סוכה 15a — התלמוד בעברית

מתניתין:

הקדמה

א

. תקרה של בית, אף אם היתה עשויה מסכך כשר, אין יכולים לשבת תחתיה בחג לשם מצות סוכה, לפי שאמרה תורה "חג הסוכות תעשה לך", ודרשינן, "סוכות תעשה, ולא מן העשוי לדירה או לאוצר" - שאין שם סוכה עליה. ועל כן יש לעשות את הסוכה לצל, או לשם מצות סוכה.

ב

. בסוגיא הקודמת נתבאר, שנסרים רחבים ארבעה טפחים - לשיטת רב, נחלקו בדינם רבי מאיר ורבי יהודה. רבי מאיר פוסל, ורבי יהודה מכשיר. ואילו לשיטת שמואל, הרי הם פסולים לכולי עלמא.

ג

. במשנה להלן [בסוף העמוד] מבואר, שסוכה המסוככת בסכך פסול וסכך כשר כאחד, יש מי שאומר, שאפילו היו שוין הפסול והכשר, הסוכה כשרה, לפי שדי בכך שיהיה ה"פרוץ" [המקום שאינו גדור, או העשוי בפסול] כמו ה"עומד" [כמקום העשוי בהכשר], ואין צריך שירבה ה"עומד" על ה"פרוץ". ויש מי שהצריך שירבה העומד על הפרוץ.

ד

. קיימא לן שסכך פסול פוסל באמצע גג הסוכה דוקא כאשר הוא רחב ארבעה טפחים. אכן, לשיטת רב [להלן יז א], אין הסוכה נפסלת עד שיהיה הסכך הפסול רחב ארבע אמות.

תקרה

של בית העשויה נסרים רחבים ארבעה טפחים [כמבואר לעיל יד א, שרוב תקרות הבתים עשויות מנסרים אלו],

שאין עליה מעזיבה,

שלא טח אותה בטיט, ונמצא שסוכה זו פסולה משני טעמים:

א. לא נעשתה סוכה זו לשם סוכה, אלא לשם בית, ופסולה משום "תעשה ולא מן העשוי".

ב. לדעת רב בשיטת רבי מאיר, ולדעת שמואל לדעת הכל, הואיל ועשויה התקרה מנסרים רחבים ארבעה טפחים, אף אם יגביה מעט את הסכך ויניחנו לשם סוכה, ושוב לא יהיה בו את הפסול של "תעשה ולא מן העשוי", עדיין פסולים נסרים אלו לסיכוך משום גזירת תקרה [שמא אם נתיר לו לסכך באלו, יבוא לשבת תחת תקרת ביתו], כמבואר לעיל יד א.

משנתנו דנה כיצד אפשר להכשיר תקרה זו לסכך:

רבי יהודה אומר

: נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה:

בית שמאי אומרים

: הרוצה לישב בסוכה זו,

מפקפק,

סותר את התקרה, ומנענע את הנסרים כולם לשם סוכה, ונחשב הדבר כאלו נעשתה מתחילה לשם סוכה.

ו

לאחר מכן,

נוטל

קורה

אחת מבינתים,

מבין כל שני נסרים נוטל אחד, ונותן במקומו סכך כשר. ולהלן בגמרא יתבאר מדוע צריך גם לנענע את הסכך כולו, וגם ליטול אחת מבינתיים.

ובית הלל אומרים

: די בכך ש

מפקפק

מנענע את הסכך כולו,

או נוטל אחת מבינתים.

ואין צריך לעשות שניהם, הואיל וכל אחד מן המעשים האלו נחשב כעשייה לשם סוכה.

ורבי יהודה לשיטתו בזה, שהתיר לסכך בנסרים רחבים ארבעה טפחים, ולכן סבר שדי בנענוע כדי להתירם לסיכוך. [ואת הנענוע צריך כדי להחשיבם כאילו נעשו לכתחילה לשם סוכה, ואינם פסולים משום "תעשה ולא מן העשוי"]. ולהלן יתבאר כיצד יתיישבו הדברים לשיטת שמואל, הסובר שאף לרבי יהודה אין לסכך בנסרים רחבים ארבעה טפחים.

רבי מאיר אומר

: לא די בפקפוק לבד כדי להתיר את הנסרים לסיכוך. ואף הוא לשיטתו בזה, שסבר כי נסרים רחבים ארבעה טפחים פסולים לסיכוך, ולכן אף אם יניחם על גבי הסוכה לשם סכך, עדיין פסולים יהיו משום גזירת תקרה.

