סוכה 32b — התלמוד בעברית

ואיכא דרמי ליה מירמא

יש שהיו מקשים סתירה בין דברי המשנה כאן המכשירה ציני הר הברזל לברייתא הפוסלת, ואגב סתירה זו השמיענו חילוקו של אביי.

תנן

במשנתנו:

ציני הר הברזל כשר. והתניא

בברייתא: ציני הר הברזל

פסולה?!

אמר אביי: לא קשיא: כאן

במשנתנו איירי

שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה,

ועל כן הכשירו, ואילו

כאן

בברייתא, איירי

שאין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה,

ולכן היא פסולה.

אמר רבי מריון אמר רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה תני רבה בר מרי משום רבן יוחנן בן זכאי: שתי תמרות

[שני דקלים]

יש ב

מקום ששמו

גיא בן הנם

הסמוך לירושלים,

ועולה עשן מביניהם, וזהו ששנינו: ציני הר הברזל כשרות, וזו היא פתחה של גיהנם.

שנינו במשנה:

לולב שיש בו שלשה טפחים

כדי לנענע בו כשר:

אמר רב יהודה אמר שמואל: שיעור הדס וערבה

-

שלשה

טפחים,

ו

שיעור

לולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מן ההדס

שיעור

טפח.

והטעם בזה הוא, כיון שבמינו הוא גבוה מכולם, וארבעת המינים יש ליטלם כדרך גדילתם.

ורבי פרנך אמר רבי יוחנן

הוסיף על דבריו: עיקר הקפידא היא גבי

שדרו של לולב

ש

צריך שיצא מן ההדס טפח,

ולא די בכך שעלי הלולב היוצאים מראש השדרה גבוהים מן ההדס טפח.

מקשה הגמרא: הרי

תנן

במשנתנו:

לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו, כשר,

ומבואר להדיא שאין צריך ארבעה טפחים לשיעור הלולב?!

מתרצת הגמרא:

אימא

הכי [כלומר, כך מתפרשים דברי המשנה]: לולב שיש בו שלושה טפחים

וכדי לנענע בו,

כלומר, ובנוסף לכך יש לו עוד טפח כדי לנענע בו,

כשר.

ואותו טפח,

מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה.

כלומר, שמואל יפרש דהיינו שעלי הלולב העליונים יוצאים מן ההדס טפח, ואילו רבי יוחנן יפרש שטפח זה הוא מן השדרה.

עתה דנה הגמרא, האם הלכה כשמואל שטפח זה הוא מן העלים, או כרבי יוחנן שהוא מן השדרה:

תא שמע: שעור הדס וערבה שלשה

טפחים,

ולולב

-

ארבעה.

ומדייקת הגמרא:

מאי לאו,

שיעור ארבעה טפחים אלו הוא

בהדי

[בצירוף]

עלין,

ודלא כרבי יוחנן!

דוחה הגמרא:

לא, לבד מעלין.

והיינו שצריך שתהא השדרה עצמה יוצאת מן ההדס טפח.

גופא, שיעור הדס וערבה

-

שלשה, ולולב

-

ארבעה

:

רבי טרפון אומר: באמה בת חמשה טפחים.

וסברה הגמרא עתה, שכוונת רבי טרפון לומר ששיעור הדס וערבה הוא אמה בת חמישה טפחים.

אמר רבא: שרא ליה מריה

[ימחול לו ריבונו]

לרבי טרפון!

כלומר, יש לו לבקש מחילה על דבריו, שדברי תימה הם!

דהא

השתא

אפילו הדס שיהיה

עבות

[כלומר, שיהיו עליו עשויים קינים קינים, שמתוך כל אחד מהן יוצאים שלושה עלים שיהיה נראה כמו שרשרת העשויה קליעות קליעות זו לצד זו], של

שלשה

טפחים

לא משכחינן

[אין אנו מוצאים בנקל], שרוב ההדסים הארוכים הדסים שוטים הם שאין העלים יוצאים בגובה שווה בכל קן,

בת חמשה

טפחים

מבעיא?

הרי לדבריו אין לך אדם שיוצא ידי חובתו בחג?

