סוכה 35b — התלמוד בעברית

לימא מסייע ליה

לרב אסי, שאמר: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה לשיטת רבי מאיר: דתניא:

עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חייבת בחלה.

מקשה הגמרא: מדוע אמרת

"לימא מסייע ליה",

הרי

היא היא!

דברי הברייתא הן ממש דברי רב אסי?

אלא

: אמנם לגבי חלה ודאי מקור גמור הוא לדברי רב אסי ולא סייעתא בעלמא,

אלא שלכך נקטתי לשון "לימא מסייע ליה", היות ובדברי הברייתא יש להסתפק, האם

מדבהא

[בעיסה]

פליגי

רבי מאיר וחכמים,

בהא

[באתרוג ומצה]

נמי פליגי,

שהרי טעם אחד להם - דבאתרוג כתיב "לכם", ומצה נלמדת בגזירה שווה מהפרשת חלה דבעינן "לכם".

או דלמא: שאני עיסה

דדוקא בה פטר רבי מאיר כשאינה שלו, משום

דאמר

בה

קרא

[במדבר טו כ וכא]

"ערסתכם ערסתכם" תרי זימני,

[בפסוק כ נאמר: "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה", ובפסוק כא נאמר: "מראשית ערסתיכם תתנו לה' תרומה לדרתיכם"], וחזינן שמיעט בה הכתוב מיעוט יתירא. אבל כאשר יש בפסוק רק מיעוט אחד אין למדים ממנו דבעינן דין ממון, דכיון שיש בה היתר אכילה די בזה להחשב "לכם".

שנינו במשנה:

של תרומה טמאה פסולה.

ובטעם הדבר מבארת הגמרא: משום

דלית בה היתר אכילה.

שנינו במשנתנו:

ושל תרומה טהורה

לכתחילה

לא יטול.

ובטעם הדבר

פליגי בה רבי אמי ורבי אסי.

חד אמר: מפני שמכשירה

את התרומה לקבל טומאה.

לפי ששנינו [להלן מב א]: מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה את אגד הלולב, ומחזירתן למים בשבת, שכך היו נוהגים, שהיו שורין את הלולב במים כדי שלא יבשו [וקא משמע לן שמותר לעשות כן ואין בזה משום טלטול בשבת שלא לצורך], וכשנוגע לאחר מכן האגד הרטוב באתרוג ומרטיבו, הוכשר לקבל טומאה, שנאמר [ויקרא יא לח]: "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם טמא הוא לכם", והיינו שכאשר באו מים על פרי וכדומה, ולאחר מכן נגע בו דבר טמא, נטמא הוא בכך. ולכן כיון שאסור לגרום טומאה לתרומה, כדכתיב "משמרת תרומותי" ודרשו חכמים - עשה לה שימור, אין ליטול לכתחילה אתרוג של תרומה.

וחד אמר: מפני שמפסידה.

שקליפתו החיצונה של האתרוג נמאסת על ידי משמוש הידים, ואסור לגרום הפסד לתרומה, כדילפינן מקרא דלעיל [משמרת תרומותי].

מאי בינייהו?

איכא בינייהו,

כגון שקרא עליה

על האתרוג "

שם

תרומה",

חוץ מקליפתה חיצונה.

שלא הקדיש אלא את בשר הפרי ולא את קליפתו.

למאן דאמר מפני שמכשירה

הכא נמי

איכא

טעמא לפסול, שהרי סוף סוף מכשירו לקבל טומאה, שאם יגע בדבר טמא יטמא כולו.

אבל

למאן דאמר מפני שמפסידה

-

ליכא

טעמא לפסול, שהרי אף אם תפסד קליפתו אין בכך כלום, שלא קרא לה שם תרומה אלא לבשר הפרי בלבד.

שנינו במשנתנו:

ואם נטל

את אותו אתרוג של תרומה טהורה,

כשרה.

ומבארת הגמרא:

למאן דאמר

לעיל, דהטעם שאינו יוצא באתרוג של ערלה,

מפני שאין בה היתר אכילה,

כאן, באתרוג של תרומה טהורה יצא ידי חובתו, ש

הרי יש בה היתר אכילה

לכהן, ואף ישראל יוצא בה ידי חובתו משום כך, לפי שיכול להאכילה לבן בתו שהוא כהן [וכגון שנשאה בתו לכהן]. ואף

למאן דאמר,

דטעם פסול ערלה

לפי שאין בה דין ממון

יש להכשיר באתרוג של תרומה טהורה, ש

הרי יש בה דין ממון,

ויכול כהן לקדש בה את האשה. ואף ישראל יוצא בה ידי חובתו, שאף לגביו יש בה דין ממון ומקדש בה את האשה, שכן יכולה היא למוכרה לכהנים והדמים שלה.

שנינו במשנתנו:

ושל דמאי,

בית שמאי פוסלים ובית הלל מכשירים.

מאי טעמייהו דבית הלל?

