סוכה 4a — התלמוד בעברית

ואף על גב דבטלינהו

שביטלם לקרקע

לכולהו,

למשך כל שבעת ימי הסוכות.

משום דבטלה דעתו אצל כל אדם.

שאין דרך בני אדם להשאיר חפצים אלו על הקרקע כל ימות החג, שמא יפסדו, ולפיכך אינם נחשבים כחלק מהקרקע, אלא כחפץ המצוי בסוכה, וגובהה של הסוכה נמדד מן הקרקע, והרי היא עדיין גבוהה למעלה מעשרים אמה.

אבל אם נתן על הקרקע

תבן, וביטלו

בפיו מלהשתמש בו, ואמר שאין דעתו עליו כל שבעת ימי הסוכות,

הוי מיעוט.

וכל שכן

אם נתן שם

עפר ובטלו,

ועשאו כחלק מקרקעיתה, שעל ידי כך התמעט גובהה.

ואם נתן על קרקעיתה

תבן, ואין עתיד לפנותו,

כלומר, שלא בטלו ממש בפיו לכל שבעת ימי הסוכות, אבל האמת היא כך, שלא יצטרך לפנותו מקרקע הסוכה כל שבעת ימי החג.

ו

כן אם נתן שם

עפר סתם

ולא בטלו בפיו, וגם לא ידוע אם יצטרך לפנותו בתוך החג או לא, באנו ל

מחלוקת רבי יוסי ורבנן.

וכמו כן נחלקו אם נתן שם עפר, וידוע שאינו עתיד לפנותו כל ימי החג, שלדעת רבנן גם במקרה זה אין העפר בטל לקרקע. ומה שנקט בעפר סתם שאין ידוע אם עתיד לפנותו, להודיעך כוחו של רבי יוסי, שאפילו במקרה זה סבר שבטל העפר לקרקע.

מחלוקת רבנן ורבי יוסי נאמרה לגבי בית שיש בו מת כפי שיבואר להלן.

המאהיל על המת הרי הוא טמא מדין תורה. אולם המאהיל על אוהל המת, אם יש חלל טפח בין המת לגג הבית, מהווה הגג חציצה, והמאהיל על הבית טהור.

אבל אם הבית מלא עד לגגו, ואין בו חלל טפח, לא מהווה גגו חציצה, ונחשבת הטומאה "טומאה רצוצה", ודינה הוא, שהיא בוקעת ועולה עד לרקיע, והמאהיל עליה טמא.

ועתה דנה המשנה: אם היה הבית מלא בעפר או תבן, ולא נשאר בו חלל טפח, האם בטל העפר או התבן לבית, והוא נעשה כסתום, ונחשבת הטומאה כ"טומאה רצוצה", הבוקעת ועולה עד לרקיע. או שמא נחשב העפר או התבן כחפץ המצוי בתוך הבית, שאינו ממעט את חלל הבית, ואז חוצץ גג הבית בפני הטומאה.

דתנן

[אהלות טו ז]:

בית

שיש בו מת,

שמילאוהו תבן או צרורות

גושי עפר ואבנים

וביטלו,

שביטל את התבן או הצרורות משימוש, הרי הוא

מבוטל.

ומדייקת מכאן הגמרא: משמע,

ביטלו, אין.

כלומר, רק אם ביטלו בפירוש, הוי ביטול. אבל אם

לא ביטלו

בפירוש,

לא

הוי ביטול.

ותני עלה

, ושנינו בתוספתא על המשנה הזאת:

רבי יוסי אומר,

אם נתן שם

תבן ואין עתיד לפנותו, הרי הוא כעפר סתם,

שאין ידוע אם עתיד לפנותו,

ובטל.

דעת תנא קמא היא, שבין עפר ובין תבן, אם לא בטלו בפירוש אינו בטל, אף שאינו עתיד לפנותו משם. אבל רבי יוסי אומר: נתן שם תבן - אם ידוע שאין עתיד לפנותו, הרי הוא בטל, למרות שלא ביטלו במפורש. ואם נתן שם עפר וצרורות, אף אם לא ידוע אם עתיד לפנותו הרי הוא בטל, לפי שאין דרך לפנותו.

הרי, שלדעת תנא קמא, אפילו אם נתן שם עפר, אינו בטל אלא אם יבטלנו במפורש. ולרבי יוסי אפילו אם לא ידוע אם עתיד לפנותו תוך שבעה או לא, בטל.

אבל אם נתן שם

עפר, ו

יודע הוא ש

עתיד לפנותו, הרי הוא כסתם תבן

שאין ידוע אם עתיד לפנותו,

ולא בטיל.

דין נוסף מבארת הגמרא:

היתה

הסוכה

גבוהה מעשרים אמה, ו

היו

הוצין,

עלי הסכך

יורדים בתוך עשרים אמה,

אזי -

אם

כאשר נסלק את הסכך העליון יהיה

צילתם

של ההוצין עצמם היורדים לתוך עשרים אמה

מרובה מחמתם,

הרי היא

כשרה

, הואיל וגובהה של הסוכה נמדד עד מקום ההוצין, ואין חללה יתר על עשרים אמה.

ואם לאו,

אם אין ההוצין היורדים לתוך עשרים מרובים כדי לתת רוב צל בלא הסכך שמעליהם, הסוכה

פסולה,

לפי שההוצין לבדם אינם נחשבים סכך הסוכה, שהרי חמתן מרובה מצילתן, והסכך העליון גבוה מעשרים אמה.

וכמו כן, אם

היתה

הסוכה

גבוהה עשרה טפחים, ו

היו

הוצין יורדים לתוך עשרה

טפחים,

סבר אביי למימר,

אף שסוכה הפחותה מעשרה טפחים פסולה,

אם חמתן

של ההוצין

מרובה מצילתן, כשרה.

כי כמו שבסוכה הגבוהה מעשרים, אם היתה חמתן של ההוצין מרובה מצילתן הם אינם נחשבים למעט את גובה חללה, הוא הדין בסוכה גבוהה עשרה טפחים, שאינם חשובים כסכך למעט חללה ולפוסלה בכך, אלא הם נחשבים כחפץ הנמצא בתוך הסוכה מתחת לסכך.

אמר ליה רבא

: אף שאינם ממעטים גובה חללה, מכל מקום,

הא

[הרי]

דירה סרוחה היא,

מחמת ההוצין,

ואין אדם דר בדירה

סרוחה,

וכל סוכה שאינה ראויה לדירה, פסולה למצות סוכה.

דין נוסף מבארת הגמרא: קבלה היא בידינו, הלכה למשה מסיני, ש"פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה". כלומר, סוכה כשרה, שנמשך סככה למקום שאין בו דפנות, או למקום שהוא גבוה מעשרים וכדומה, נחשב אותו מקום כחלק מהסוכה, והיושב שם יצא ידי חובתו. לפי שרואין אנו כאילו דפנותיה נמשכות לשם.

ולכן, אם

היתה

הסוכה

גבוהה מעשרים אמה, ו

כדי למעט את גובה חללה הוא

בנה בה איצטבא,

במה העשויה טיט ואבנים,

כנגד דופן האמצעי,

[סתם סוכה היא בת שלוש מחיצות, כמבואר להלן],

על פני כולה,

לכל רוחבה, באופן שמגיעה האיצטבא לשלוש דפנותיה מסביב,

ויש בה,

באיצטבא, שיעור "

הכשר סוכה",

שהוא מקום של שבעה טפחים על שבעה טפחים אשר הסכך על גביו אינו גבוה מעשרים אמה,

כשרה

כל הסוכה לשבת בה, ואפילו המקום שחוץ לאיצטבא, מדין "פסל היוצא מן הסוכה". ואפילו שגבוה הסכך בשאר המקומות יותר מעשרים אמה. וטעם הדבר, הואיל ורואים אנו את כל שאר המקומות בסוכה כמי שנטפלים למקום האיצטבא שיש בה הכשר סוכה.

קבלה נוספת יש בידינו, הלכה למשה מסיני, הנקראת "דופן עקומה".

דהיינו, שאפשר להכשיר סוכה על ידי עקימת הדופן. שאם בין הדופן לסוכה מפריד סכך פסול, ששיעורו פחות מארבע אמות, רואין אנו כאילו אותו סכך פסול הוא חלק מהדופן, אלא שהתעקם הדופן עד שפת האיצטבא, ונחשב הדבר כאילו מקום הדופן הוא כנגד שפת האיצטבא, אף שחלקו ה"ישר" של הדופן מרוחק משם.

ו

לכן, אם היתה הסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה, ובנה בה איצטבא

מן הצד,

סמוך לאחת הדפנות הצדדיות, ולא בצד הדופן האמצעית, וממילא האיצטבא אינה סמוכה לשלושת דפנות הסוכה אלא לשתים בלבד,

אזי,

אם יש משפת איצטבא לכותל

שכנגדה מרחק של

ארבע אמות,

הסוכה

פסולה.

כי אין לאיצטבא אלא שתי דפנות בלבד - הדופן הסמוכה לה, והדופן האמצעית של הסוכה. וכיון שאין האיצטבא יכולה להחשב כסוכה בפני עצמה, אי אפשר לישב במקום שחוצה לה מדין "פסל", שהרי ההלכה של "פסל היוצא מן הסוכה" נאמרה רק כאשר יוצא הפסל מסוכה כשרה.

