סוטה 2a — התלמוד בעברית

מתניתין:

המקנא לאשתו,

מי שמתרה באשתו שלא תתייחד עם איש פלוני - כיצד הוא מקנא לה -

רבי אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים,

שצריך להתרות בה, שלא תתייחד עם אדם מסויים, ושתהיה ההתראה בפני שני עדים.

אבל אם לא קינא לה בפני שנים, אפילו שקינא לה בינו לבינה, אינה נאסרת עליו, ואינו יכול להשקותה .

ומשקה,

לאחר שעברה על קינויו, והתייחדה עם האיש ההוא, יכול בעלה להשקותה - אפילו

על פי עד אחד,

שמעיד שנתייחדה עם האיש ההוא, שקינא לה שלא להתייחד עמו.

או על פי עצמו,

ואפילו אם הוא עצמו מעיד שהיא נסתרה עמו.

והרי היא אסורה על בעלה, בין אם נסתרה על פי עד אחד, ובין על פי עצמו, מספק, עד שתבדק במים המאררים .

רבי יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים,

וכדעת רבי אליעזר.

ומשקה על פי שנים,

שצריך שני עדים גם על העובדה שנסתרה עם פלוני .

כיצד מקנא לה?

אם

אמר לה בפני שנים

-

בלשון של -

"אל תדברי עם איש פלוני",

וכל התראתו היא שלא תדבר עם פלוני.

ודברה עמו,

שעברה על התראתו ודברה עמו, ואפילו אם גם נתיחדה עמו.

עדיין היא מותרת לביתה,

לבעלה.

ומותרת לאכול בתרומה,

אם היא אשת כהן.

שהיות ולא התרה בה שלא תתייחד עם פלוני, אינה נאסרת על בעלה.

אבל אם התרה בה שלא תתייחד עם פלוני

\-

ובכל זאת

נכנסה עמו לבית הסתר

ועברה על התראתו, ונתייחדה עמו.

ושהתה עמו כדי טומאה,

שהיה שיעור זמן היחוד כדי שיעור העראה.

הרי היא

אסורה לביתה,

לבעלה, כדין סוטה שאסורה מספק.

ו

אם היתה נשואה לכהן, היא

אסורה לאכול בתרומה מספק

.

עד שתבדק על ידי שתיית המים המאררים, ויווכח הדבר שלא זינתה.

ואם מת,

ונפלה לפני אחיו ליבום, הרי היא

חולצת, ולא מתייבמת

וגמרא לקמן [ה ב] יבואר הטעם שאינה מתייבמת

.

גמרא:

שואלת הגמרא:

מכדי,

הרי

תנא, מנזיר סליק,

התנא שנה את מסכת נזיר לפני מסכת סוטה, ובסיימו את מסכת נזיר הוא בא לשנות את מסכת סוטה.

ולכן צריך לדון:

מאי תנא,

איזה ענין למדנו במסכת נזיר שהוא דומה למסכת סוטה הבאה אחריו,

דקא תנא סוטה,

שמשום כך שנה התנא את מסכת סוטה אחרי מסכת נזיר.

ומשנינן:

כדרבי.

לפי דרשתו של רבי.

דתניא

למדנו בברייתא -

רבי אומר, למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?

מדוע התורה כתבה את פרשת נזיר אחרי פרשת סוטה.

לומר לך,

ללמדנו

שכל הרואה סוטה בקלקולה,

איך עונשין אותה בבית המקדש, ומנוולין ומבזין אותה -

יזיר עצמו,

יקבל על עצמו להתנזר

מן היין,

שהיין גורם לקלות ראש, והיין הוא זה שגרם לאשה לזנות תחת בעלה.

וכיון שלכך סמכה התורה את פרשת נזיר אחרי פרשת סוטה -

משום כך, שנה התנא את מסכת סוטה אחרי מסכת נזיר.

ושואלת הגמרא:

וליתני סוטה, והדר ליתני נזיר!

אם כן, כמו שמצינו בתורה שפרשת סוטה נשנית קודם פרשת נזיר, היה התנא צריך לכתוב את מסכת נזיר אחרי מסכת סוטה.

ומשנינן:

איידי

כיון

דתנא כתובות,

ששנה התנא קודם את מסכת כתובות

ותנא "המדיר",

ובתוך מסכת כתובות כתב את פרק המדיר, שהוא מעניני נדרים.

תנא נדרים.

לכך שנה התנא את מסכת נדרים אחרי מסכת כתובות.

ואיידי דתנא נדרים,

וכיון שכבר שנה את מסכת נדרים,

תנא נזיר.

נקט התנא למסכת נזיר כיון

דדמי לנדרים,

שנזירות היא נדר מכלל הנדרים, שהרי הנזירות חלה על ידי שמקבל על עצמו בנדר להיות נזיר, ולכך סידר התנא את מסכת נזיר אחרי מסכת נדרים.

וקתני,

ולכך נקט התנא למסכת

סוטה

אחרי מסכת נזיר

כדרבי

משום טעמו של רבי כמו שהתבאר בברייתא.

שנינו במשנה:

המקנא

לאשתו.

ומדייקת הגמרא

: משמע,

דיעבד, אין.

אם בדיעבד קנא לאשתו, כך הוא דינו, כמבואר במשנה.

אבל

לכתחילה, לא!

שאין זה מן הראוי שאדם יקנא לאשתו.

