סוטה 20a — התלמוד בעברית

ומאחר שנתבארה הברייתא, הרי חוזרים אנו לקושייתנו:

קשיא דרבי עקיבא אדרבי עקיבא!?

שהרי

התם

, בברייתא הראשונה,

אמר

רבי עקיבא ש

מחיקה מעכבא

את האונס [אילוץ האשה לשתות].

כלומר, השקאתה בעל כרחה, תלויה אך ורק במחיקת המגילה, ואפילו אם נמחקה קודם שקרב הקומץ, ושלא כדין, כיון שמחקו, מחקו.

ו

אילו

הכא

, בברייתא השניה

אמר: קומץ מעכב

את האונס.

כלומר, אין די במחיקה לבד כדי להשקותה בעל כרחה, אלא צריך שתהיה הקרבת קומץ ומחיקת מגילה לאחריה, אבל מחיקת מגילה שקודם הקרבת הקומץ, אינה גורמת לאונס.

ומשנינן:

תרי תנאי

הם

ו

נחלקו

אליבא דרבי עקיבא

.

יש הסובר שאפילו אם נמחקה מגילה שלא כדין, מערערין אותה, ובלבד שלא תהיה מחמת בריותא, וזו היא הברייתא הראשונה.

ויש הסובר בדעתו, שאף צריך שתימחק המגילה לאחר הקרבת הקומץ.

איבעיא להו

, נסתפקו בני הישיבה, לדעתו של רבי עקיבא, הסובר שאם אמרה "איני שותה" מחמת בריותא, אין מערערין אותה, ומשום שזה כאילו אמרה "טמאה אני":

אם

אמרה

האשה תחילה "

איני שותה

"

מחמת בריותא, ו

שוב

חזרה

בה,

ואמרה

"

שותה אני

" -

מהו?

האם נאמר:

כיון שאמרה

"

איני שותה

" מחמת בריותא, הרי "

טמאה אני

"

קאמרה, וכיון דאחזיק נפשה בטומאה, לא מציא הדרה בה

[הואיל והודתה בטומאתה שוב אינה יכולה לחזור בה].

או דילמא, כיון ד

חזרה בה ו

אמרה

"

שותה אני

",

גליא דעתא, דמחמת ביעתותא

, מהפחד שמא ימיתוה המים אף על פי שטהורה היא -

הוא דאמרה

[גילתה היא את דעתה, שלא מחמת שטמאה היא אמרה "איני שותה", אלא מפחד המים שחששה שיבדקוה אף על פי שטהורה היא].

ומסקינן:

תיקו

.

אמר אבוה דשמואל

:

צריך שיתן

דבר

מר לתוך המים

.

מאי טעמא?

דאמר קרא

: "

מי המרים

", הרי משמע

שמרים כבר

קודם שנמחקה לתוכם המגילה, ואם מרירותם היא משום המגילה שנמחקה לתוכה ונבדקת על ידיהם, הרי שאין לקרותם "מים מרים" קודם המחיקה.

מתניתין:

א. אם

עד שלא נמחקה המגילה

והשם הקדוש שבה,

אמרה

האשה: "

איני שותה

" [וכל שכן אם אמרה "טמאה אני"] אין משקין אותה.

וכך הוא הדין:

מגילתה

-

נגנזת

, כדי שלא תתבזה.

ומנחתה

, אם כבר קדשה בכלי שרת -

מתפזרת

[נשרפת]

על בית הדשן

שבעזרה, ששם שורפים את כל פסולי המוקדשים שמקום אכילתן הוא בעזרה, ואף מנחת סוטה קדשי קדשים היא, ואינה נאכלת אלא בעזרה.

ואין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת

, שהרי לא נכתבה לשמה. ב. ואם כבר

נמחקה המגילה, ואמרה

"

טמאה אני

", אין משקין אותה, כי היות ואמרה "טמאה אני" כבר בדוקה ועומדת היא, ומים המרים לא ניתנו אלא לברר את הספק.

וכך הוא הדין:

המים

-

נשפכין

.

ומנחתה

-

מתפזרת

[נשרפת]

על בית הדשן

.

ג. אבל אם

נמחקה המגילה

ושם הקדוש שבה,

ו

לא אמרה "טמאה אני", אלא

אמרה "איני שותה

", אז הדין הוא:

מערערין אותה

[פותחין את פיה שלא בטובתה, ושופכין את המים לתוך גרונה]

ומשקין אותה בעל כרחה

.

ועתה מבארת משנתנו את אשר קורה עם האשה על ידי שתיית המים:

אינה מספקת לשתות

,

עד

:

שפניה מוריקות

[נעשות ירוקות, כלומר: צהובות],

ועיניה בולטות, והיא מתמלאת גידין

, הגידין שבלחייה נופחין ונראית כמליאה גידין, וגם בשרה נעשה שיטה שיטה של נפיחה, וכמין שרביטין מזורקין בה.

והם

, העומדים שם,

אומרים

:

הוציאוה! הוציאוה!

[פעמיים] כדי

שלא

תטמא

את

העזרה

[עזרת נשים], שהיא היתה עומדת בשער ניקנור שבין עזרת נשים ועזרת ישראל, ומקום השער הזה היה קדוש כקדושת עזרת הנשים, שהיא קדושת מחנה לויה.

אם יש לה זכות, היתה תולה לה

את מיתתה למשך זמן.

יש זכות

שהיא

תולה שנה אחת

, ו

יש זכות

שהיא

תולה

שתי

שנים

, ו

יש זכות

שהיא

תולה

שלש

שנים

, ויתבאר בגמרא.

מכאן אומר בן עזאי

:

חייב אדם ללמד את בתו תורה

, כדי

שאם

תזנה, ו

תשתה

מי סוטה, ולא תמות,

תדע

מדרשת הכתובים

שהזכות

היא זאת ש

תולה לה

שלא תמות, ולא תוציא לעז על המים המרים שאינם בודקים.

רבי אליעזר אומר

:

כל המלמד את בתו תורה, לומדה תיפלות

[דברים תפלים], ויתבאר בגמרא.

רבי יהושע אומר

:

רוצה אשה בקב ותפלות, מתשעה קבין ופרישות

, ויתבארו דבריו בגמרא.

הוא

רבי יהושע -

היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה

[מתבארים בגמרא] -

ומכות פרושין

, המכה את עצמו בכתלים, להראות שהוא עניו וצנוע, ובגמרא יתבאר עוד בזה.

הרי אלו מבלי

עולם

:

גמרא:

אמר רבי יהודה אמר שמואל, משום רבי מאיר

[שהיה סופר]:

כשהייתי לומד תורה אצל רבי עקיבא, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו

, [חומר הניתן לתוך הדיו כדי שלא יימחק],

ולא אמר לי

רבי עקיבא

דבר

.

ואילו

כשבאתי אצל רבי ישמעאל, אמר לי

רבי ישמעאל:

בני מה מלאכתך?

ו

אמרתי לו: לבלר

סופר

אני

.

אמר לי

רבי ישמעאל:

בני הוי זהיר! ש

הרי

מלאכתך מלאכת שמים היא

, והיזהר:

שמא תחסיר אות אחת

מן הכתוב, כגון: שתחסר בפסוק "וה' אלהים אמת" את האות א' מהתיבה "אמת".

או תותיר אות אחת

על הכתוב, כגון: שתוסיף ו' על "בראשית ברא", ותכתוב "בראו" שהוא לשון רבים.

ו

נמצאת אתה מחריב את כל העולם כולו

.

אמרתי לו

לרבי ישמעאל:

דבר אחד יש לי שאני מטיל לתוך הדיו, וקנקנתום שמו

ועל ידי כך אין הדיו נמחק, ומפרש הגמרא ואזיל, מה תשובה היא זו לדברי רבי ישמעאל.

אמר לי

רבי ישמעאל:

וכי מטילין קנקנתום

לתוך הדיו

בכתיבת פרשת סוטה שבספר תורה!?