אלא כך אמרו בית הלל:

נוטל אחת מבינתים,

ונותן במקומו סכך כשר,

ואינו מפקפק.

ודי בכך כדי שלא תפסל הסוכה משום גזירת תקרה, ואף נחשב הדבר שנעשתה הסוכה לשם חג.

והטעם לכך שמועילה נטילת נסר מבינתיים להכשיר את הסוכה, אף שהיתה כולה מסוככת בנסרים רחבים ארבעה טפחים הפסולים לסיכוך, הוא כמבואר להלן [יח א, הובא לעיל יד ב], שהיתה הסוכה כולה מסוככת בנסר ופסל, נסר ופסל, עד אמצעיתה, וכן עשה מצידה השני, ובאמצע הסוכה היו שני פסלים [סכך כשר] מונחים זה לצד זה, שביחד יש בהם כשיעור הכשר סוכה. ורק אותו המקום כשר לישיבת סוכה, אבל שאר הסוכה פסולה, לפי שאין בפסלים שיעור הכשר סוכה. ואין הנסרים מפסיקים בין הפסלים האמצעיים לדפנות, לפי שנחשבים הם כחלק מן הדופן, מדין "דופן עקומה".

גמרא:

ומקשה הגמרא:

בשלמא בית הלל,

אליבא דרבי יהודה,

טעמייהו,

מובן טעמם שלא הצריכו גם לפקפק וגם ליטול אחת מבינתיים, היות ולדעתם הסוכה פסולה רק

משום "תעשה ולא מן העשוי".

ולא פסלו נסרים רחבים ארבעה טפחים לסיכוך משום גזירת תקרה, הואיל וסברו כרבי יהודה אליבא דרב, שלא נאסרו נסרים כלל.

ולכן די באחד משניהם. שהרי,

אי מפקפק, עביד ליה מעשה

לשם סוכה, ודי בכך כדי להכשירה שלא תחשב כנעשית בפסול, וכמו כן

אי נוטל אחת מבינתים,

נמי

עבד בה מעשה.

אלא בית שמאי,

שהצריכו גם לפקפק וגם ליטול אחת מבינתיים, יש לתמוה,

מאי טעמייהו?

הרי ממה נפשך:

אי

סברו שטעם פסול תקרה הוא

משום "תעשה ולא מן העשוי",

אם כן,

בחדא

[באחד משני המעשים]

סגי,

וכמבואר בדברי בית הלל.

ו

אי

סברו שפסול התקרה הוא גם

משום גזרת תקרה,

ולכן לא מועיל לנענע את הנסרים לשם סוכה, כי עדיין פסולים הם משום גזירת תקרה, אם כן,

בנוטל אחת מבינתים,

באופן שיהיו שני פסלים באמצע, כמבואר במשנה,

סגי?

די בכך, כיון שרק מקום הפסלים האמצעיים כשר למצות סוכה, אבל תחת הנסרים אסור לישב, משום "גזירת תקרה", ומה צורך יש בפקפוק?!

ומבארת הגמרא:

לעולם,

לדעת בית שמאי פסולה הסוכה גם

משום גזרת תקרה.

ויסוד מחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנתנו הוא, שלבית שמאי נסרים שיש בהם ארבעה פסולים לסיכוך, ולבית הלל מסככין בנסרים אפילו היו רחבים ארבעה [וכדעת רבי יהודה אליבא דרב].

והכי קאמרי

בית שמאי:

אף על פי שמפקפק,

אין די בכך כדי להכשיר את הסוכה, הואיל ועשויה התקרה מנסרים רחבים ארבעה טפחים הפסולים משום גזירת תקרה. ולפיכך,

אי נוטל אחת מבינתים, אין,

אז הסוכה כשרה ואפילו לא יפקפק. ו

אי לא

יטול אחת מבינתיים, אף אם נענע את הסכך כולו,

לא

מועיל הדבר להכשר הסוכה.

אבל לשיטת בית הלל, מסככין בנסרים אפילו היו רחבים ארבעה, ועל כן, בתקרת ביתו טעם הפסול הוא רק משום "תעשה ולא מן העשוי", ולזה מועיל אחת מן השתים - או יפקפק, או יטול אחת מבינתיים.

ומקשה הגמרא:

אי הכי,

שרק לשיטת בית שמאי צריך דוקא ליטול אחת מבינתיים,

אימא סיפא

:

רבי מאיר אומר,

שדעת בית הלל היא:

נוטל אחת מבינתים, אבל לא יפקפק.

ולפי המתבאר נמצא, כי

רבי מאיר היינו בית שמאי?!

מתרצת הגמרא:

הכי קאמר

רבי מאיר לרבי יהודה:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה,

אלא כולם מודים שהנסרים פסולים משום גזירת תקרה, ולא מועיל להם פקפוק, ולפיכך, אף לשיטת בית שמאי אין הסוכה כשרה עד שיטול אחת מבינתיים.

ומקשה הגמרא:

מאי קא משמע לן

משנתנו, בהביאה את מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה? וכי היא באה לומר

דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה, ורבי יהודה

אליבא דבית הלל, שהלכה כמותם,

לית ליה גזרת תקרה?

והא

והרי

אפליגו בה,

כבר נחלקו בכך

חדא זימנא

[במשנה לעיל יד א].

דתנן: מסככין בנסרים, דברי רבי יהודה.

ורבי מאיר אוסר.

ומדוע צריכה המשנה להשמיענו מחלוקת זו פעם נוספת?!

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

: לעולם, רק במשנתנו נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בגזירת תקרה, אבל במשנה לעיל יד א, לא נחלקו בגזירת תקרה [כפי שפירשה שם הגמרא], אלא בדבר אחר נחלקו.

והיינו:

רישא,

במשנה הקודמת, שנחלקו בה רבי מאיר ורבי יהודה,

בנסרים משופין

וחלקים, הראויים לשימוש ומתוך כך חשובים "כלי",

עסקינן.

ונסרים אלו אינם רחבים שלשה או ארבעה ולכן אין לפוסלם מגזירת תקרה.

ובזה נחלקו: מעיקר הדין, כיון שנסרים אלו אין להם בית קיבול, דינם הוא כדין "פשוטי כלי עץ", דהיינו, כלי עץ שאין להם בית קיבול, שאינם מקבלים טומאה, וכשרים הם לסיכוך.

ומשום גזרת כלים

המקבלים טומאה

נגעו בה

לאוסרם.

רבי מאיר סבר, אסרו חכמים לסכך בנסרים אלו שמא יבואו לסכך בכלים המקבלים טומאה. ואילו רבי יהודה לא חשש לזה, והתיר לסכך בהם.

ועתה מקשה הגמרא על פירוש זה, שגזרו על פשוטי כלי עץ שלא לסכך בהם:

החיצים בזמנם היו עשויים משני חלקים: החץ עצמו היה עשוי ממתכת, אך הבית יד שלו היה עשוי מעץ. והיו שני מינים של בית יד: האחד בולט בראשו, והיה נכנס לתוך בית קיבול שבחץ עצמו, ובית יד זה נקרא "זכר" - שאין לו בית קיבול. והמין השני היה בית יד שיש לו בית קיבול, והחץ תחוב לתוכו, ובית יד זה נקרא "נקבה".

ולרב יהודה אמר רב, דאמר

לעיל יב ב:

סיככה ב

בתי יד של

חיצין

, שעדיין לא נתנו בהם את החיצים, והיו אותן בתי יד

זכרים,

שאין להם בית קיבול, ואינם אלא "פשוטי כלי עץ" [כלי עץ ללא בית קיבול], שאינם מקבלים טומאה, הרי הסוכה

כשרה.

אבל אם סיככה

בנקבות,

בבתי יד של חיצים שיש לבתי היד בית קיבול, והם מקבלים טומאה, הסוכה

פסולה.

היות ואין מסככין בדבר שמקבל טומאה.

ולא גזר

רב שלא לסכך בבתי יד

זכרים

שאינם מקבלים טומאה,

אטו

שמא יבוא לסכך בבתי יד של חיצים

נקבות,

המקבלים טומאה.

ואם כן,

הכא נמי לא נגזר

שלא לסכך ב

נסרים משופין

שפשוטי כלי עץ הם,

אטו כלים

המקבלים טומאה?!

אלא, על כרחך,

לא נחלקו בגזירת כלים, אלא

רישא

[המשנה לעיל יד א]

פליגי בגזרת תקרה, ו

אף

סיפא

[משנתנו]

פליגי בגזרת תקרה.

ומה שנתקשנו:

ואפליגי בתרתי זימני

-

למה לי?