אבל, אם היה בין הכותל השני לשפת האיצטבא

פחות מארבע אמות

, הסוכה

כשרה.

לפי שגם דופן זו שייכת לסוכה שעל גבי האיצטבא.

שכך היא ההלכה למשה מסיני, שדופן המרוחקת מן הסכך פחות מארבע אמות [והיה המקום שבין הדופן לסכך מקורה בסכך פסול], ניתן לשייך את הדופן לסוכה על ידי "דופן עקומה", וכמו שנתבאר לעיל.

ומקשה הגמרא:

מאי קא משמע לן

הגמרא בדין זה, האם את הדין

דאמרינן

הלכה זו של

דופן עקומה,

והא

תנינא

כבר הלכה זו במשנתנו?!

שכך שנינו [להלן יט א]:

בית שנפחת

גגו באמצעו,

וסיכך על גביו

בסכך כשר על פני הפחת, ותקרת הבית שפסולה לסיכוך מפסקת בין כותלי הבית לסכך, שהרי לא נפחת אלא באמצעו.

אזי,

אם יש מהכותל לסיכוך ד' אמות פסולה.

לפי שבריחוק של ארבע אמות לא נאמרה ההלכה של דופן עקומה.

ומשמע,

הא פחות מכאן

[מד' אמות], אפילו משהו

כשרה,

משום דאמרינן דופן עקומה, ורואים את תקרת הבית כחלק מדופן הסוכה שנתעקם, ונחשב כותל הבית כדופן הסוכה.

אם כן, כבר שנינו במשנה דין זה של דופן עקומה, ומדוע צריכה הגמרא לשוב ולשנותו כאן?!

ומבארת הגמרא:

מהו דתימא, התם הוא

דאמרינן דופן עקומה, משום

ד

דופן שלה

חזיא לדופן,

שהרי היא אינה גבוהה מעשרים אמה, ואין צריך אלא לעקמה כדי לקרבה לסכך,

אבל הכא, דלא חזיא לדופן,

לפי שהיא גבוהה מעשרים אמה,

אימא לא,

אפשר שלא נאמרה ההלכתא של דופן עקומה להכשירה כדופן הסוכה, שכן לא נאמר דין זה אלא לקרב את הדופן לסוכה, ולא ליצור דופן חדשה שלא היתה קודם.

לכן

קא משמע לן,

שאף לצורך זה נאמרה הלכה זו.

ומוסיפה הגמרא:

היתה

הסוכה

גבוהה מעשרים אמה, ובנה

בה

איצטבא באמצעיתה,

באופן שאינה סמוכה לאחת הדפנות,

אזי,

אם יש משפת איצטבא ולדופן

מרחק של

ארבע אמות לכל רוח ורוח,

הסוכה

פסולה.

הואיל ואין דפנות סביב האיצטבא, ואי אפשר לקרב את דפנות הסוכה על ידי "דופן עקומה", שכן הן מרוחקות מהאיצטבא ארבע אמות.

אבל אם היה המרחק בין דפנות הסוכה לאיצטבא

פחות מארבע אמות,

הסוכה

כשרה,

משום דאמרינן דופן עקומה מכל צד, ויש לסוכה דפנות מכל רוחותיה.

ומקשה הגמרא:

מאי קא משמע לן

הגמרא,

דאמרינן דופן עקומה, היינו הך

דבר זה נתחדש כבר בהלכה קודמת?!

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא, דופן עקומה מרוח אחת אמרינן,

דהיינו, אם שתי דפנות סמוכות לה, ודופן אחת מרוחקת ממנה. אבל דופן עקומה מ

כל רוח ורוח לא אמרינן, קא משמע לן,

שאף מארבע רוחותיה אומרים דופן עקומה.

עתה מבארת הגמרא הלכה נוספת:

שנינו במשנה: סוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. ואם

היתה

הסוכה

פחותה מעשרה טפחים

גובה,

וחקק בה

גומה באמצעה,

כדי להשלימה לעשרה

טפחים כנגד הגומה, ויש באותה גומה שטח של שבעה על שבעה טפחים כדי הכשר סוכה, אלא שדפנותיה של הסוכה מרוחקים ממנה,

אם יש משפת החקק ולכותל

הסוכה

שלושה טפחים,

הסוכה

פסולה.

כי אין דפנות הסוכה מתיחסות לסוכה, כיון שהן מרוחקות משפת החקק [שבו יש הכשר סוכה] שלשה טפחים,