תענית 10b — התלמוד בעברית

ממשיכה הברייתא ואומרת:

ו

אותם יחידים המתענים,

מפסיקין

תעניתם

בראשי חדשים

,

ובימים טובים הכתובין במגילת תענית

. דהיינו, שאם חל באמצע ימי תעניתם ראש חדש או יום טוב, מפסיקין מתעניתן .

תנו רבנן: אל יאמר אדם

מתוך ענוה:

תלמיד אני,

ואיני חשוב, ולכן

איני ראוי להיות יחיד

ולהתענות עם היחידים.

אלא, כל תלמידי חכמים

-

יחידים

הם, ועליהם לנהוג כיחידים.

אי זהו

האדם המוגדר כ

"יחיד",

שעליו להתענות בתענית היחידים,

ואיזהו

האדם המוגדר כ

"תלמיד"?

יחיד

היינו

כל

מי

שראוי למנותו פרנס

[ממונה, אחראי]

על הצבור

.

תלמיד

היינו

כל

אדם

ששואלין אותו דבר הלכה בלמודו

ומשיב

ואומר

את התשובה,

ואפילו

אם שואלין אותו

במסכת דכלה

,

שאין רגילים לעסוק בה .

תנו רבנן: לא כל הרוצה לעשות עצמו

[להחשיב עצמו]

יחיד,

ולהתענות עם היחידים -

עושה

כן .

וכן, לא כל הרוצה לעשות עצמו

תלמיד,

להתנהג במדת תלמיד בחלוקו ומטתו , ולהתנאות בבגד המיוחד של תלמידי חכמים -

עושה

כן. כי לא כל הרוצה ליטול את השם - יבוא ויטול .

דברי רבי מאיר

.

רבי יוסי אומר

: הרוצה לעשות עצמו יחיד ולהתענות עם היחידים, אף שבאמת אינו מאותם הנחשבים ליחידים על פי דרגתם הרוחנית,

עושה

כן [רשאי לעשות כך],

ו

אף

זכור לטוב

על כך .

והטעם,

לפי ש

אינו עושה עצמו כיחיד כדי ליהנות מכך, אלא להיפך, כדי לצער עצמו ולהשתתף בתענית היחידים. והיות ו

אין שבח הוא לו

בכך שמחשיב עצמו ליחיד,

אלא צער הוא לו,

לכן רשאי לעשות כך, ואף זכור לטוב .

תניא אידך

[שנינו בברייתא אחרת]:

לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד

-

עושה, תלמיד

-

עושה

.

דברי רבי שמעון בן אלעזר

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: מה שאין כל אדם יכול לעשות עצמו יחיד או תלמיד,

במה דברים אמורים

-

בדבר של שבח

. ששבח הוא לו בכך שנחשב יחיד או תלמיד.

אבל בדבר של צער,

שצער הוא לו בכך שנחשב יחיד או תלמיד -

עושה

עצמו,

ו

אף

זכור

הוא

לטוב

על כך.

והטעם, לפי

שאין שבח הוא לו, אלא צער הוא לו

.

תנו רבנן: מי שהיה מתענה על הצרה

-

ועברה

הצרה, וכן מי שהיה מתענה

על החולה

-

ונתרפא

החולה [והוא הדין אם מת החולה ], למרות שאין עוד צורך בתעניתו, מכל מקום

הרי זה

צריך לקיים את נדרו. ולכן הוא

מתענה, ומשלים

את תעניתו .

שאם לא כן, נראה כאילו מתנה עם הקדוש ברוך הוא ואומר: אם על ידי שאענה את עצמי בצום תעבור הצרה - אתענה. ואם לאו - לא אתענה .

ממשיכה הברייתא ואומרת:

ההולך ממקום שאין מתענין

בו,

למקום שמתענין

בו [כגון שבמקומו אין צרה, ובמקום שהולך לשם - יש] -

הרי זה מתענה עמהן

.

ההולך

ממקום שמתענין

בו,

למקום שאין מתענין

בו -

הרי זה מתענה

את כל התעניות שמתענין בני עירו, כי נותנין עליו את חומרי המקום שיצא משם,

ומשלים

את תעניתו.

ממשיכה הברייתא ואומרת דין נוסף בענין תעניות: אם

שכח

אדם שהוא בתענית,

ואכל ושתה

[או שתה],

אל יתראה בפני הצבור

כשהוא אוכל ושותה, כדי שלא ייראה כחתן בין אבלים, ויתקנאו בו.

ו

גם כשאוכל בצינעה בביתו,

אל ינהיג עידונין בעצמו

[אל יעדן את עצמו]. שלא יאמר, הואיל וכבר אכלתי כל שהוא, אוכל הרבה .

ומנין לנו דבר זה, שאל לו לאדם להראות בפני הציבור שאין הוא משתתף בצערם?

שנאמר

כאשר רצה יעקב לשלוח את בניו למצרים לשבור אוכל בשנות הרעב:

"ויאמר יעקב לבניו למה תתראו

ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים וגו'".

