סוכה 16a — התלמוד בעברית

מטה מטמאת

[מקבלת טומאה] רק כשהיא

חבילה,

כשהיא מורכבת ומחוברת כולה, על כל חלקיה.

ו

כמו כן, אם נטמאת כשהיא מחוברת, אינה

מטהרת

בטבילה במקוה, רק כשהיא

חבילה.

אבל אם היתה מפורקת, אין מועילה טבילה לחלקיה המפורקים, אלא קודם מתקנה ואחר כך מטבילה,

דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים

: מיטה

מטמאת

[מקבלת טומאה] גם כשהיא מפורקת ל

אברים

לחלקים חלקים,

ו

כמו כן,

מטהרת

אף כשהיא מפורקת ל

אברים.

ובלבד שעדיין יהיה שם כלי על אותם אברים המפורקים.

ומבארת הגמרא: ו

מאי ניהו

אותם אברים? כיצד תהיה המיטה מפורקת, ואף על פי כן יהיה עדיין שמה עליה לענין קבלת טומאה ולענין טהרתה, לדעת חכמים?

ו

אמר רבי חנן אמר רבי,

באופן שנשארו בכל אחד מן החלקים -

ארוכה

קורת המיטה העשויה לאורכה,

ושתי כרעים

שנים מרגלי המיטה. או

קצרה

קורה העשויה לרוחב המיטה,

ושתי כרעים

מחוברות לה.

ומבארת הגמרא:

למאי חזיא,

לאיזה שימוש ראויים הארוכה ושתי הכרעיים כשאינן מחוברות לשאר קורות המיטה, ועל כן הן נחשבים לכלי בפני עצמו לענין קבלת טומאה?

למסמכינהו אגודא, ולמיתב עלייהו.

לסומכם לכותל, ולישב עליהם. והיינו, שיעמיד את הארוכה ושתי הכרעיים במקביל לכותל בריחוק כמלוא רוחב מיטה, ויתן עצים מן הכרעיים לכותל למראשותיה ולמרגלותיה, במקום הקורה הקצרה החסירה,

ומשדא אשלי,

וימתח חבלים בין אותם עצים, ועליהם יתן כרים וכסתות למשכב. ועל דרך זה יכול הוא לעשות גם בקורה הקצרה, שיעמיד אותה בריחוק מן הכותל, כמלוא המרחק שבין מרגלות המיטה למראשותיה.

גופא: אמר רבי אמי בר טביומי: סככה

לסוכתו

בבלאי כלים

[בלאי בגדים], הרי היא

פסולה.

מאי בלאי כלים?

באלו בלאים דן רבי אמי, שאף על פי שכבר אינם ראויים לשימוש ואינם מקבלים טומאה, מכל מקום פסולים הם לסיכוך, הואיל ובאו מבגד הראוי לקבל טומאה?

אמר אביי: מטלניות

חתיכות בד

שאין בהם

כעת

שלש

אצבעות

על שלש

אצבעות,

דלא חזיין

אינן ראויות לשימוש מחמת קוטנן,

לא לעניים, ולא לעשירים,

ולכן אינם מקבלים טומאה. ומכל מקום פסולים הם לסיכוך, הואיל ובאו מבגדים גמורים המקבלים טומאה.

תניא כוותיה דרבי אמי בר טביומי

: דתניא:

מחצלת של שיפא ושל גמי

[מיני עשבים], ששיעורם לקבל טומאה הוא שישה טפחים על שישה טפחים, [כמבואר במשנה במסכת כלים פרק כז משנה ב], ומקבלות המחצלות הללו טומאה הואיל ומיועדות הן לשכיבה,

הרי

שיריה

של המחצלת, אחר שנפחתה משיעור שישה טפחים,

אף על פי שנפחתו מכשיעורה

לקבלת טומאה,

אין מסככין בהן,

הואיל וקודם שנפחתה היתה ראויה לקבל טומאת משכב הזב או הנידה.

וממשיכה הברייתא:

מחצלת הקנים גדולה,

סתמא עומדת היא לסיכוך ולא לשכיבה, ואינה כלי לענין קבלת טומאה, ולכן

מסככין בה.