כי אתא רב דימי

פירשה לההיא דרבי טרפון, ו

אמר,

כי אכן גם רבי טרפון מודה ששיעור הדס וערבה הוא שלושה טפחים, אלא כוונתו לומר שאותם שלושה טפחים צריך שיהיו גדולים, וכמו שיתבאר.

וכך אמר:

אמה

רגילה שהיא

בת ששה טפחים, עשה אותה בת חמשה

טפחים, דהיינו שכל טפח יהיה כשיעור טפח וחומש, ובטפחים אלו תשער את השלושה טפחים.

צא מהן,

מאותם טפחים,

שלשה להדס, והשאר ללולב.

כלומר, אותו טפח רביעי שהוספת בלולב יהיה אף הוא מטפחים כאלו.

כמה הוו להו

לאותם שלושה טפחים גדולים, כלומר, כמה טפחים רגילים הם -

תלתא

שלושה טפחים רגילים

ותלתא חומשי

[ושלוש חמישיות].

מקשה הגמרא:

קשיא דשמואל אדשמואל!

דהא

הכא אמר רב יהודה אמר שמואל: שיעור הדס וערבה

-

שלשה.

ומשמע, שדי בשלושה טפחים רגילים.

ו

אילו

התם

[במקום אחר]

אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון,

ששיעורן בטפחים גדולים?!

מתרצת הגמרא: אכן

לא דק

שמואל כאן בדבריו, שאמר ששיעורן בשלושה טפחים רגילים, והעיקר כמו שפסק הלכה כרבי טרפון, שיש לשער טפחים אלו בטפחים גדולים.

מקשה הגמרא:

אימר דאמרינן לא דק,

כאשר יבוא הדבר

ל

ידי

חומרא. אבל

כאן, הרי על ידי שלא דק שמואל בדבריו, יבוא הדבר

ל

ידי

קולא,

שיהיו סבורים שדי בשיעור שלושה טפחים רגילים ויטלו הדסים הפחותים מן השיעור, ובכהאי גוונא

מי אמרינן לא דק?!

כי אתא רבין

מארץ ישראל לבבל,

אמר,

הכי קאמר שמואל:

אמה בת חמשה טפחים

רגילים,

עשה אותה

כשל

ששה

טפחים. כלומר, חלוק אמה זו לשישה טפחים ונמצא כל אחד מהם קטן מטפח רגיל. וטפחים אלו,

צא מהן שלשה להדס

וערבה,

והשאר ללולב.

כלומר, הטפח הרביעי של לולב יהיה אף הוא מטפחים קטנים אלו.

ונמצא לפי זה, שרבי טרפון להקל בא, וכך אמר: אותם שלושה טפחים שמשערין בהם את ההדס והערבה יהיו קטנים כך שלא יהיו אלא חצי אמה של אמה בת חמישה טפחים [לעומת זאת שלושה טפחים רגילים הם חצי מאמה של שישה טפחים].

וממילא

כמה הוי להו

לאותם שלושה טפחים קטנים [כלומר, כמה טפחים רגילים הם],

תרי ופלגא.

מקשה הגמרא:

סוף סוף, קשיא דשמואל אדשמואל!

שהרי כאן אמר ששיעור הדס וערבה שלושה טפחים, ומשמע רגילים, ואילו שם פסק כרבי טרפון שדי בשלושה טפחים קטנים?!

מתרצת הגמרא:

לא דק שמואל

בדבריו, וכאן שייך לומר כן, שהרי

היינו

ד

לחומרא לא דק,

שהרי מחמת שלא דקדק בדבריו ואמר שצריך שלושה טפחים רגילים יבוא הדבר לידי חומרא, כי מעיקר הדין די בשני טפחים ומחצה שהם שלושה טפחים קטנים, שכך היא ההלכה,

דאמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון.

מתניתין:

הדס הגזול והיבש

-

פסול.

[הגזול מדין "לכם", והיבש משום "הדר"].

של אשרה ושל עיר הנדחת

-

פסול.

[דכתותי מיכתת שיעוריה].

נקטם ראשו

[בשדרה ], או ש

נפרצו

נשרו עליו,

או שהיו ענביו

[כמין פירות קטנים ירוקים או אדומים הצומחים מן השדרה].

מרובות מעליו

-

פסול,

שאינו "הדר".

ואם מיעטן

לאותם ענבים עד שהיו פחותים מעליו -

כשר.

ואין ממעטין

אותם

ביום טוב

עצמו, אלא בערב יום טוב, משום איסור "מתקן מנא". שאסור לתקן דבר ביום טוב ובשבת להכשירו לתכליתו.

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר בתורה [ויקרא כג מ]: "ולקחתם לכם ביום הראשון

ענף עץ עבת

", ומשמעות הכתוב היא,

ש

יהיו

ענפיו חופין

[מכסים]

את עצו.

והיינו, שתהיה השדרה מכוסה כולה על ידי העלים, שהם עשויים כקליעה ושוכבים זה על גב זה.

ואי זה הוא

עץ זה שענפיו חופין אותו? -

הוי אומר זה הדס.

מקשה הגמרא:

ואימא

עץ זה הוא

זיתא

[זית], שענפיו כולם מלאים עלים, ומתוך שהם מרובים הם מכסים את רוב הענף?

דוחה הגמרא:

בעינן עבת,

דהיינו כמעשה שרשרת קלועה, שיהיו מורכבים זה על גב זה,

ו

בזית

ליכא

להך מילתא.

ואימא

היינו

דולבא

[עץ ערמון], שעליו קלועים כמעשה שרשרת?

מתרצת הגמרא: הרי

בעינן

שיהיו

ענפיו חופין את עצו, וליכא

להך מילתא בדולבא, שהרי אין עליו רצופים ורוב שדרתו מגולה.

מקשה הגמרא:

ואימא

עץ עבות היינו

הירדוף

[שיח דוקרני שעליו עשויים כקליעה]?

אמר אביי

: הרי כתיב:

דרכיה דרכי נעם

[משלי ג יז],

וליכא

הך מילתא בהירדוף, שהרי ראשי עליו חדים כמחט, ופוצעים את הידים.

רבא אמר מהכא

דרשינן הלכה זו: שנאמר [זכריה ח יט],

"האמת והשלום אהבו",

וזה אינו לא אמת ולא שלום, שהרי הוא עשוי לסם המות.

תנו רבנן: קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת, זהו הדס.

רבי אליעזר בן יעקב אומר

: כך דרשו חכמים את הפסוק:

"ענף עץ עבת"

זהו הדס, דמשמע,

עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה הדס.

תנא: עץ עבות

-

כשר, ושאינו עבות

-

פסול.

היכי דמי עבות?

אמר רב יהודה: והוא דקיימי תלתא תלתא

[שלושה שלושה]

טרפי

[עלים]

ב

חד

קינא,

ששלושתם יוצאים מעוקץ אחד.

רב כהנא אמר: אפילו

היו

תרי

יוצאים מעוקץ אחד,

וחד

היה עולה מלמטה ורוכב על גביהם - כשר.

רב אחא בריה דרבא

הוה

מהדר

[היה מחזר] דוקא

א

הדס דאית ביה

תרי וחד,

על אף שאם היו שלושתם יוצאים מעוקץ אחד כל שכן הוא שכשר,

הואיל ונפיק

הכי

מפומיה דרב כהנא.

וללמדנו בא, כי יש לסמוך על הלכה זו לכתחילה.

אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא, לההוא

הדס שעליו עולים תרי וחד,

הדס שוטה קרי ליה

והיאך אתה נוטלו?

תנו רבנן: נשרו רוב עליו

של כל קן וקן,

ונשתיירו בו מיעוט

-

כשר, ובלבד שתהא עבותו קיימת.

ותמהה הגמרא:

הא גופא קשיא! אמרת נשרו רוב עליו כשר, והדר תני ובלבד שתהא עבותו קימת,

והרי

כיון דנתרי להו תרי

מכל קן וקן שהן רוב עליו -

עבות היכי משכחת לה

שעדיין תהיה קיימת?!