וכך הוא פירוש הכתוב:

אמר להם יעקב

לבניו

: אף שיש לכם עדיין תבואה,

אל תראו עצמכם כשאתם שבעין

, לא בפני עשו, ולא בפני ישמעאל

, כדי שלא יתקנאו בכם,

שהרי הם רעבים ומצטערים. ולכן רדו מצרימה, כדי שיחשבו שגם לכם אין תבואה.

היות והזכרנו ענין זה, של ירידת אחי יוסף מצרימה, ממשיכה הגמרא ומבארת את אותם מקראות.

נאמר בהמשך המקרא, לאחר שנתגלה יוסף לאחיו, ושלחם אל יעקב אביהם, שאמר להם יוסף:

"אל תרגזו בדרך"

.

אמר רבי אלעזר: אמר להם יוסף לאחיו: אל תתעסקו

בדרך

בדבר הלכה

, שמא תרגזו

עליכם הדרך

[שמא תתעו בדרך ].

ותמהה הגמרא:

איני?

וכי זה כך? וכי כך צריך לנהוג, שלא להתעסק בדרך בדברי הלכה?

והאמר

[והרי אמר]

רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך, ואין ביניהן דברי תורה

[שאינם עוסקים בדברי תורה],

ראויין לישרף

[ראוי להם שישרפו]!

ומנין לנו דבר זה?

שנאמר

בזמן שאליהו נפרד מאלישע [ולאחר מכן עלה בסערה השמימה]:

"ויהי המה הלכים הלוך ודבר, והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם"

.

משמע, ש

טעמא

[הטעם והסיבה] שלא נשרפו על ידי האש שהיתה שם [רכב אש וסוסי אש] - משום

דאיכא דיבור

[שהיה ביניהם דיבור בדברי תורה] .

הא

אילו

ליכא

[אילו לא היה ביניהם]

דיבור

-

ראויין

היו

לישרף!

אם כן, איך יתכן שאמר יוסף לאחיו שלא יתעסקו בדבר הלכה?!

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא

.

הא,

מה שאמר רבי אלעאי שצריך שיהיה ביניהם דברי תורה, היינו

למיגרס

[לחזור ולשנן את לימודם].

ואילו

הא,

מה שאמר יוסף לאחיו שלא יעסקו בדבר הלכה, היינו

לעיוני

[לעיין בתלמודו]. משום שאז יש חשש שמחמת עיונם בתלמוד, לא ישימו לב לדברים אחרים, ויטעו בדרכם .

במתניתא תנא

[בברייתא שנינו], שכאשר אמר להם יוסף "אל תרגזו בדרך", התכוון להדריכם בהנהגות טובות וראויות למי שהולך בדרך.

ואלו הן אותן הנהגות טובות:

אל תפסיעו

בדרככם

פסיעה גסה

,

כי דבר זה מזיק לאדם , וכדלהלן.

והכניסו חמה לעיר

. כלומר, כשאתם לנים ושוכבים בעיירות שבדרככם, הכנסו לעיר בעוד שהחמה זורחת.

ועתה מבארת הגמרא את טעם הדברים.

אל תפסיעו פסיעה גסה,

משום

דאמר מר: פסיעה גסה

נוטלת אחד מחמש מאות

ממאור עיניו

של אדם

[מחסירה 1/500 מכח הראיה של האדם] .

והכניסו חמה לעיר, כדרב יהודה אמר רב

[כפי שאמר רב יהודה בשם רב].

דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם

יצא

אדם

לדרכו

ב"כי טוב"

,

דהיינו, בזמן שהאיר כבר היום. מלשון: "וירא אלקים את האור כי טוב".

וטעם הדבר, כי כשהיום מאיר אין לסטים וחיות רעות מצויים.

ו

כן כשנכנס לעיר זרה בדרכו, כדי ללון שם,

יכנס ב"כי טוב",

בזמן שהיום עדיין מאיר.

והטעם, כי אם יכנס בחשיכה, עלול הוא ליפול בבורות ובקעים שבעיר. ועוד, כדי שלא יעלילו עליו אנשי העיר ויאמרו: מרגל או גנב אתה.

שנאמר

כאשר אחי יוסף יצאו ממצרים ללכת לארץ כנען:

"הבקר אור

[האיר]

והאנשים שֻלחו"

. הרי לנו שיצאו רק כשהאיר היום.

והיות ודיברה הגמרא בענין ההנהגות הראויות להולכים בדרך, מביאה הגמרא הנהגה נוספת בענין זה.

אמר רב יהודה אמר רבי חייא: המהלך בדרך, אל יאכל יותר מ

מה שרגילים לאכול ב

שני רעבון

[בשנות רעב. כפי שמצינו להלן, שאדם צריך להרעיב עצמו בשני רעבון]. כלומר, ימעט באכילתו.

מאי טעמא

[מה טעם הדבר]?

הכא

[כאן], בבבל,

תרגימו

[ביארו] שהטעם הוא

משום מעיינא

. "מעיינא" - לשון מעיים. והיינו, שלא יתחלחלו מעיו של האדם ברוב אכילתו מפני טורח הדרך .

במערבא אמרי

[בארץ ישראל אמרי], שהטעם הוא

משום מזוני

. שאם יאכל הרבה, שמא לא יספיקו לו מזונותיו לכל הדרך.

מאי בינייהו

[מה הנפקא מינה בין שני הטעמים]?