סוטה 49a — התלמוד בעברית

רבא אמר

שהמדוברים בפסוק זה

אלו קטני בני רשעי ישראל,

ילדים קטנים שמתו לאבותיהם שהם רשעי ישראל,

שמבזבזין דין אביהם לעתיד לבא,

שבזכות מיתתם הם קורעים את גזר דינו של אביהם לעתיד לבא, שהם באים ו

אומרים לפניו, רבונו של עולם, מאחר שאתה עתיד ליפרע מהן

מאבותינו הרשעים,

למה הקהיתה שיניהם בם,

למה ציערתם במותינו לפניהם, ובכך נפרעת עונשם מהם בחייהם.

אמר רבי אילעא בן יברכיה, אלמלא תפילתו של דוד,

המובאת בסמוך,

היו כל ישראל

עניים מרודים, שהם היחידים שעיסוקם הוא

מוכרי רבב,

והם כל הדברים השומניים והמאוסים, שנדבקים בבגדי הרוכלים וממאיסים אותם. ודוד בתפילתו בקש על כך, כמו

שנאמר "לא לנצח ישכח אביון תקוות עניים תאבד לעד". אלא "שיתה ה' מורה להם",

תן להם, לישראל העניים, עושר, כדי שיכבדום הגויים, וכדי ש"ידעו גויים אנוש המה" שאין הגויים כאלוהים שכל הכבוד והגדולה שלהם, אלא, ישראל גם הם עשירים ומכובדים.

ואמר רבי אילעא בר יברכיה, אלמלא תפילתו של חבקוק, היו שני תלמידי חכמים מתכסין בטלית אחת

מרוב עניות,

ועוסקין

בתורה.

וחבקוק התפלל על כך, כמו

שנאמר, ה' שמעתי שמעך, יראתי ה' פעלך, בקרב שנים חייהו,

ודרשינן,

אל תקרא "בקרב שנים", אלא "בקרוב שנים",

ומבארינן, שהפעולה שהיו נצרכים בה להתקרב שנים יחדיו בטלית אחת, שהיא לימוד תורה, חייהו - רפאהו, את מצבם, ותן להם כדי שיחיו ברווח.

ואמר רבי אילעא בר יברכיה, שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה, ראויין להשרף באש,

שנאמר, ויהי המה

אליהו ואלישע תלמידו,

הולכים הלוך ודבר

בדברי תורה,

והנה רכב אש וגו',

ודייקינן,

טעמא דאיכא דיבור

בדברי תורה בין אליהו לאלישע לכן ניצלו מרכב האש

הא ליכא דיבור, ראויין לישרף

מהרכב שבא לשרפן.

ואמר רבי אילעא בר יברכיה, שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה,

אחד מת

שחבירו הורגו בשוגג

ואחד גולה

לעיר מקלט מפני שהרג בשוגג,

שנאמר, לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת,

וביאורו, שלא היה להם דעת ללמד זה את זה וללמוד זה מזה,

ו

דרשינן את הפסוק לדברי תורה, שהרי

אין דעת אלא תורה, שנאמר נדמו עמי מבלי הדעת

וסיום הפסוק ותשכח תורת אלקיך.

אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא, כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדחק, תפילתו נשמעת,

שנאמר כי עם בציון ישב בירושלים

אלו היושבים בישיבות ועליהם נאמר סוף הפסוק,

בכה לא תבכה חנוך יחנך לקול זעקך, כשמעתו ענך, וכתיב בתריה,

ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ,

ומשמע שמדובר במי שמזונותיו קשים עליו, ואף על פי כן יושב ועוסק בתורה, ולאדם זה עונה ה' לקול זעקתו.

רבי אבהו אומר,

שתלמיד חכם שעוסק בתורה מתוך הדחק,

משביעין אותו מזיו שכינה, שנאמר

שם,

והיו עיניך רואות את מוריך

והכוונה לשכינה.

רבי אחא בר חנינא אומר, אף אין הפרגוד,

מחיצה שחוצצת כביכול לפני הקב"ה,

ננעל בפניו, שנאמר

שם,

ולא יכנף,

לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו,

עוד מוריך.

שנינו במשנה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע, מיום שחרב בית המקדש אין

יום שאין בו קללה.

