סוכה 36b — התלמוד בעברית

ותו לא מידי.

כלומר, אין להוסיף על דבר זה. דודאי לא סבר רבי שמעון כרבי עקיבא בדוקא, ולא רבי עקיבא סבר כרבי שמעון.

ומה שנקט התנא מחלוקתם לגבי אתרוגים ולא גבי שאר פירות, היינו משום חלוקים אתרוגים ותפוחים משאר פירות בכך שכבר מתחילת גידולם יש להם תורת אוכל. ובמסכת מעשרות שנינו: "כל שתחילתו וסופו אוכל, אף על פי ששומרו במחובר להוסיף אוכל [כלומר, שרצונו להשאירם על העץ שיוסיפו לגדול ולהבשיל], חייב במעשר, בין בתחילת גידולו ובין בסופו. וכל שאין תחילתו וסופו אוכל, אינו חייב עד שיעשה אוכל". ומוסיפה המשנה: "האתרוגים והתפוחים חייבים בין גדולים ובין קטנים".

ורבי שמעון נחלק עליהם באתרוגים, ומודה בתפוחים. היות וסבר, שהשיעור לחייבן במעשרות הוא כדרך שאנשים מוציאים לזריעה, ואתרוגים קודם גמר בישולם אינם ראויים לזריעה. אבל תפוחים אף קודם שיתבשלו ראויים לצמח. אולם גם בזה לא איירי בקטנים הרבה, שבזה גם תפוחים אינם ראויים לזריעה.

נמצא איפוא, שלדעת חכמים כל הקרוי אוכל חייב במעשרות. אבל לרבי שמעון אינו חייב עד שיהיה ראוי לצמח.

שנינו בברייתא:

גדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת, פסול.

אמר רבא: לא שנו

שהוא פסול,

אלא

שנעשה

כמין בריה אחרת. אבל

אם הוא

כברייתו, כשר.

ומקשה הגמרא:

פשיטא!

הא

כמין בריה אחרת תניא?

מבארת הגמרא:

לא צריכא

הא דאמר רבא, אלא להיכא

דעבידא

[שנעשה האתרוג]

דפי דפי,

כעין גלגל של ריחים, וקא משמע לן רבא שאף בכהאי גוונא ברייתו היא, שאף זה מראה אתרוג.

איתמר: אתרוג שנקבוהו עכברים, אמר רב: אין זה

נחשב

"הדר",

ופסול הוא.

מקשה הגמרא:

איני

[הרי אין הדין כן], ד

הא רבי חנינא

הוה

מטביל בה,

כלומר, היה אוכל מקצתו של האתרוג [בלשון הגמרא קרוי הדבר "מטביל" לפי שכל מאכלם היה על ידי טיבול],

ונפיק

[ויוצא ידי חובתו] במה שנשאר

בה,

ואם כן מוכח שאתרוג החסר כשר, ומדוע פסלו אתרוג שנקבוהו עכברים?!

ו

מאידך גיסא מקשה הגמרא

לרבי חנינא

: היאך היה מטביל בו ויוצא, הרי

קשיא מתניתין

דידן, דשנינו שאתרוג החסר פסול?!

ומבארת הגמרא:

בשלמא מתניתין לרבי חנינא לא קשיא,

דיש לפרש, כי

כאן

במתניתין,

ביום טוב

ה

ראשון

מיירי, שמצות לקיחתו מן התורה היא, ולפיכך בעינן "לקיחה תמה, כדכתיב: "ולקחתם", דדרשינן - שתהא לקיחה תמה.

ואילו

כאן

בדרבי חנינא,

ביום טוב שני

מיירי, דלא בעינן "לקיחה תמה", ואפילו חסר כשר.

אלא לרב,

דאמר שטעם פסול אתרוג שנקבוהו עכברים אינו משום לקיחה תמה, אלא משום "הדר", אם כן על כרחך נוהג פסול זה כל שבעה, שהרי גם בשאר ימי החג צריך שתהא המצוה מהודרת, וכמבואר בריש פרקין, שלולב היבש פסול כל שבעה, היות ופסולו משום "הדר", ואם כן

קשיא

מדברי רבי חנינא שהכשיר אתרוג החסר?!

מתרצת הגמרא:

אמר לך רב

: אכן, אתרוג החסר סתם כשר כל שבעה. ו

שאני

אתרוג שנקבוהו

עכברים

ששם פסול משום

דמאיסי,

ואינו הדר.

איכא דאמרי

: אכן להיפך

אמר רב

: אתרוג שנקבוהו עכברים,

זה "הדר", דהא רבי חנינא מטביל בה ונפיק בה.

ו

מכל מקום, מקשה הגמרא:

לרבי חנינא קשיא מתניתין,

דשנינו: אתרוג החסר פסול?!

מתרצת הגמרא:

לא קשיא: כאן, ביום טוב ראשון, כאן, ביום טוב שני.

שנינו במשנה: שיעור

אתרוג קטן,

רבי מאיר אומר כאגוז, רבי יהודה אומר כביצה:

אמר רפרם בר פפא: כמחלוקת כאן

גבי שיעור אתרוג קטן,

כך מחלוקת ב

ענין

אבנים

מקו רז לות.

דתניא בשבת: שלש אבנים מקורזלות

[מחודדות הראויות לקינוח],

מותר להכניס

אותן בשבת

ל

תוך

בית הכסא

בתוך שיעור ארבע אמות [שאין בזה משום מעביר ארבע אמות בכרמלית שדינה כרשות הרבים]. והטעם בזה הוא, משום שבית הכסא שלהם היה בשדה, ואינו מוקף מחיצות שאין כאן אלא איסור טלטול מוקצה שאינו אלא מדרבנן, ומשום כבוד הבריות לא גזרו.

וכמה שיעורן

של אותם אבנים?

רבי מאיר אומר: כאגוז,

דקסבר שרק בשיעור זה ראויות הן לקינוח. אבל גדולות יותר אינם ראויות לכלום והרי הן מוקצה. אבל

רבי יהודה אומר: כביצה.

שנינו במשנתנו:

ובגדול כדי שיאחז

שנים בידו, דברי רבי יהודה, ורבי יוסי אומר: אפילו אחד בשתי ידיו:

תניא, אמר רבי יוסי: מעשה ברבי עקיבא שבא לבית הכנסת ו

את

אתרוגו

נשא

על כתפו

מחמת גודלו. ואם כן קחזינן שאפילו גדול הרבה - כשר.

אמר לו רבי יהודה

לרבי יוסי: וכי

משם

אתה חפץ להביא

ראיה

לדבריך? הרי

אף הם אמרו לו: אין זה הדר!

מתניתין:

אין אוגדין את הלולב אלא במינו

של הלולב,

דברי רבי יהודה.

וטעם הדבר יתפרש בגמרא.

רבי מאיר אומר: אפילו בחוט

[של]

משיחה

אפשר לאוגדו, אף שאין הוא ממין הלולב.

אמר רבי מאיר: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב

[חוטי זהב כפופים. גימוניות מלשון "הלכוף כאגמון ראשו"], ומוכח שאין צריך לאוגדו דוקא במינו.

אמרו לו,

אין משם ראיה, כיון שמלבד הגימוניות של זהב,

במינו היו אוגדין אותו מלמטה.

ואילו אותם גימוניות לא היו אלא לנוי.

גמרא:

אמר רבא

: מה שאמר רבי יהודה, שאוגדים את הלולב דוקא במינו, היינו,

אפילו בסיב

הגדל סביבות הדקל, ו

אפילו בעיקרא דדיקלא

כלומר, לחתוך ממנו נצרים ולקולפן ולקצען עד שיהיו ראויים לאגד.

ואמר רבא: מאי טעמא דרבי יהודה,

שצריך לאגוד את הלולב דוקא במינו? משום ד

קסבר, לולב צריך אגד,

ואם כן גם האגד הוא חלק מהמצוה,

ואי מייתי מינא אחרינא

לאוגדו בו,

הוה חמשה מיני,

ועובר בבל תוסיף. אבל אם לא היה האגד אלא לנוי אין בזה משום בל תוסיף, לפי שאינו נעשה כחלק מהמצוה.

ואמר רבא: מנא אמינא לה, דסיב ועיקרא דדיקלא מינא דלולבא הוא?

שמא יש לאוגדו רק בעלי הלולב עצמם?

דתניא

: כתיב [ויקרא כג מ]:

"בסוכות תשבו"

ומשמע, שתהא

סוכה של כל דבר, דברי רבי מאיר.

והיינו שרשאי לעשות את הסוכה מכל מין שירצה.

רבי יהודה אומר: אין סוכה נוהגת אלא בארבעה מינים שבלולב.

והיינו שיש לסכך את הסוכה דוקא באחד מארבעה מינים אלו.

והדין נותן

[כלומר, יש ללמוד הלכה זו מקל וחומר]:

ומה לולב שאין נוהג בלילות כבימים,

דמצות לולב היא ביום דוקא, כמבואר להלן מג א,

אינו נוהג אלא בארבעת

ה

מינין, סוכה שנוהגת בלילות כבימים, אינו דין שלא תהא אלא בארבעת מינין?

אמרו לו: כל דין

[קל וחומר]

שאתה דן תחלתו להחמיר,

כמו כאן, שמחמת החומרא שיש בסוכה על פני לולב אתה מביא לה חומר אחר,

ו

על ידי כך יהיה

סופו להקל,

וכמו שיבואר להלן

, אינו דין.

כלומר, אין זה קל וחומר הגון, שהרי הדין מלמד עליו חומר, ואתה מקל בדינו.