והרי

התורה אמרה

בפרשת סוטה "וכתב את האלות האלה הכהן בספר

ומחה

אל מי המרים". מלמד הכתוב כי בכתיבת פרשת סוטה צריך שיכתוב דוקא

כתב שיכול למחות

, וסובר רבי ישמעאל, שאפשר למחוק לתוך מים המרים אף מתוך ספר תורה, ולכן צריך שתהא פרשת סוטה שבספר תורה כתובה בכתב שיכול להימחות.

אמר מר: אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו:

תמהה הגמרא:

מאי קאמר ליה

רבי ישמעאל לרבי מאיר,

ומאי קא מהדר ליה

, [וכי מה אמר לו רבי ישמעאל מאיר, עד שהשיב לו תשובה זו], והלא תשובה שלא ממין הטענה היא!?

ומפרשינן:

הכי קאמר ליה

רבי מאיר לרבי ישמעאל:

לא מיבעיא ב

טעויות ד

חסירות ויתירות

, שאין לחוש להם בכתיבתי, כיון

דבקי אנא!

אלא אפילו למיחש לזבוב, דדילמא אתי ויתיב אתגיה דדלי

"

ת

[לחוש שמא יתיישב לו זבוב על הבליטה שבימין הדל"ת]

ומחיק ליה, ומשוה ליה רי

"

ש

[וימחוק את התוספת שבאות דל"ת, ותיראה האות כרי"ש] -

אף לזה אין לחוש, כי

דבר אחד יש לי, שאני מטיל

אותו

לתוך הדיו, וקנקנתום שמו

, ושוב אין הזבוב יכול למוחקו.

ומקשינן על מה שאמר רבי מאיר, שלמד תחילה אצל רבי עקיבא והתיר לו, ושוב למד אצל רבי ישמעאל ואסרה לו:

ומקשינן:

איני

[והרי לא כך היה]!?

והא תניא: אמר רבי מאיר

:

כשהייתי לומד תורה אצל רבי ישמעאל, הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו, ולא אמר לי דבר

, ו

כשבאתי אצל רבי עקיבא אסרה עלי

.

ואם כן: א.

קשיא שמוש אשמוש

[את מי שימש רבי מאיר תחילה]!?

ב.

קשיא אסרה אאסרה

[מי אסר ומי התיר]!?

ואמרינן:

בשלמא שמוש אשמוש

[את מי שימש רבי מאיר קודם למי]

לא קשיא

, כי הן זה והן זה אמת; ומשום:

ד

מעיקרא אתא

רבי מאיר

לקמיה דרבי עקיבא

שהיה חריף מאד.

ו

כיון דלא מצי

רבי מאיר

קם אליביה

[לא הבינו], לפי שהיה אומר על דבר טמא שהוא טהור ומראה לו פנים לכך, ועל דבר טהור היה אומר שהוא טמא, ומראה לו פנים לכך.

לפיכך

אתא

רבי מאיר

לקמיה דרבי ישמעאל, וגמר גמרא

[למד אצלו המשניות שקיבל רבי ישמעאל מרבותיו].

ו

הדר

[חזר] רבי מאיר ו

אתא לקמיה דרבי עקיבא

, ו

סבר

מרבי עקיבא

סברא

, לעמוד על טעמי המשנה מפני מה זה טמא וזה טהור, זה אסור וזה מותר, ועל מה כל דבר נסמך ועל איזה מקרא, וזה תלמוד שהיה בימי התנאים; ולהבין דבר מתוך דבר, כשהיה דבר חדש נשאל בבית המדרש מהיכן ילמדוהו, ולאיזה משנה ידמוהו.

אלא

הא דאקשינן:

אסרה אאסרה

, עדיין

קשיא!?

ומסקינן:

קשיא!

תניא

:

רבי יהודה אומר: אומר היה רבי מאיר: לכל

דבר הטעון כתיבה

מטילין קנקנתום לתוך הדיו

.