שאני המלכתי אותו,

בחיי!

אמר הקדוש ברוך הוא: היכי אעביד

[איך אעשה]?

לימות שאול

[אם אעשה שימות שאול] עתה -

לא קא שביק שמואל

[לא יניח לי שמואל לעשות כן]. כפי שטען, שאין ראוי לנהוג עמו כך.

ואלא מה אעשה,

לימות שמואל

[שימות שמואל] עתה, כדי שלא יראה במיתת שאול?

אי אפשר לעשות כך. כי

אדזוטר

-

מרנני אבתריה

[מתוך שימות שמואל כשהוא צעיר, ירננו אחריו, יוציאו דיבתו רעה]. ויאמרו העם, שמשום שהיתה עבירה בידו - מת בצעירותו.

ואלא מה,

לא לימות שאול, ולא לימות

שמואל

[שלא ימותו, לא שאול ולא שמואל]? הרי

כבר הגיעה מלכות דוד

[הגיע זמן מלכותו של דוד],

ואין מלכות נוגעת בחברתה

-

אפילו כמלא נימא

[כמלא עוביה של שערה, שהיא דקה מאוד]. כיון שהגיע זמן המלכות החדשה, צריכה מיד להסתיים המלכות הקודמת .

אמר הקדוש ברוך הוא,

כך אעשה:

אקפיץ עליו

[על שמואל]

זקנה,

ואז אוכל לעשות שימות הוא עתה, לפני שאול . שהיות והוא ייראה זקן, לא ירננו העם אחריו.

היינו דכתיב

[זהו שמצאנו במקרא]:

"ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה"

. ובפשטות, הכוונה שישב שאול במקום שנקרא גבעה, תחת האשל שברמה .

אבל הדבר תמוה:

וכי מה ענין גבעה,

שהיתה בארץ בנימין,

אצל רמה,

שהיא בהר אפרים? הרי שני מקומות שונים הם!

אלא

בא הפסוק לרמז ו

לומר לך: מי גרם לשאול שישב בגבעה

עוד

שתי שנים

ומחצה

אחרי הגזירה שנגזרה עליו, ולא ימות עדיין?

תפלתו של שמואל הרמתי,

שהתפלל שלא יתבטל מעשה ידיו בחייו. וזהו שנזכרה כאן רמה, לרמז על שמואל הרמתי, שגרם לכך.

ותמהה הגמרא: היאך מת שמואל מפני שצריכה לבוא מלכותו של דוד,

ומי מידחי גברא מקמי גברא

[וכי נדחה אדם מפני אדם אחר]?

ואמרינן:

אין

. אכן כך.

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי"?

"הרגתים

במעשיהם",

דהיינו, בגלל חטאיהם -

לא נאמר

.

אלא

"הרגתים

באמרי פי"

. דהיינו, מפני גזירה שגזרתי, כגון מעשה שמואל ודוד שהובא לעיל.

אלמא

[הרי לנו]:

מידחי גברא מקמי גברא

[נדחה אדם מפני אדם אחר].

רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא

[היו יושבים בסעודה].

אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא

[יאמר כבודו דבר מה]!

אמר ליה, הכי

[כך]

אמר רבי יוחנן: אין מסיחין

[משוחחים]

ב

תוך ה

סעודה

. כי שני פתחים יש בגרון: פתח הושט, ופתח הקנה. המאכלים עוברים דרך הושט, והנשימה [וכן הוצאת קול הדיבור] - דרך הקנה.

ובזמן האכילה - פתח קנה הנשימה סגור, כדי שלא יכנס בו מאכל.

וחוששין אנו

שמא

על ידי שמשוחח בתוך הסעודה, יפתח השסתום שעל הקנה, ו

יקדים קנה לושט,

כלומר, יקדים ויכנס מאכל לתוך הקנה לפני שיגיע לושט,

ויבא

על ידי כך

לידי סכנה

.

והיות וכך, לא אומר לך עתה דבר. אלא אמתין עד סיום הסעודה.

בתר דסעוד

[לאחר שסיימו את סעודתם], זכר רב יצחק שהבטיח לרב נחמן לומר דבר מה.

אמר ליה

רבי יצחק:

הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת

,

אלא חי הוא לעולם.

אמר ליה

רב נחמן:

וכי בכדי

[בחינם]

ספדו ספדניא

[ספדו הסופדים],

וחנטו חנטייא

[וחנטו החונטים] ,

וקברו קברייא

[וקברו הקוברים]? שהרי כל זה כתוב בפירוש במקרא, שספדו את יעקב, וחנטוהו הרופאים, וקברוהו בניו בארץ כנען!

אמר ליה

: אין אני אומר דברים אלה מליבי, אלא

מקרא אני דורש

.

שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק

ואת זרעך מארץ שבים"

.

מכך ש

מקיש

ומסמיך הכתוב

הוא

[יעקב] -

לזרעו,

אנו דורשים:

מה

קיבוץ

זרעו

מארץ שביים -

בחיים

[כשהם חיים, שהרי רק בני אדם חיים נמצאים בשבי],

אף הוא,

יעקב -

בחיים

. והיינו, שיביאנו הקדוש ברוך הוא אל הגולה, כדי לגאול את בניו לעיניו.

ומה שמצינו בתורה שהרופאים חנטו את יעקב, סבורים היו שמת. אבל באמת - חי הוא .

הגמרא מביאה עוד מימרא שאמר רב יצחק לרב נחמן.

אמר רבי יצחק: כל האומר "רחב רחב"

[זהו שמה של האשה הזונה שהחביאה את מרגליו של יהושע ביריחו ] -

מיד נקרי

[נעשה בעל קרי, מחמת תאוה] , לפי שהיא היתה אשה יפה עד מאד.

אמר ליה רב נחמן

: אני יכול להוכיח שאין הדבר כך, שהרי

אנא אמינא

[אני אומר] "רחב רחב",

ולא איכפת לי

[ואין זה גורם לי דבר]!

אמר ליה

: בודאי שלאדם שלא הכיר את רחב מעולם, כמוך, אין הזכרת שמה גורם דבר.

כי קאמינא

[מה שאמרתי], שהמזכיר את שמה נעשה בעל קרי,

ביודעה ובמכירה

. דהיינו, במי שמכיר אותה .

כי הוו מיפטרי מהדדי

[כאשר נפטרו ונפרדו רב נחמן ורבי יצחק זה מזה, וכל אחד פרש לדרכו],

אמר ליה

רב נחמן לרבי יצחק :

ליברכן מר

[ברכני]!

אמר ליה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב ועיף וצמא

.

ומצא אילן שפירותיו מתוקין

,

ואפשר לאכול מהן ולשבוע.

וצלו נאה

לנוח תחתיו, ולהיות מוגן מחום השמש.

ואמת המים עוברת תחתיו,

ואפשר לשתות ממנה ולהרוות את הצמאון.

אכל

ההלך

מפירותיו

של האילן,

ושתה ממימיו

של המעין שעבר תחתיו,

וישב

לנוח

בצילו

.

וכשביקש לילך

לדרכו,

אמר: אילן אילן, במה אברכך?

אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין

כבר עתה.

אם אומר

שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה

.

אם אומר

שתהא אמת המים עוברת תחתיך,

הרי אמת המים

כבר

עוברת תחתיך

.