כי אם היה ראוי לקנא לאשתו, היה התנא צריך לומר "רבי אליעזר אומר, מקנא אדם לאשתו", וכל הרישא של "המקנא לאשתו" מיותר .

ומוכח מזה, ש

קסבר תנא דידן, אסור לקנאות.

שאין ראוי לכתחילה לקנא לאשתו, משום שעל ידי כך מביא את עצמו לידי קטטה עם אשתו, וכן משום שגורם לאשתו שתבא לידי ניוול בבית המקדש.

אמר רבי שמואל בר רב יצחק

-

כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה,

כשריש לקיש היה בא לדרוש בפרשת סוטה.

אמר הכי

-

אין מזווגין לו לאדם אשה, אלא לפי מעשיו.

צנועה לצדיק, ופרוצה לרשע

.

שנאמר: "כי לא ינוח

לא יזדווג

שבט הרשע

ממשלת רשע

על גורל הצדיקים".

ומזה לומדים שאשה פרוצה לא תיפול בגורל הצדיק

.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

-

וקשין

אותן הזיווגין שנקבעים על פי מעשיו של האדם, לפני הקב"ה

לזווגן, כקריעת ים סוף,

שהקב"ה היה צריך לבקוע להם את הים ולשנות סדרי בראשית

.

שנאמר

בתחילת הפסוק: "

אלהים מושיב יחידים,

הקב"ה מזווג איש יחיד ואשה יחידה

ביתה".

מיישב מהם בית.

ובסוף הפסוק נאמר:

"מוציא אסירים

שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים

בכושרות".

בחודש ניסן, שהוא זמן מוכשר ליציאה, שהוא חודש לא קר ולא חם

.

הרי שהפסוק מקיש את זיווגו של אדם לקריעת ים סוף:

ושואלת הגמרא:

איני,

איך אפשר לומר שהזיווג נקבע לפי מעשיו של האדם.

והא אמר רב יהודה אמר רב

-

ארבעים יום קודם יצירת הולד,

קודם יצירת הזכר, ואפילו אם הנקיבה עדיין לא נולדה .

בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני! בית פלוני לפלוני! שדה פלוני לפלוני!

הרי שהזיווג נקבע כבר קודם שנולד האדם, ואיך אפשר לומר שהזיווג נקבע לפי מעשיו של האדם.

ומשנינן:

לא קשיא

:

הא בזוג ראשון, הא בזוג שני.

הזווג הראשון נקבע ארבעים יום קודם יצירת הולד לפי המזל, אבל הזיווג השני, [היינו אלמן לאלמנה ], כיון שהיא אינה בת זוגו שנקבעה ארבעים יום קודם יצירת הולד, אלא צריך להתאים אותה אליו, דבר זה נקבע לפי מעשיו של האדם, והוא קשה כקריעת ים סוף.

שנינו במשנה

רבי אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים וכו'.

והוינן בה:

עד כאן לא פליגי,

דהיינו, לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע שצריך שני עדים,

אלא בקינוי,

שלדברי הכל צריך שני עדים,

וסתירה

שלאחר הקינוי, שצריך שני עדים לרבי יהושע.

אבל בטומאה,

אם יש עדים על הקינוי והסתירה, ואחר כן בא

עד אחד

והעיד שבאותה הסתירה היא זינתה,

מהימן,

ואינה שותה, אלא יוצאת בלא כתובה, ואסורה לבעלה ולבועל, ובאכילת תרומה

.

ותנן נמי: עד אחד אומר: אני ראיתי שניטמאת

באותה סתירה -

לא היתה שותה

מהמים המאררים, כיון שהעד נאמן.

והוינן בה:

מדאורייתא, מנלן דמהימן עד אחד?

מהיכן אנו יודעין מהתורה שעד אחד נאמן.

מתרצת הגמרא:

דתנו רבנן

בברייתא:

כתוב בפרשת סוטה

"איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ושכב איש אותה שכבת זרע, ונעלם מעיני אישה, ונסתרה, והיא נטמאה,

ועד אין בה,

והיא לא נתפשה, ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, והיא נטמאה".

כיון שדברי הכתוב 'ועד אין בה' נאמרו אחרי "ושכב איש אותה", מוכח שהפסוק מדבר בעדות על עניני טומאה. ואחרי זה כתוב 'ועבר עליו רוח קנאה'. ולהלן מבארת הגמרא שכוונת הפסוק שעוד לפני הסתירה כבר קינא לה, ועל זה נאמר 'ועד אין בה'.

הרי שעד אחד נאמן להעיד שנטמאה אחרי קינוי וסתירה.

ודנה הברייתא: האם נאמר ש

בשנים הכתוב מדבר,

וכוונת הפסוק 'ועד אין בה' הוא מלשון 'עדות', לומר שאין בה עדות של שנים, אלא של עד אחד, ועל זה נאמר 'והיא לא נתפשה', והיינו שהיא לא נאנסה, אלא היתה מזידה, ולכך נאסרת, ואם כן, מוכח שעד אחד נאמן להעיד שהיא נטמאה.

או אינו אלא אפילו באחד.

אולי כוונת הפסוק 'ועד אין בה' אינו מלשון 'עדות' אלא מלשון עד יחיד, וכוונת הפסוק שאין בה אפילו עד אחד [והגמרא בהמשך הסוגיא מבארת איך היא נאסרת]. ולפי זה אי אפשר ללמוד מכאן שעד אחד נאמן לאוסרה.

תלמוד לומר

-

נאמר בפרשת שופטים "

לא יקום עד אחד באיש".