סוכה 6b — התלמוד בעברית

א.

דבר תורה,

קבלה היא בידינו, הלכה למשה מסיני, כי דוקא אם החציצה היא על

רובו ומקפיד עליו

-

חוצץ.

וכגון, שהיה רוב שערו מטונף בטיט, או שהיו רוב שערותיו קשורות כל אחת בפני עצמה.

ב.

ו

טינוף

שאינו מקפיד עליו

-

אינו חוצץ,

לפי שהוא כחלק מגופו, הואיל ואין דעתו ליטלו משם.

ג.

וגזרו

חכמים

על רובו שאינו מקפיד,

הואיל ודומה קצת לחציצה דאורייתא כיון שהחציצה על רובו,

משום רובו המקפיד.

שחוצץ דאורייתא.

ד.

ו

כן גזרו

על מיעוטו המקפיד,

שדומה קצת לחציצה דאורייתא לענין ההקפדה,

משום רובו המקפיד.

ומקשה הגמרא:

וליגזר נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד?!

אי נמי,

נגזור עליו

משום רובו שאינו מקפיד?!

ומתרצת הגמרא:

היא גופא גזירה,

זה שרובו שאינו מקפיד, ומיעוטו המקפיד, שהם חוצצים, אין זה אלא מגזירת חכמים, שהרי מדאורייתא רק רובו המקפיד חוצץ,

ו

כי

אנן ניקום וניגזר גזירה

לגזירה?!

ואם כן, מסקנת הגמרא, שאמנם את עיקר דין חציצה למדנו מפסוק מפורש, אבל כל אותן פרטי דינים נמסרו למשה בסיני.

ושבה הגמרא לבאר:

מחיצין

-

הא דאמרן.

הלכה למשה מסיני שצריך בסוכה גובה עשרה טפחים

.

ומקשה הגמרא:

הניחא לרבי יהודה

[לעיל ה ב], שאינו לומד את שיעור גובה הסוכה מפסוקים, לכן צריך הלכה למשה מסיני.

אלא לרבי מאיר,

הלומד את גובה הסוכה מהכרובים,

מאי איכא למימר?

למה צריך הלכתא של מחיצה?!

ומתרצת הגמרא:

כי אתאי הלכתא

-

ל

למדנו הלכות אלו:

"גוד"

כאשר אין הדופן מגיעה עד לסכך, רואין אנו כאילו הדופן נמשכת ועולה למעלה, עד לסכך, וכשרה הסוכה. וזה הנקרא "גוד אסיק" [משוך והעלה].

וכן להיפך, כאשר אין הדופן מגיעה לקרקע הסוכה, רואין כאילו הדופן יורדת למטה עד קרקעית הסוכה, וזה נקרא "גוד אחית" [משוך והורד].

ב.

"לבוד"

כל חלל שהוא פחות מג' טפחים רואים אותו כאילו הוא סתום ומחובר, או שאין מתחשבים בו כדבר המפסיק.

ג.

"דופן עקומה"

אם יש בקצה הסוכה סמוך לדופן סכך פסול פחות מד' אמות לדופן, מכשירין את הסוכה על ידי דופן עקומה, ורואין את הסכך הפסול הסמוך לדופן כאילו הוא חלק מהדופן אלא שהתעקם.

שנינו במשנה:

ו

סוכה

שאין לה שלש דפנות

פסולה

.

תנו רבנן

: דפנות הסוכה צריכות להיות לפחות

שתים כהלכתן,

שלימות ועומדות בזוית ישרה,

ו

הדופן ה

שלישית

דיה

אפילו טפח.

רבי שמעון אומר

: צריך

שלש

דפנות

כהלכתן, ו

דופן

רביעית

דיה

אפילו טפח.

ומבארת הגמרא:

במאי קמיפלגי?

רבנן סברי: יש אם למסורת.

אופן כתיבת התורה ומסירתה על ידי משה לבני ישראל הוא העיקר, ולא כדרך שהיא נקראת. ולעיתים יש הבדל בין המשתמע מהכתוב למשתמע מהקריאה.

ורבי שמעון סבר: יש אם למקרא.

העיקר הוא המשתמע מהקריאה, ולא המשתמע מהכתוב, כאשר סותרים הדברים זה את זה.

לכן

רבנן סברי: יש אם למסורת,

ושלושה פסוקים נאמרו בפרשת סוכה: "

בסכת

תשבו", "ישבו

בסכת

", ו"כי

בסכות

הושבתי". -

הרי כאן ארבע

דפנות לפי מסורת הכתוב.