אמר רבא, בכל יום ויום

מאז שחרב בית המקדש,

מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר, בבקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בקר,

והוכיח מפסוק זה שהיום הבא גרוע מקודמו, שהרי לכאורה כשאומר בערב מי יתן בקר, יש להבין

הי בקר

מצפה לו בלילה,

אילימא בקר דלמחר, מי ידע מאי הוי

מה טומן המחר, ומנין שייטב מהיום,

אלא

בהכרח שרוצה שיהיה הבקר של מחר כמו בקר

דחליף,

ומוכח שכל יום הקללה מרובה מיום הקודם לו, ולכן טוב לו שיהיה כמו אתמול.

ומקשינן, מאחר שהקללה הולכת ומתרבה כל יום,

ואלא עלמא אמאי מקיים,

על איזו זכות העולם מתקיים, ומבארינן,

אקדושא דסידרא

שתקנו לומר אחר התפילה פסוקי קדושה ותרגומם כדי שיהיו כל עם ישראל, תלמידי חכמים ועמי הארץ, עוסקים כל יום מעט בתורה, ונחשבת להם קריאת פסוקי הקדושה ותרגומם כעיסוק בתורה, כי התרגום הוא הסבר המקרא, וחביב הוא לפני ה' שיש בלימוד זה תלמוד תורה וקדושת ה'.

ואיהא שמיה רבא דאגדתא,

שעונין הקהל אמן יהא שמיה רבא בכל שבת אחרי דרשת הרב ברבים, וכיון שאינו יום של מלאכה נקבצין כל העם לשמוע, ויש גם בזה תלמוד תורה וקידוש ה'.

והמקור שעל כך מתקיים העולם, ממה

שנאמר, ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים,

משמע

הא יש סדרים

שלומדים סדרי פרשיות של תורה,

תופיע מאופל.

שנינו במשנה:

ולא ירד טל לברכה, וניטל טעם הפירות וכו', תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר,

מפני שפסקה

טהרה

מישראל,

בטלה טעם וריח

מהפירות, שכשהיו טהורין ונהגו בטהרה, זכו וטיהר הקב"ה את פירותיהן מריח רע ומטעם רע.

ובעוון הפסקת

מעשר, ביטל שומן דגן,

שהתקיים בזכות המעשר שנקרא חלב שהוא שומן.

רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא,

סוג של תמר מיוחד, שהיא שמינה ויש בה ריח טוב,

שקלה כרכה בסודריה, אתא רבה

בריה, אמר ליה

לאביו,

מורחינא ריחא דחינוניתא, אמר ליה, בני, טהרה

יש בך

שאתה מריח ריח הפירות, ולא בטל אצלך ריח הפירות מפני שהנך נוהג בטהרה ולכן

יהבה ניהליה.

אדהכי אתא אבא בריה

של רבה בר רב הונא,

שקלה

רבה

יהביה ניהליה, אמר ליה

רב הונא לרבא בנו

בני שמחת את ליבי

בטהרתך

והקהיתה את שיני,

שהוכחת שאתה אוהב את בנך יותר ממני, שלקחת ממני את התמרה כשנתתיה לך, ונתת לבנך.

היינו דאמרי אינשי, רחמי

אהבתו

דאבא אבני, רחמי דבני אבני דהוו ליה.

רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה, כי גדל

נכדו,

אמר לו

רב אחא

אשקיין מיא, אמר לו

הנכד,

לאו בריך אנא

ואיני חייב לשמשך,

והיינו דאמרי אינשי רבי רבי,

שהנכד מבקש מסבו גדלני, גדלני, ובסוף אומר לסבא

בר ברתך אנא,

ואיני חייב לכבדך כבן.

מתניתין:

ב

זמן שצר

פולמוס

צבא

של אספסיינוס

על ירושלים,

גזרו

החכמים שבאותו הדור

על עטרות חתנים, ועל האירוס

ובגמרא מפורש מה הם.

בפולמוס של טיטוס

שהביאו הורקנוס על אונקלוס אחיו, חמישים ושתים שנה אחרי הפולמוס של אספסיינוס, ואז

גזרו על עטרות כלות,

כדמפרש בגמרא,

ושלא ילמד אדם את בנו

חכמת

יונית.

בפולמוס האחרון,

שצר טיטוס וצבאו על ירושלים, ואז החריב את הבית,

גזרו שלא תצא כלה באפריון

העשוי לכבודה ממעילים וטליתות מוזהבים

בתוך העיר,

כשהולכת מבית אביה לבית בעלה.

ורבותינו

היינו רבינו הקדוש

התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר,

משום צניעות שהרי בתולה יוצאת וראשה פרוע, וגם כלה בושה שיסתכלו בה כלם.

משמת רבי מאיר, בטלו מושלי משלים

שהוא היה יודע למשול משלים שיתנו טעם לשומעיהם להעמיק בענין ולהבינו כראוי, וכשמת לא נמצא מושל משלים כמותו.

משמת בן עזאי, בטלו השקדנים,

שהיה שוקד על דלתות בית המדרש יומם ולילה, כמו שמצינו [ביבמות ס"ג ב'] שאמר "מה אעשה ונפשי חשקה בתורה".

משמת בן זומא, בטלו הדרשנים

שהיה בקי בטעמי המקראות, ויודע לדרשן, וכמו שמצינו [בברכות י"ב ב'] שאמר רבי אליעזר, לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא.

משמת רבי עקיבא, בטל כבוד התורה,

שהיה יודע לדרוש כל תיבה ואות מיותרת בתורה, ונתן לבו לדרוש על כל קוץ וקוץ של אות תלי תילים של הלכות, ועשה בכך כבוד גדול לתורה, שהראה שאין בה דבר לבטלה.

משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה,

שהיה עושה מעשים מופלאים, שאמר לבתו שהדליקה בחומץ במקום שמן, מי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ וידלוק, וכן היה, והביא עיזיו דובים בקרניהם כהוכחה לשכיניו שאינן מזיקות, ועוד.

משמת רבי יוסי קטנתא פסקו החסידים, ולמה נקרא שמו קטונתא, שהיה

הוא

קטנתא של חסידים,

שהלכו ופחתו, והוא היה האחרון והקטן שבהם.

משמת רבי יוחנן בן זכאי, בטל זיו החכמה

שהיה בקי בכל החכמות, כמו שאמרו [בסוכה כז.] שידע תקופות וגימטריאות ושיחות דקלים, ונתן בכך יופי והדר לתורה בעיני כל אדם.

משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה,

כמו שאמרו [במגילה כא.] שעד ימיו למדו רק מעומד, ומשמת ירד חולין וחולשה לעולם והחלו ללמוד מיושב.

ו

גם

מתה טהרה ופרישות

שלא הניח מי שהחזיק בטהרה ופרישות כמוהו, אך עדיין היתה טהרה בעולם עד שבטלה בחורבן הבית כדלעיל.

משמת רבי ישמעאל בן פאבי, בטלה זיו הכהונה,

שהיה חכם ועשיר, וכהנים רבים אוכלים על שלחנו.

משמת רבי, בטלה ענוה ויראת חטא.

[מכאן ואילך לדעת הרמב"ם אינה משנה אלא ברייתא, ורש"י גרסה כמשנה].

רבי פנחס בן יאיר אומר, משחרב בית המקדש בושו חברים,

שהלעיגו עמי הארץ על מנהגם בפרישות ובטהרה, ודקדוק המעשרות,

ו

כן בושו

בני חורין

בעלי יחוס, שהחלו עבדים שאין להם יחס לזלזל בהם, והושפל כבוד היחוס.

וחפו ראשם

של המיוחסין, מפני הבושה שהתעשרו הממזרים וזלזלו בעניים מיוחסים,

ונדלדלו אנשי מעשה,

שלא העריכו את העושים מעשי חסד, כי באותה עת גם

גברו בעלי זרוע ובעלי לשון

הרע, והתרבתה החנופה, והחניפו לאנשי הכח והוחזק כאילו הם אחראים לכל מעשה טוב,

ואין דורש

לישראל,

ואין מבקש

עליהם רחמים,

ואין

שואל

ואין להם סנגור לפני ה'. וכיון שכך,

על מי לנו להשען, על אבינו שבשמים.

רבי אליעזר הגדול אומר, מיום שחרב בית המקדש, שרי חכימיא

התחילו החכמים

למהוי כספרא,

ירדו בדרגתם להיות כמלמדי תינוקות.

וספריא

ירדו ממעלתם להיות

כחזניא,