כיון דאי בעי

[אם היה רוצה]

מפקר להו לנכסיה

[יפקיר את נכסיו],

ו

על ידי כך

הוי עני, וחזי ליה

[ויהיו פירות אלו ראויים לו] מפני שעל העניים לא גזרו חכמים דין דמאי, והעמידוה על דין תורה דהולכים אחר הרוב, ורוב עם הארץ מעשרין. ומשום הכי,

השתא נמי

[אף קודם שהפקיר נכסיו]

"לכם" קרינא ביה.

דתנן: מאכילין את העניים דמאי.

ו

כמו כן מאכילין

את אכסניא

[חיילותיו של המלך, שמטיל מזונותיהם על בני מדינתו ]

דמאי.

כיון שאיסור דמאי חומרא בעלמא הוא, וכמו שנתבאר, לא העמידו חכמים דבריהם בשעת הדחק.

ובית שמאי

חלקו על דין זה, וסברי:

עני לא אכיל דמאי,

ומשום כך אין יוצאים ידי חובה באתרוג של דמאי.

דתנן: מאכילין

את

העניים דמאי, ואת האכסנאים דמאי. ואמר רב הונא: תנא, בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים ואת האכסנאים דמאי, ובית הלל אומרים: מאכילים את העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי.

הרי להדיא שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.

שנינו במשנתנו: אתרוג

של מעשר שני שבירושלים

לא יטול. מאי טעמא?

למאן דאמר,

דטעם פסול תרומה טמאה הוא

מפני שמכשירה

לקבל טומאה, אף כאן

הרי מכשירה,

היות וגם גבי מעשר שני נאמרה הלכה זו שיהיה שמור בטהרה, שאף הוא קרוי קודש.

וכמו כן

למאן דאמר

שם, שהטעם הוא

מפני שמפסידה

על ידי משמוש הידים, אף כאן

הרי מפסידה.

שנינו במשנתנו: של מעשר שני בירושלים לא יטול,

ואם נטל כשרה.

למאן דאמר,

דטעם פסול ערלה הוא

מפני שאין בה היתר אכילה,

הלכה זו, שאם נטל אתרוג של מעשר שני יצא

, דברי הכל

היא, שהרי יש בו היתר אכילה בירושלים. אבל

למאן דאמר

התם, דטעם הפסול בערלה הוא

לפי שאין בה דין ממון, הא

[הלכה זו שנאמר במעשר שני]

מני

[כמי היא] -

רבנן היא,

דסברי מעשר שני ממון הדיוט הוא. אבל לרבי מאיר שמעשר שני ממון גבוה הוא, והאוכל ממנו כאוכל משולחן גבוה, לא יצא דאין בה דין ממון.

שנינו במשנתנו:

עלתה חזזית

על רובו של אתרוג - פסול.

אמר רב חסדא: דבר זה

[המובא להלן]

רבינו הגדול אמרו, המקום יהיה בעזרו: לא שנו

שאם עלתה חזזית על רובו פסול,

אלא

כאשר עלתה החזזית

במקום אחד. אבל

אם עלתה

בשנים ושלשה מקומות, כשר.

אמר ליה רבא: אדרבה,

איפכא מסתברא, שהרי אם עלתה החזית

בשנים ושלשה מקומות, הוה ליה

האתרוג

כמנומר, ופסול

משום שאינו הדר!

אלא אי אתמר

הך מלתא,

אסיפא

דמתניתין

אתמר

: דתנן: אם היתה החזזית

על מיעוטו, כשר.

ובזה

אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, והמקום יהיה בעזרו. לא שנו

שאם היתה על מיעוטו כשר,

אלא

כאשר היתה

במקום אחד. אבל בשנים ושלשה מקומות

אף שבצירוף כולם אין כאן אלא מיעוט האתרוג -

הוה ליה כמנומר, ופסול.

אמר רבא: ו

אם היתה החזזית

על חוטמו,

דהיינו, בעובי גובהו שמשם משפע ויורד לצד ראשו [לשון רש"י וראה הערה ],

ואפילו במשהו נמי פסול.

משום ששם ניכר הדבר לעיניים, ואף שינוי מראה כל שהוא מחסר מהדרו של האתרוג.

שנינו במשנתנו:

נטלה פטמתו

פסול:

תנא רבי יצחק בן אלעזר

להלכה זו בלשון אחר:

"נטלה בוכנתו".

והיינו משום שפטמת האתרוג חדה ודומה לבוכנא.

שנינו במשנתנו:

נקלף

פסול:

אמר רבא: האי אתרוגא דאגליד

[שנקלף] ונעשה על ידי כך אדום

כאהינא סומקא

[תמרה אדומה] שכן דרך פירות הנקלפים שנעשים אדומים -

כשרה,

כיון שכך היא הרגילות, מראה אתרוג הוא.

ומקשה הגמרא:

והא אנן תנן: נקלף פסול?

מתרצת הגמרא:

לא קשיא.