וכך דרשו חכמים: באותם פסוקים שמנינו לעיל, כתוב פעמיים "בסכת" חסר האות ו', והרי הם לפי המסורת כאילו נכתבו בלשון יחיד. ופעם אחת נכתב "בסוכות" מלא, ומיעוט רבים הוא שנים. לכן "בסוכות" זה, בצירוף שני ה"סכת" החסרים, הרי הן ארבע דפנות.

דל חד,

הפחת קרא אחד לדורשו

לגופיה,

ללמד את עיקר חיוב מצות סוכה,

פשו להו,

נותרו מתוך הארבע

תלתא.

ובא הכתוב ללמד דין ג' מחיצות.

אלא ש

שתים

מהן צריך שיהיו שלימות

כהלכתן, ואתאי הלכתא

למשה מסיני

וגרעתה ל

מחיצה

שלישית, ואוקמה אטפח,

שאין צריך לעשותה ארוכה על פני כל הסוכה, ודיה בטפח.

אבל

רבי שמעון סבר: יש אם למקרא,

וממילא שלושת הפסוקים,

"בסכות" "בסכות" "בסכות",

נדרשים כולם בלשון רבים, שהרי לפי לשון מקרא כולן לשון רבים הן, ומיעוט רבים שנים,

הרי כאן

אפשרות לרבות

שש

מחיצות.

דל חד,

הפחת אחד

קרא לגופיה,

ולא תדרוש מהפסוק הראשון כלל -

פשו להו,

נשארו שני פסוקים, מהן נלמד שצריך

ארבע

מחיצות, ומתוכן צריך

שלש כהלכתן,

שלימות לכל אורך הסוכה,

אתאי הלכתא

למשה מסיני,

וגרעתה ל

מחיצה

רביעית, ואוקמתה אטפח.

ואי בעית אימא: דכולי עלמא

סברי

יש אם למקרא,

ופשו להו ארבעה.

והכא בהא קמיפלגי

;

מר סבר,

דהיינו רבנן:

סככה

של סוכה נמי

בעיא

ללומדו מ

קרא,

ויש להפחית אחד ללמדנו שיש לסכך את הסוכה, וממילא נותרו רק ג' מחיצות, ואתא הלכתא גרעא לשלישית אוקמא אטפח.

ומר סבר,

רבי שמעון:

סככה לא בעיא קרא.

אלא מעצם משמעות הפסוק הראשון כבר ידענו דין סכך, שהרי בלא סכך אינה סוכה. לפיכך ד' מחיצות הן, ואתא הלכתא גרעא לשלישית ואוקמא אטפח.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא

סברי

יש אם למסורת,

ופשו להו תלתא למחיצות,

והכא בהא קמיפלגי

:

מר סבר,

רבנן:

כי אתאי הלכתא

למשה מסיני,

לגרע

לדופן שלישית עד טפח

.

ומר סבר

רבי שמעון, לא באה ההלכתא לגרע, אלא

כי אתאי הלכתא

-

להוסיף

טפח נוסף על ג' המחיצות המחויבות מעיקר הדין. לפי שלא נאמר דין ג' מחיצות אלא לשעת הדחק, ומהלכה למשה מסיני למדנו שלכתחילה יש להוסיף מקצת דופן רביעית.

ואיבעית אימא: דכולי עלמא

סברי

כי אתאי הלכתא

-

לגרע,

וכמו כן סברי יש

אם למסורת, והכא בדורשין תחילות קמיפלגי

; וכפי שיבואר:

מר סבר,

רבי שמעון:

דורשין תחילות,

דורשין אף את הפסוק הראשון שבא ללמד את עיקר הדין, והרי הן ארבע, ואתא הלכתא גרעא לרביעית שאין צריך לעשותה אלא טפח.

ומר סבר,

רבנן:

אין דורשין תחילות,

וממילא יש רק שלושה פסוקים ללמד דין מחיצות, ואתא הלכתא גרעא לשלישית אטפח

. רב מתנה אמר: טעמיה דרבי שמעון מהכא: "וסכה תהיה לצל יומם מחרב, ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר",

ובלא ארבע מחיצות אינה מחסה מזרם, שהרי הרוח נושבת דרך הצד הפרוץ. עתה דנה הגמרא:

ואותו טפח

לרבנן, ששתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח,

היכן מעמידו?

אמר רב: מעמידו כנגד היוצא,

כאשר שתי הדפנות עומדות בזוית ישרה, מעמיד את הטפח בקצה אחת הדפנות מקביל לדופן השניה.

אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב

: