סוכה 18a — התלמוד בעברית

ומודה רבי מאיר,

אפילו היו הנסרים רחבים ארבעה טפחים,

שאם יש

מקום

בין נסר לנסר

הסמוך לו

כמלא

רחבו של

נסר, שמניח פסל

[סכך כשר]

ביניהם, וכשרה.

והטעם: לפי ששיעור הסכך הפסול שווה לשיעור הסכך הכשר, ומצינו לרב פפא שאמר לעיל [טו א] "פרוץ כעומד, מותר". דהיינו, שאם היה השטח המסוכך בסוכה בסכך כשר שווה לשטח המסוכך בפסול, הרי היא כשרה. ולדעת רב הונא בריה דרב יהושע שם, שאין הסוכה כשרה עד שירבה הכשר על הפסול, צריך לומר שהיה הכשר עודף מעט על הפסול, ולפיכך כשרה הסוכה כולה.

ומפרשת הגמרא:

בשלמא למאן דאמר

שיעור סכך פסול לפסול את הסוכה,

בין

אם היה

באמצע

הסוכה,

בין מן הצד

הוא

בארבע אמות, משום הכי

הסוכה

כשרה,

ואין הנסרים פוסלים את הסוכה, לפי שאינם רחבים ארבע אמות.

אלא למאן דאמר

סכך המונח

באמצע

הסוכה פוסל

בארבעה

טפחים,

אמאי כשרה

הסוכה כשסיככה בנסרים רחבים ארבעה טפחים? הרי די בנסר אחד מהם כדי לחצוץ בין חלקי הסוכה ולפוסלה?!

מתרצת הגמרא:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הכא, בסוכה דלא הויא

רחבה

אלא שמנה

אמות

מצומצמות עסקינן,

שהם ארבעים ושמונה טפחים, שכן האמה היא שישה טפחים. ומדובר שהחל לסככה משני צידיה באופן הזה:

יהיב,

נתן עליה

נסר

רחב ארבעה טפחים סמוך לדופן הסוכה,

ו

לצידו נתן

פסל,

סכך כשר שרוחבו ארבעה טפחים כמלא נסר. וכך המשיך

ו

נתן פעם שניה עוד

נסר ופסל. ו

המשיך פעם שלישית, ונתן

נסר ופסל מהאי גיסא,

מצד אחד של הסוכה, עד אמצעה. ונמצא שיעורם יחד עשרים וארבעה טפחים, כך שהיה הפסל השלישי סמוך לאמצע הסוכה.

ו

כמו כן, נתן שלש פעמים

נסר ופסל, ונסר ופסל, ונסר ופסל, מהאי גיסא,

מצידה השני של הסוכה עד אמצעה,

דהוו להו

שהם ביחד

שני פסלין

אשר כל אחד מהם רחב ארבעה טפחים

באמצע

הסוכה.

ו

נמצא ד

איכא

שיעור כדי

הכשר סוכה באמצע

הסוכה, ומהם יש לכל צד עשרים טפחים, שהם פחות מארבע אמות, ונחשבים הם כ"דופן עקומה" להכשיר את המקום תחת הפסלים שבאמצע.

אמר אביי

: אם היה בסוכה

אויר

רחב

שלשה

טפחים שאינו מסוכך כלל, שהוא השיעור לפסול

בסוכה גדולה, ומיעטו, בין

אם מיעטו לאויר

ב

בך שנתן במקום האויר

קנים

הכשרים לסיכוך,

בין בשפודין

הפסולים לסיכוך,

הוי מעוט,

וכשרה הסוכה. ואין השיפודים מצטרפים לאויר הנשאר לפוסלה בשלושה טפחים, הואיל ואין שיעורם לפוסלה שווה, שאויר פוסל בשלושה, וסכך פסול בארבעה, כמו שנתבאר לעיל דף יז א.

ואם היה אותו אויר רחב שלושה טפחים

בסוכה קטנה,

שאינה רחבה אלא שבעה טפחים על שבעה טפחים, הרי רק אם מיעטו

בקנים

הכשרים לסיכוך,

הוי מיעוט,

שהרי אין כאן שיעור לפוסלה. אבל אם מיעטו

בשפודים

הפסולים לסיכוך,

לא הוי מיעוט,

והסוכה פסולה, הואיל ועל ידי שניהם נתמעט שיעור הסוכה, ואין כאן שיעור הכשר סוכה.

והני מילי

שאין אויר פוסל בסוכה עד שלושה טפחים, כשהיה האויר

מן הצד,

בסמוך לדופן הסוכה, שאם היה פחות משלושה טפחים רואין את הסכך כסמוך לדופן מדין "לבוד", והאויר אינו נחשב לכלום.

אבל

אם היה האויר פחות משלושה טפחים

באמצע

הסכך,

פליגי בה רב אחא ורבי נא

:

חד אמר: יש לבוד באמצע. וחד אמר: אין לבוד באמצע

. ומבארת הגמרא:

מאי טעמא דמאן דאמר יש לבוד באמצע?

מדין תורה אסור לטלטל בשבת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים. אבל מבוי [סמטא העשויה לפני חצירות הבתים], המוקף שלוש מחיצות, אף שמותר מדין תורה לטלטל בו יותר מארבע אמות, ודינו כרשות היחיד, אסרו חכמים לעשות כן, שמא יבואו לטלטל ברשות הרבים.

אלא שהתירו חכמים לטלטל בו על ידי העמדת קורה רחבה טפח על כתלי המבוי, בפתח הכניסה למבוי. וטעם היתר זה: יש שאמרו שהוא משום "היכר", שעל ידי זה לא יבואו להחליפו ברשות הרבים. ויש שאמרו שהוא משום "מחיצה", שאנו רואין כאילו הקורה יורדת וסותמת כמחיצה, ונמצא המבוי מוקף מארבע רוחותיו.

דתניא: קורה

המתרת את המבוי כאשר היא נתונה מעל הכתלים בפתחו של המבוי הפונה לרשות הרבים,

היוצאה מכותל זה

של המבוי,

ואינה נוגעת בכותל

ה

אחר

שמצידו השני של המבוי,

וכן שתי קורות

הנתונות זו מול זו לרוחב המבוי,

אחת יוצאה מכותל זה

של המבוי,

ואחת יוצאה מכותל אחר

שכנגדו,

ואינן נוגעות זו בזו,

אם היה המרחק בין הכותל והקורה [במקרה הראשון], ובין שתי הקורות [במקרה השני],

פחות משלשה

טפחים,

אינו

צריך להביא קורה אחרת

ולסתום את אותו אויר, היות ורואין אותו אויר כסתום מדין "לבוד".

אבל אם היה המרחק ביניהם

שלשה

טפחים, שכבר יצא מתורת "לבוד",

צריך להביא קורה אחרת,

ולהניחה על פני אותו אויר.

ומכל מקום, למדנו שאומרים "לבוד" אפילו ב"אמצע", במקום שאינו סמוך לדפנות.

ואידך,

הסובר שלא אומרים לבוד באמצע הסוכה, אמר לך:

שאני קורות,

שכל חיוב הנחתם אינו אלא מ

דרבנן,

שהרי מדאורייתא הואיל והמבוי מוקף משלוש רוחותיו, דינו כרשות היחיד גמורה, ומותר לטלטל בתוכו.

עתה שבה הגמרא לפרש:

מאי טעמא דמאן דאמר אין לבוד באמצע?

דתנן

[אהלות י א]:

ארובה שב

גג ה

בית, ובה פותח טפח

[יש בה רוחב טפח על טפח]:

אם היתה

טומאה

של מת

בבית,

הרי

כולו

[כל הבית]

טמא,

וכל הכלים שתחת גג הבית טמאים, שהרי הבית מביא עליהם את הטומאה כדין "אוהל המת". דכתיב [במדבר יט יד] "זאת התורה, אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל, וכל אשר באוהל - יטמא שבעת ימים".

אבל

מה ש

נמצא

כנגד

פתח ה

ארובה,

הרי הוא

טהור,

כי אינו נמצא בכלל אוהל המת, כיון שאינו נמצא תחת גג הבית. [ואף שאין הארובה רחבה שלושה טפחים, אין אומרים "לבוד" להחשיבה כסתומה לטמא כלים שתחתיה].

ואם היתה

טומאה

של המת מצויה

כנגד ארובה,

הרי

כל הבית כולו טהור,

לפי שאין הטומאה תחת גג הבית אלא רק תחת הארובה, והארובה פתוחה מלמעלה.

וכן הוא הדין אם

אין בארובה "פותח טפח",

שטח של טפח על טפח -

אם היתה

טומאה בבית,

כולו טמא, ואילו מה שנמצא

כנגד ארובה טהור.

ואם היתה ה

טומאה כנגד ארובה, כל הבית כולו טהור.

ומכך שטיהרנו כלים שתחת הארובה מוכח שאין "לבוד" באמצע, שהרי אם היינו אומרים שם "לבוד", נעשה הבית כולו כסתום, ואוהל אחד הוא.

ואידך,

הסובר יש לבוד באמצע, אמר לך:

שאני הלכות טומאה, דהכי גמירי להו

הלכה למשה מסיני שאין בהן לבוד באמצע. ואין למדים הלכה למשה מסיני שנאמרה לגבי טומאה לשאר מקומות.

עתה מבארת הגמרא מה ששנינו במשנה: בית שנפחת וסיכך על גביו, אם יש מן הכותל לסיכוך ארבע אמות, פסולה:

דרש רבי יהודה בר אלעאי: בית שנפחת וסיכך על גביו,

הרי זו סוכה

כשרה.

אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: רבי, פריש

[פרש דבריך], שלא פירשת כמה יהיה המרחק בין הסכך הכשר לדפנות.

ו

כך פירש אבא

דין זה: אם היה הסכך רחוק מן הדפנות

ארבע אמות

הרי היא

פסולה,

ואם היה

פחות מארבע אמות,

הרי היא

כשרה

[כמבואר במשנה לעיל יז א].

דרש רבי יהודה בר אלעאי: אברומא

[דגים קטנים, ששולים אותם מן הנהר בקבוצות גדולות]

שריא,

מותרים למאכל, ואין לחוש שמא נתערבו בהם דגים אסורים שאינם ניכרים מחמת קוטנם.

אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: רבי, פריש

[פרש דבריך], מדוע אין חוששים שמא נתערבו בהם דגים אסורים?

אלא

כך אמר אבא

: אברומא

של מקום פלוני

הרי היא

אסורה,

הואיל ובאותו מקום מתערבים בהם מיני שרצים שאינם ניכרים, אבל

של מקום פלוני מותרת,

הואיל ואין נהר של אותו מקום מגדל שרצים.

כי הא דאמר אביי: האי צחנתא

[מין דגים קטנים]

דבב נהרא

[מנהר ששמו בב],

שריא,

מותרים באכילה, ואין חוששים שמא נתערבו בהם שרצים טמאים.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא?

אילימא משום דרדיפי מיא,

שממהרים שם המים לרוץ,

והאי דג טמא, כיון דלית ליה חוט השדרה

הנותן בו כח לעמוד כנגד הזרם,

לא מצי קאים

[אין הוא מתקיים שם], ולכן אין לחוש שמא נתערבו בדגים,

אי אפשר לפרש כן, שהרי

הא קא חזינן דקאי

[רואים אנו בעינינו שמתקיימים שרצים טמאים אף בנהרות הזורמים בכח].

אלא,

שמא תאמר, שאין השרצים הטמאים מתקיימים באותו נהר

משום דמליחי מיא

[מלוחים מימיו],

והאי דג טמא, כיון דלית ליה קילפי

[אין לו קשקשים],

לא מצי קאי

[אין הוא מתקיים מחמת מליחות המים].

אף כך אי אפשר לפרש: שהרי

הא קא חזינן דקאי

[רואים אנו בעינינו שמתקיימים שרצים טמאים אף בנהרות שמימיהם מלוחים].

אלא,

טעם הדבר הוא,

משום

דידעינן

דלא מרבה טינייהו דג טמא,

שאין הטיט של אותו נהר ראוי לגדל בו שרצים טמאים.

אמר רבינא: והאידנא,

כיום,

דשפכי,

שנשפכים מימי

נהר איתן ונהר גמדא להתם,

לשם, לנהר בב,

אסירא

צחנתא באכילה, כי יש לחוש שמא נשפכו לתוכו דגים טמאים מהנהרות הזורמים אליו.

אתמר: סיכך על גבי אכסדרה,

חצר המוקפת משלושת צידיה, שתקרתה רחבה ארבע אמות או יותר, שאין להכשיר את הסכך המונח באמצע על ידי דופן עקומה, אך

יש לה

לצד הסוכה

פצימין,

עמודים זקופים, שאינם רחוקים זה מזה שלושה טפחים,

כשרה

הסוכה שבחצר, שהרי אומרים "לבוד" בין הפצימין, ונעשים אותם עמודים כמחיצות הסוכה שבתוך האכסדרה, ואין צורך להשתמש בכתלי הבית המרוחקים למחיצות הסוכה. עיין ציור בסוף הספר.

ואם סיכך על גבי חצר המוקפת משלושת צידיה באכסדרה

שאין לה פצימין,

ותקרת האכסדרה רחבה ארבע אמות, שאי אתה יכול לומר בה דופן עקומה:

אביי אמר

: אפילו הכי,

כשרה

הסוכה. וטעמו יתבאר להלן.

ורבא אמר פסולה.