[מדוע הובאה מחלוקת זו פעמיים], יש ליישב, שלא הוצרכה

סיפא

אלא ל

רבי יהודה, דקא אמר ליה לרבי מאיר,

שנחלק עליו ברישא ואסר לסכך בנסרים, וטען לו:

אמאי קא אסרת

לסכך

בנסרים, משום גזרת תקרה,

אין הדין כדבריך! שהרי

האי סברא

[של גזירת תקרה], רק

לבית שמאי הוא דאית להו, ו

אילו

בית הלל לא גזרי

לאסור לסכך בנסרים, והלכה כדבריהם.

ואמר

לו

רבי מאיר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.

ומקשה הגמרא:

הניחא

פירוש זה שפירשנו משנתנו, שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בנסרים רחבים ארבעה טפחים, אם פסולים הם משום גזירת תקרה,

לרב, דאמר

לעיל [יד א]:

מחלוקת

רבי מאיר ורבי יהודה במשנה שם,

ב

נסרים

שיש בהן ארבעה

טפחים,

דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה, ורבי יהודה לית ליה

כלל

גזרת תקרה.

אלא לשמואל, דאמר

שם שאף רבי יהודה מודה לגזירת תקרה, ודוקא

ב

נסרים

שאין בהן ארבעה

טפחים

מחלוקת,

שרבי מאיר אסר לסכך אפילו בנסרים אלו.

אבל

אם סיכך סוכתו בנסרים ש

יש בהן ארבעה, דברי הכל

הסוכה

פסולה

משום גזירת תקרה, אם כן,

סיפא

[במשנתנו]

במאי פליגי?

הרי במשנתנו מדובר, שהיתה התקרה עשויה מנסרים רחבים ארבעה טפחים, שפסולים לסיכוך אף לרבי יהודה, ומדוע הכשיר רבי יהודה לשיטת בית הלל סוכה זו על ידי פקפוק לבד? הרי נסרים אלו רחבים ארבעה, ועדיין יש לפוסלה משום גזירת תקרה?! ומתרצת הגמרא: אכן, לדעת שמואל, אם סיכך סוכתו בנסרים שיש בהם ארבעה טפחים כולם מודים שהסוכה פסולה, ובמשנתנו,

בביטולי תקרה קא מיפלגי

רבי יהודה ורבי מאיר.

והיינו, שנחלקו האם אסרו חכמים נסרים שיש בהם ארבעה בכל מקרה, או שלא אסרו נסרים אלו אלא כאשר בא לסכך בהם סוכתו בתחילה, שאז חששו חכמים, שמא אם נתיר לו סוכה זו, יאמר מה לי לישב בסוכה זו, אשב בביתי המקורה אף הוא בנסרים כעין אלו. אבל אם כבר היתה התקרה עשויה, אלא שפסולה היא משום "תעשה ולא מן העשוי", ועסוק הוא לבטלה ולהכשירה על ידי נענוע וכדומה, אין לפוסלה מחמת הנסרים, לפי שכבר גילה דעתו כי יודע הוא שאין לישב תחת תקרת הבית, שהרי בתיקון פסול זה הוא עסוק, ולפיכך במקרה זה לא גזרו.

ובזה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה:

מר,

רבי יהודה

סבר

: נחלקו בדבר זה בית שמאי ובית הלל, ולבית שמאי צריך ליטול אחת מבינתיים, לפי שאף במקרה זה אסרו את הסיכוך בנסרים משום גזירת תקרה. אבל לבית הלל, הואיל וגילה דעתו שיודע הוא כי תקרה זו פסולה לסיכוך, ואין לחוש שמא יבוא לשבת תחת תקרת ביתו,

בטלה

הגזירה

בהכי,

ודי בנענוע הסכך.

ומר

רבי מאיר

סבר

: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בכך, ולכולי עלמא, הגם שעסוק הוא להכשיר את תקרת ביתו ואין לחוש שמא ישב תחת תקרת ביתו,

בהכי לא בטלה

גזירה, ועליו ליטול אחת מבינתיים ולהניח שני פסלים באמצע, ורק אותו המקום כשר לישיבת הסוכה.

מתניתין:

במשנה שלפנינו יתבארו שני דינים עיקרים בפסולי הסכך.

האחד: סוכה המסוככת בסכך פסול וכשר יחדיו, מהו שיעור סכך הפסול שפוסלה.

והשני: דין סכך הנעשה מאליו, האם הוא כשר או פסול.

א.

המקרה

[העושה את תקרת]

סוכתו בשפודין

של מתכת הפסולים לסיכוך,

או בארוכות המטה

קרשי המסגרת שלאורך המיטה, שמקבלים טומאה, ופסולים לסיכוך. [וטעם הדבר יתבאר בגמרא].

אזי,

אם יש ריוח ביניהן,

בין השיפודים או הארוכות,

כמותן,

שרוחב האויר בין השיפודים שווה לרוחב השיפודין, הרי היא

כשרה,

וכפי שיתבאר להלן בגמרא.

ב.

החוטט בגדיש לעשות לו סוכה

שהיה נוטל מן העומרים למטה סמוך לארץ, עד שנעשה תוך הגדיש חלל כשיעור הכשר סוכה, והסכך נעשה מאליו,

אינה סוכה.

והטעם, מפני שהתורה אמרה: "חג הסוכות תעשה", ודרשו חכמים, "תעשה", ולא מן העשוי מאליו.

גמרא:

ודנה הגמרא:

לימא תיהוי

משנתנו, ששנינו בה "אם היה רווח ביניהם כמותם, כשרה", ומבואר ממנה כי די שיהיה שיעור הסכך הכשר שווה לסכך הפסול, ואין צריך שירבה הסכך הכשר על הפסול,

תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע?!

דאתמר,

לענין היקף מחיצות לרשות היחיד בשבת, שנחלקו רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע בדין

פרוץ כעומד.

והיינו, רשות שהיתה מוקפת כולה במחיצות שאינן שלימות, והיה המקום ה"פרוץ" במחיצות שווה למקום ה"עומד" שבהן [המקום הגדור במחיצות קרוי "עומד"].

וכגון, שהיתה המחיצה עשויה מנסרים רחבים שלושה טפחים, בגובה עשרה טפחים, ובין נסר לנסר הניח אויר רחב שלושה טפחים, כרוחב הנסרים. ונחלקו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, האם נחשבת היא מחיצה לענין רשות היחיד בשבת, או לא.

[אבל, אם היה האויר שביניהם פחות משלושה טפחים, הרי אף שמקום ה"פרוץ" היה שווה ל"עומד", בכל זאת, לכולי עלמא היא מחיצה גמורה, כי רואין את הנסרים כאילו היו סמוכים זה לזה, משום ההלכה של "לבוד"].

רב פפא אמר

: הרי זו מחיצה, ורשות היחיד היא, ולפיכך

מותר

לטלטל בתוכה.

ורב הונא בריה דרב יהושע אמר

: אין זו מחיצה, ואין מקום זה רשות היחיד, ולפיכך

אסור

לטלטל בתוכה, עד שירבה העומד על הפרוץ.

וסברה הגמרא, כי כשם שנחלקו לענין מחיצות שבת, כך נחלקו לענין הסכך שהוא גג הסוכה, והוא כמו מחיצה עליונה, שאם היה חלקו של הסכך פסול [וממילא נחשב מקומו "פרוץ"], וחלקו נעשה בסכך כשר [ונחשב "עומד], האם צריך שירבה הסכך הכשר על הפסול, או אף אם שווה הסכך הפסול לכשר, כשרה הסוכה.

ובמשנתנו מבואר, שגם אם היה הסכך הכשר שווה בשיעורו לסכך הפסול הסוכה כשרה, ודלא כרב הונא בריה דרב יהושע, המצריך שירבה העומד על הפרוץ.

אמר לך רב הונא בריה דרב יהושע

: אין כוונת המשנה להתיר כשהיה העומד כפרוץ. כי

מאי,

מהו זה שאמרה המשנה

"

אם יש רווח ביניהם

כמותן"?

לא כמותן ממש, אלא

בנכנס ויוצא.

שהיה הרווח ביניהם גדול דיו, כדי שיהיו שיפודים או ארוכות המיטה יכולים ליכנס ולצאת באותו אויר שבין השיפודים בקלות וברווח, ונמצא שאותו אויר רחב מעט ממקום השיפודים. ולכן, כשנתן סכך כשר באותו מקום, מרובה אותו הסכך מן השיפודים, ונמצא העומד מרובה על הפרוץ, וכשר לכולי עלמא.

וסברה הגמרא שהמתרץ תירץ כך משום ש"כמותן" משמעו "נכנס ויוצא", ולא "כמותן" ממש, לפי שאין דרך העולם לצמצם השיעורים בדיוק.