סוטה 47a — התלמוד בעברית

רב ושמואל חד אמר נס

אחד היה בפרשה זו,

וחד אמר נס בתוך נס.

ומבארינן מאן דאמר נס,

סובר שאמנם

יער היה

שם, אך

דובים לא הוו,

ובאו בנס [כי אם היו ביער דובים היו הקטנים יראים להתקרב אליו - מהרש"א].

ומאן דאמר נס בתוך נס, לא יער ולא דובים הוו,

והכל נוצר בנס רק כדי להעניש את הנערים, ומקשינן, אם נס הוא,

ולהוו

רק

דובים ולא ליהוי יער,

ולשם מה הוצרך לברא את היער שנחשב כנס לאלישע. ומתרצינן, שהוצרך היער לדובים, כי בלעדיו לא היו תוקפים את הנערים, משום

דבעיתי

הדובים להתגרות באדם כשאין להם מקום קרוב לנוס, ולפיכך יצירת היער היא חלק מנס הדובים, שכולו נוצר לעונש הנערים. [והמהרש"א ביאר שאם לא היה יער, היו הנערים רואים את הדובים באים מרחוק והיו נבהלים ובורחים, ולכך הוצרך היער, להסתיר את הדובים].

אמר רבי חנינא בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים.

ומקשינן,

איני, והאמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה,

וראייתו,

שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב, זכה ויצתה ממנו רות שיצא ממנו שלמה, שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה,

ומשמע שקבל שכר על קרבנותיו, ומבארינן כיצד יצאה רות מבלק,

ואמר רבי יוסי בן חוני רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה.

ואם כן קשה למה מתו ארבעים ושנים ילדים על ידי קרבנותיו, שהיו מעשה טוב אף שלא נעשה לשמה. ומתרצינן,

תאותו מיהא לקללה הוי

שרצה לקלל ולמעט את ישראל, וכאן התקיימה כוונתו.

והדרינן לבאר תחילת המעשה של אלישע ביריחו,

ויאמרו אנשי העיר אל אלישע הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה וגו',

ולכאורה תמוה

וכי מאחר

שהתלוננו

במים רעים וארץ משכלת, אלא מה טובתה,

שמצד שני אמרו שמושב העיר טוב,

אמר רבי חנין, חן מקום על יושביו,

ועל אף מגרעותיו נראה טוב ליושביו.

אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה

ואפילו היא מכוערת נושאת חן בעיניו,

חן מקח על לוקחו,

אחר שלקחו אינו רואה חסרונותיו.

תנו רבנן שלשה חלאין חלה אלישע, אחד

בגלל העוון

שגירה דובים בתינוקות

ונענש על שנזוקו מחמתו, כאמור ענוש לצדיק לא טוב,

ואחד,

מפני

שדחפהו לגחזי בשתי ידים,

וכדלהלן,

ואחד שמת בו, ו

דרשינן שחלה בשלשה חלאים, ממה

שנאמר ואלישע חלה,

חולי ראשון,

את חליו

חולי שני,

אשר ימות בו

הוא החולי האחרון.

תנו רבנן, לעולם תהא שמאל דוחה ו

באותו שעה תהיה

ימין מקרבת,

ו

לא

ראוי לעשות

כרלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו,

שדחאו מעליו לגמרי, וכדלהלן,

ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו, ו

מבארינן,

אילשע מאי היא, דכתיב, ויאמר נעמן

שר צבא ארם, שהיה מצורע ושלחו המלך לאלישע שירפאנו, ואמר לו לטבול בירדן שבע פעמים, וכשעשה כן שב בשרו כבשר נער קטן ונרפא, וחזר לאלישע ורצה לתת שכרו ומאן לקבל, וילך נעמן לביתו ויאמן בה'.

ובעודו בדרך רץ אחריו גחזי נערו של אלישע, ויבקש ממנו בשם אלישע ככר כסף וחליפות בגדים לבני הנביאים, ואמר לו נעמן

הואל

השבע ששלחך אלישע

וקח ככרים,

ונתן לו שתי ככרים וחליפות כבקשתו, וכששב גחזי לאלישע, ששאלו מאין בא, ויען לא הכלתי כלל,

וכתיב, ויאמר אליו

אלישע לגחזי,

לא לבי הלך

וכי לא הלך לבי ומחשבתי אתך, וידעתי

כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך

שנעמן ראהו נטה מהמרכבה לקדמו בשלום, וכי ראויה

העת

הזאת שנעשה נס, להנות ממנו

לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות,

ותמהינן,

ומי שקיל

גחזי מנעמן

כולי האי,

שמנה אלישע שמונה דברים, והלא רק

כסף ובגדים הוא דשקיל,

ומתרצינן

אמר רבי יצחק, באותה שעה היה אלישע עוסק ב

לימוד פרק

שמונה שרצים,

ולכן

אמר לו

לגחזי שעזב את לימודו כדי לקחת כסף ובגדים מנעמן,

רשע, הגיע עת ליטול שכר שמונה שרצים

שתקבל שכר תורתך בעולם הזה, והתכוון לומר לו שסבב לו הקב"ה שיקבל הרבה כסף מנעמן, כדי שיוכל לקנות שמונה דברים הללו לשכר לימודו בפרק שמונה שרצים.

וסיים אלישע וקלל את גחזי,

וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם,

וכדבריו כן היה, כמו שמצינו שנאמר,

וארבעה אנשים היו מצורעים, אמר רבי יוחנן, זה גחזי ושלשת בניו,

ובכך דחאו בשתי ידים, ומאז הלך והחטיא את הרבים, ולא היה לו סיעתא דשמיא לחזור בתשובה, וכמו שדרשו,

וילך אלישע דמשק, למה הלך, אמר רבי יוחנן שהלך להחזירו לגחזי בתשובה, ולא חזר, אמר לו חזור בך, אמר לו

גחזי

כך מקובלני ממך, כל מי שחטא והחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לחזור בתשובה.

ומבארינן

מאי עבד,

גחזי שהחטיא את הרבים,

איכא דאמרי אבן שואבת

סוג אבן שמגביהה מתכת מהארץ

תלה לו לחטאת

ירבעם

לעגל שהעמיד ירבעם בבית אל ובדן,

בצוארו, והעמידו בין שמים לארץ

כדי שיאמינו בו הבריות.

ואיכא דאמרי שם חקק לה

לחטאת ירבעם

אפומה, והיתה אומרת אנכי

ה' אלקיך

ולא יהיה

לך אלהים אחרים, כביכול היא מזהרת על כך מפני אלוהות אחרות.

ואיכא דאמרי

שהחטיא את הרבים, כאשר

רבנן דחה מקמיה

מלפני אלישע, וכך משמע

דכתיב

אחרי שדחאו אלישע,

ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו, מכלל דעד האידנא

כל זמן שהיה שם גחזי

לא הוה דחיק

כיון שדחה את התלמידים, וכשהלך התווספו התלמידים שדחה, וצר להם המקום.

ומבארינן

יהושע בן פרחיה

שדחפו לאחד מתלמידיו

מאי היא, כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן, שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה,

אחותו של שמעון בן שטח שהיתה אשת ינאי, החביאה את אחיה להצילו מבעלה. ובאותה עת

רבי יהושע בן פרחיה, אזל ערך לאלכסנדריא של מצרים, כי הוה שלמא

כשחדל ינאי להרוג את החכמים

שלח ליה שמעון בן שטח

אגרת וכתב בה,

מני

ממני -

ירושלים עיר הקדש, לך

אלכסנדריא של מצרים, אחותי, בעלי

הוא רבי יהושע בן פרחיה שהיה נשיא ישראל [כמבואר בחגיגה ט"ז: במשנה]

שרוי בתוכך, ואני יושבת שוממה,

וכשקרא רבי יהושע בן פרחיה את האגרת

אמר, שמע מינה הוה ליה שלמא,

ויצא לדרך לחזור לירושלים.

כי אתא, אקלע לההוא אושפיזא, קם קמייהו ביקרא שפיר

כיבדוהו כראוי

עבדי ליה יקרא טובא

ועשו לו כבוד גדול מאד,

יתיב וקא משתבח כמה נאה

במעשיה

אכסניא זו

שמכבדת תלמידי חכמים.

אמר לו אחד מתלמידיו, רבי,

הרי בעלת הבית

עיניה טרוטות

עגולות ואינה נאה,

אמר ליה, רשע, בכך אתה עוסק

שאתה מסתכל באשת איש,

אפיק ארבע מאה שיפורי

הוציא קול בארבע מאות שופרות

ושמתיה.

כל יומא אתא

אותו תלמיד

לקמיה, ולא קבליה, יומא חד הוי קרי

רבי יהושע בן פרחיה

קרית שמע, אתא לקמיה,

ובאותו יום

הוה דעתיה לקבולי, אחויה ליה בידיה

סימן לו בידו שימתין לו עד שיסיים קריאת שמע, ויקבלנו. אך התלמיד לא הבין את הרמז, ו

סבר

שרבו מרמז לו ש

מדחא דחי ליה,

וחשב שנדחה בידים, ולכן התמרד, ומיד

אזל זקף לבינתא

לעבודה זרה.

פלחא

ועבד לה.

אמר ליה

רבי יהושע בן פרחיה,

חזור בך, אמר לו כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את

הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, דאמר מר

[

ישו?

]

כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל.

תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, יצר

של תשמיש ידחנו בחלקו הרע, אך יקרבנו לטוב שלא יקוץ בפריה ורביה,

תינוק

לא ידחנו לגמרי, פן יברח ויאבד עצמו לדעת,

ואשה

שדעתה קלה ואם ירדפנה תצא לתרבות רעה, ולכן

תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

מתניתין:

נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה, תצא ותרעה בעדר

כשאר בהמות חולין, שדעת התנא במשנתינו, שהעגלה נאסרת בהנאה בעריפתה, ולא מעת ירידתה לנחל איתן [רש"י].

אך אם נמצא ההורג רק

משנערפה העגלה, תקבר במקומה,

כיון שאסורה בהנאה, ולא בטלו ממנה דיני עגלה ערופה אף שנמצא ההורג, מפני

שעל ספק

שלא ידענו מי הרגו

באתה מתחילתה,

שערפוה לכפר לישראל מספק ואכן

כפרה ספיקה

ועשתה את תכליתה

והלכה לה,

וכיון שהתקיים בה דין עגלה ערופה אסורה בהנאה, ואף שנמצא ההורג והתברר החטא בודאי, והתחייב ההורג מיתה, עדיין העגלה אסורה כי כפרה על הספק. ולענין עונש ההורג, אפילו

אם נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג,

שנאמר בסוף פרשת עגלה ערופה, ואתה תבער דם הנקי מקרבך, ולא כפרה עליו עריפת העגלה [ירושלמי, ועיין בגמרא].

דין עגלה ערופה נוהג רק כשלא נודע מי הכהו, אולם אם עד אחד ואפילו אשה, מעיד שראה מי הכהו, האמינתו התורה כשני עדים, ואין עורפין. ואם באו שני עדים בבת אחת,

עד אחד אומר ראיתי את ההורג

בשעה שהרג את החלל

ועד אחד אומר

על העד שמעיד שראה,

לא ראית,

וכן אם באו שתי נשים יחד

אשה

אחת

אומרת ראיתי, ואשה

השניה

אומרת לא ראית, היו עורפין.

שעד אחד בהכחשה הדדית אינו כלום, ונשאר הספק בעינו. אך אם בא העד שראה קודם שבא מכחישו, האמינתו התורה כשני עדים, ושוב אין יכול עד אחד להכחישו שאין עד אחד נאמן כנגד שני עדים, ולא היו עורפין, כי נודע מי הכהו.

עד אחד אומר ראיתי, ושנים אומרים לא ראית, היו עורפין,

כי לא נודע מי הכהו מאחר שהוכחש העד על ידי שנים, [ובגמרא מבואר שמדובר בפסולי עדות, כדי שלא יקשה שאף בעד אחד כנגד עד אחד היו עורפין].

שנים אומרים, ואחד אומר להם לא ראיתם, לא היו עורפין

שהשנים נאמנים יותר מהמכחיש, ונודע על פיהם מי ההורג.

משרבו הרצחנין בטלה עגלה ערופה,

שהיו מכירים ביניהם מי רגיל להרוג, וכשיש אדם בעולם שיודע מי ההורג, אין מביאים עגלה ערופה. וזמן זה התחיל

משבא אלעזר בן דינאי

שהיה רוצח ידוע,

ו

בתחילה

"תחינה בן פרישה" היה נקרא,

והיה משנה את שמו מפעם לפעם כדי שלא ידעו מי הוא, וכשהרבה לרצוח

חזרו לקרותו בן הרצחן

כדי שיודע לכל שהוא רוצח.

משרבו המנאפים, פסקו המים המרים,

שאין המים המרים בודקים את הסוטה אלא אם כן בעלה מנוקה מעון,

ו

לכן

רבי יוחנן בן זכאי הפסיקן

צוה שלא להשקותן, כי לא יבדקו את הסוטה אם גם בעלה נאף,

שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה, כי הם

עם הזונות יפרדו, והיינו שאמר ה' שלא יבדקם במים כיון שאף בעליהם ינאפו כפרדים.

משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, בטלו האשכולות,

שהיו אנשים שהכל בהם, שהיתה תורתם שלימה בלי דופי שכחה ומחלוקת , ומצינו שאדם השלם בעיני ה' נקרא "אשכול"

שנאמר, אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי.

יוחנן כהן גדול העביר בתקופתו הודית המעשר

שלא יהיו מתודין בביעור מעשרות ביערתי הקדש מן הבית. והטעם מבואר בגמרא שעזרא קנס את הלויים שלא עלו עמו מהגולה שלא יקבלו מעשרות, אלא יתנום לכהנים, ולכן לא יכלו בתקופתו לסיים ולומר בוידוי "וגם נתתיו ללוי".

אף הוא בטל את המעוררין

שהיו הלויים אומרים על הדוכן עורה למה תישן ה', וביטלם שלא ישמע כביכול יש שינה לפני המקום.

ואת הנוקפין

שהיו שורטים את בהמות הקרבנות לפני שחיטתן שיפול דם על עיניהם ויהא קל לשחטן, ובטלם שלא יראו כבעלי מומים, והתקין טבעות להחזיק את הבהמה בשעת השחיטה.