אבל מחצלת

קטנה,

סתמא לשכיבה היא עשויה, ולפיכך

אין מסככין בה.

רבי אליעזר אומר

: מחצלת גדולה,

אף היא

סתמא לשכיבה, ודינה כ"כלי", ולפיכך היא

מקבלת טומאה, ואין מסככין בה.

שנינו במשנה:

החוטט בגדיש

לעשות לו סוכה, אינה סוכה: והטעם, מפני שהסכך נעשה מאליו, ופסולה משום "תעשה ולא מן העשוי".

אמר רב הונא: לא שנו

שאין הסוכה כשרה על ידי חטיטה,

אלא שאין שם,

שלא היה מתחילה מתחת הגדיש

חלל

גבוה

טפח במשך שבעה

טפחים על שבעה טפחים, כשיעור הכשר שטח הסוכה, ולכן לא מועילה החטיטה.

אבל

אם

יש שם

תחת הגדיש

חלל

בגובה

טפח

במשך שבעה

על שבעה טפחים לפני שחטטו, על אף שלא היה בו אלא גובה של טפח אחד בתחילה,

הרי זה סוכה.

ובלבד, שבשעה שהגדיש את אותם עומרים, ויצר חלל זה, עשה זאת לשם סוכה או לשם צל. כי אז נחשב אותו סכך המסכך את החלל כסכך כשר. וכשחוטט את העומרים מלמטה למעלה, עד שמגביה את החלל לשיעור גובה עשרה טפחים, הוכשרה הסוכה. ואף שלא היה אותו הסכך מתחילה מסכך על פני חלל גבוה עשרה טפחים כשיעור הכשר גובה הסוכה, אין בזה פסול של "תעשה ולא מן העשוי", לפי שלא נאמר פסול זה אלא בסכך, ולא בדפנות. והואיל ובשעת עשייתו היה לו חלל טפח כשיעור אוהל, שם "סכך" עליו, ונעשה בהכשר, ונמצא שאינה חסירה אלא הכשר דפנות שגובהן עשרה טפחים, והדפנות כשרות אף אם נעשו מאליהם על ידי חטיטה.

תניא נמי הכי

[שנינו בברייתא כדרב הונא]:

החוטט בגדיש לעשות לו סוכה, הרי זה

סוכה.

ו

קשה, שהרי

האנן תנן

: החוטט בגדיש לעשות לו סוכה,

אינה סוכה?!

אלא לאו, שמע מינה כדרב הונא,

שכאשר יש חלל טפח הרי זו סוכה, ומשנתנו מדברת כשלא היה שם חלל טפח במשך שבעה, ואילו הברייתא מדברת כשהיה תחת הגדיש חלל טפח במשך שבעה, ועל כן הכשירה סוכה זו.

ומסיקה הגמרא: אכן,

שמע מינה כדרב הונא!

איכא דרמי ליה מירמא

; יש שהיו שונים את דברי רב הונא, כתירוץ על קושיא שהוקשתה בבית המדרש, על סתירת דברי המשנה והברייתא:

שהרי במשנתנו

תנן: החוטט בגדיש לעשות

לו סוכה אינה סוכה, והא תניא,

והרי בברייתא שנינו: החוטט בגדיש לעשות לו סוכה

הרי זו סוכה?!

וליישב קושיא זו

אמר רב הונא: לא קשיא

;

כאן

בברייתא מדובר,

בשיש שם חלל טפח במשך שבעה,

ועל כן כשרה הסוכה. ואילו

כאן

במשנתנו מדובר,

בשאין שם חלל טפח במשך שבעה,

ועל כן הסוכה פסולה.

מתניתין:

המשלשל דפנות מלמעלה למטה,

שהתחיל לארוג את המחיצה בסמוך לסכך, ואורג ובא את הדופן כלפי מטה,

אם

לא סיים לעשותה עד הארץ ממש, והרי היא עתה

גבוה

ה

מן הארץ שלשה טפחים

שיעור שיכול הגדי להכנס דרכו לסוכה בנקל כשראשו זקוף, הרי היא

פסולה,

לפי שאין מחיצה תלויה נחשבת כדופן לסוכה.

ואם היה אורג את המחיצה

מלמטה למעלה,

ולא סיים לעשותה עד שתהיה מגעת לסכך,

אם גבוה

ה המחיצה

עשרה טפחים,

כשיעור מחיצה בכל מקום, הרי היא

כשרה,

אף שאין המחיצה מגיעה לסכך.

רבי יוסי

חולק על הדין המבואר ברישא של המשנה, לגבי מחיצה העשויה מלמעלה למטה, ו

אומר: כשם ש

מחיצה העשויה

מלמטה למעלה,

אם היתה גבוהה

עשרה טפחים

הרי היא כשרה,

כך

אם היתה עשויה

מלמעלה למטה,

כל שהיתה גבוהה

עשרה

טפחים

הרי היא כשרה, אף שממנה לארץ נותר חלל מרובה. ולהלן יתבאר במה נחלקו.

גמרא:

מבארת הגמרא:

במאי קמיפלגי

תנא קמא ורבי יוסי?

מר,

רבי יוסי

סבר: מחיצה תלויה

דינה כמחיצה, ולכן היא

מתרת

את המקום בטלטול בשבת כרשות היחיד, וכמו כן נחשבת היא מחיצה לענין סוכה.

ומר,

תנא קמא

סבר: מחיצה תלויה אינה מתרת.

א. שתי רשויות היחיד הסמוכות זו לזו ונפרדות בדייריהן, אסור להוציא בשבת מרשותו של אדם אחד לרשות חבירו, בין שמוציא מבית זה לבית חבירו, ובין שמוציא מחצר חבירו שלפני ביתו לביתו שלו, אם לא עירבו ביניהם "ערובי חצירות".

ב. אין מערבין ערובי חצירות להתיר טלטול מרשות אחת לחברתה, אלא אם כן היה ביניהן פתח או חלון, שאז, באמצעות "עירוב חצירות" יכולים הדיירים כולם להחשב כמי שגרים ברשות אחת, ברשות שניתן בה העירוב המשותף.

תנן התם: בור

של מים

שבין שתי חצירות,

והכותל שבין שתי החצרות תלוי על פי הבור, ואין פתח ביניהם כדי שיוכלו לערב ערובי חצרות ביניהם,

אין ממלאין ממנה,

מאותו הבור מים

בשבת

כדי להביאם לביתו. ודין זה הוא אפילו אם יקפיד לשלשל את הכלי לחלקו שבבור דוקא, לפי שהמים מתערבבים בכל רגע, ונמצא שהכניס את מימי חבירו לחצרו, ומכניסם לביתו.

אלא אם כן עשה לה,

לבור, באמצעו,

מחיצה

גבוהה

עשרה טפחים,

שאז מותר לכל אחד מבני החצר לטלטל תוך המחיצה הסמוכה אליו,

בין

שהיתה המחיצה מהלכת

מלמעלה,

מעל המים על שפת הבור, ו

בין

שהיתה

מלמטה,

בתחתית הבור סמוך למים ממש,

בין בתוך אוגנו.

כלומר, ובלבד שתהיה המחיצה בתוך "אוגנו" - שפת הבור, שיהיה ניכר שנעשתה המחיצה בשביל המים, ולא כחלק ממחיצת החצר.

וטעם הדבר נתפרש במסכת ערובין [פז ב], שעל אף ש"מחיצה תלויה" היא, הקילו חכמים לטלטל בתוכה, אם נעשתה בשביל להתיר את טלטול המים.

אבל, מחיצת החצר שלא נעשתה לצורך טלטול המים, ומהלכת על שפת הבור, ולא בתוכו, הואיל ומחיצה תלויה היא, אין היא מתרת למלאות מן הבור. וכל שכן שאין מחיצה תלויה מתרת טלטול שלא במקום מים, ששם ודאי אינה מחיצה כלל, שהרי גדיים מזדקרים תחתיה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר,

נחלקו בית שמאי ובית הלל לגבי מיקומה של אותה מחיצה: