סוטה 16a — התלמוד בעברית

איסי בן יהודה אומר: להביא קרקע

שילה נוב וגבעון

בית עולמים

[בית המקדש אשר בירושלים], כי בכתוב נאמר: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן", הרי למדנו למשכן, אבל למקדש לא ידענו.

איסי בן מנחם

סובר כברייתא הראשונה שנזכרה לעיל - ו

אומר: אינו צריך

ללמוד לקרקע בית עולמים מ"בקרקע"; שהרי:

ומה בטומאה קלה

, כלומר, ומה לענין איסור קל של טומאה - דהיינו כניסה למשכן בטומאת הגוף, שאין בה מיתת בית דין אלא רק כרת -

לא חילק הכתוב

בין משכן לבית עולמים.

בטומאת אשת איש

, ה

חמורה

שחייבים עליה מיתת בית דין -

לא כל שכן

שהשוותה תורה מקדש למשכן, ליטול משם עפר כדי לבודקה, ולבער את הטומאה מתוכם.

ו

אם כן, מה תלמוד לומר

"

בקרקע המשכן

"? -

ללמד:

שלא יביא

עפר

מתוך קופתו

לתוך כלי, ויכניסנו להיכל, ודיו. אלא מקרקעית המשכן יטול עפר. ואם אין שם עפר תיחוח, יביא עפר מבחוץ, ויניחנו בקרקע המשכן, ומשם יטלנו, ויתן אל המים.

בברייתא המובאת במסכת חולין, פרק כיסוי הדם [פח ב] שנינו: אין מכסין [דם חיה ועוף לאחר שחיטה] אלא בעפר, דברי בית שמאי. בית הלל אומרים: מצינו אפר שנקרא עפר, שנאמר: "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת".

וטעמם של בית שמאי הסוברים שאין מכסין אלא בעפר ולא באפר, הוא משום דאפר "עפר שריפה" איקרי, אבל עפר סתמא לא איקרי [כמבואר בגמרא שם].

איבעיא להו

:

אם

אין שם

עפר

שהוא יכול ליתן אל מי הסוטה,

מהו שיתן

במקקומו

אפר?

ומבארת הגמרא את הספק:

אליבא דבית שמאי

-

לא תיבעי לך!

אין מקום להסתפק, כי ודאי אינו נותן אפר, דהרי

אמרי

בית שמאי:

לא מצינו אפר שקרוי עפר

, ומטעם זה סוברים הם שאין מכסים את הדם אלא בעפר, כמאמר הכתוב "וכסהו בעפר", והוא הדין גבי סוטה שאמר הכתוב "ומן העפר", אינו יכול ליתן במקומו אפר.

כי תיבעי לך

-

אליבא דבית הלל, דאמרי: מצינו אפר שקרוי

"

עפר

", וכמו שנאמר "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת", ומטעם זה מכסים אפילו באפר -

מאי?

מהו דין האפר לגבי עפר סוטה?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר:

אף על גב ד

אפר

איקרי

"

עפר

", מכל מקום הרי

הכא

, גבי סוטה, "

בקרקע המשכן

"

כתיב

.

ואף כי אין צריך שיביא מקרקע המשכן, שהרי נתרבה כל עפר מ"אשר יהיה", מכל מקום, לכך אמרה תורה "מקרקע המשכן", כדי ללמד שיהיה העפר כמו קרקע המשכן, ולמעט אפר.

או דילמא: האי

"

בקרקע המשכן

" כדי ללמד

לכדאיסי בן יהודה, ולכדאיסי בן מנחם הוא דאתי

[הוא בא], וכפי שנתבאר בברייתא לעיל, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה.

ואם משום שאמרה תורה "ומן העפר" - הרי מצינו אפר שנקרא "עפר".

תא שמע

ראיה, שאפר אינו כשר בסוטה -

מ

דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל

:

בשלשה מקומות הלכה

שנאמרה למשה מסיני

עוקבת מקרא!

מקפחת היא את עקבו [מעמדו] של המקרא, ועוקרתו ממשמעותו הפשוטה.

א. בכסוי הדם, ש

התורה אמרה

"וכסהו

בעפר

",

ו

אילו

הלכה

למשה מסיני היא שמכסים את הדם

בכל דבר

המגדל צמחים.

ב. בנזיר, ש

התורה אמרה

"

תער

לא יעבור על ראשו",

ו

אילו

הלכה

למשה מסיני היא שהנזיר אסור

בכל דבר

שהוא מעביר את השיער מעיקרו כעין תער.

ג. בגט, ש

התורה אמרה

"וכתב לה

ספר

כריתות", ומשמע שיכתוב את הגט על קלף, ואילו

הלכה

למשה מסיני היא ש

בכל דבר

שנכתב הגט עליו הרי הוא כשר, ואפילו על עלה של זית או קרן של פרה.

ומבארת הגמרא את הוכחתה מברייתא זו, שאפר אינו כשר בסוטה, שהרי:

אם איתא

, אם יש הלכה שאף אפר כשר ליתנו במי סוטה,

ליחשוב

רבי ישמעאל

נמי האי

[היה לו להזכיר גם את אפר סוטה בין הדברים שהלכה למשה מסיני עוקרת את משמעות המקרא]!? ודחינן:

תנא

, שנה רבי ישמעאל שלשה דברים,

ושייר

דברים אחרים שלא הזכירם. ולכן יש לומר, שאף אפר סוטה הוא בין הדברים שלא הזכירם רבי ישמעאל.

אך מקשה הגמרא:

ומאי שייר

עוד רבי ישמעאל, עד שנאמר:

דהאי

אפר סוטה - נמי

שייר?

שהרי אין דרך התנא לשייר דבר אחד בלבד!

ומפרשינן:

שייר

רבי ישמעאל

מצורע

, בתגלחתו השניה שבסוף ימי ספרו, שאף כי אין לנו ללמוד מן התורה שיגלח את כל גופו, באה הלכה ועוקבת את המקרא ומחייבת את המצורע לגלח את כל שער גופו, עד שייעשה חלק כדלעת.

דתניא

:

נאמר בפרשת מצורע [ויקרא יד ח], בתגלחת הראשונה שהוא עושה בסוף "ימי חלוטו", כשהוא נרפא מנגע הצרעת: "וכבס המטהר את בגדיו, וגלח את כל שערו, ורחץ במים וטהר, ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים", ומשמע שיגלח כל שיער שבגופו, עד שייעשה כדלעת.

ואילו בתגלחת השניה שעושה המצורע בסוף שבעת הימים [לאחר שנרפא, ושב למחנה, וישב מחוץ לאהלו, שם פסוק ט], נאמר:

"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, ואת כל שערו יגלח".

וכך אמר הכתוב בתגלחת השניה של המצורע:

"

והיה ביום השביעי, יגלח את כל שערו

".

"כל שערו" - הרי זה "

כלל

".

"

את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו

" - הרי זה "

פרט

".

"

ואת כל שערו יגלח

" -

חזר

הכתוב

וכלל

.

וכך היא מידת "כלל ופרט וכלל":

כלל ופרט וכלל, אי אתה דן

לרבות

אלא כעין הפרט, מה

ה

פרט

ראש, זקן וגבות עיניים -

מפורש

שהוא

מקום כינוס שיער, ונראה

לעין,

אף כל מקום

שהוא

כינוס שיער ונראה

לעין, אותו בלבד צריך המצורע לגלח.

ולפני שמסיימת הגמרא לבאר מה שייר רבי ישמעאל, מבארת תחילה הגמרא את הברייתא עצמה:

מאי רבי

[איזה שיער נתרבה מכח הכלל, ומשום שהוא דומה לפרט]?

רבי שיער הרגלים

, היינו שער בית הערוה, שהוא מקום כינוס שיער, ונראה [כשהאדם אינו לבוש].

מאי מיעט

[איזה שיער נתמעט מכח הפרט, ומשום שאינו דומה לפרט]?

מיעט

:

א. שער

דבית השחי

שהוא מקום כינוס שיער, אך אינו נראה.

ב.

ו

שער

דכוליה גופיה

[שער של כל הגוף, מלבד המקומות שנזכרו], שאינו מקום כינוס שיער, אף שנראה הוא לעין.

וכאן שבה הגמרא לבאר את שיורו של רבי ישמעאל:

הרי מן המקרא היה לנו למעט כל מקום שאינו כינוס שיער ונראה,

ו

אילו

הילכתא

למשה מסיני עוקבת את המקרא, ואומרת, שאף בתגלחת שניה הרי הוא

מגלח

עד שייעשה

כדלעת

.

ד

הרי כך

תנן

במסכת נגעים:

בא לו

הכהן

להקיף את המצורע

[לגלח את כולו] בתגלחת הראשונה, הרי זה

מעביר תער על כל בשרו

, ועושהו כדלעת.

וקתני סיפא

באותה משנה:

וביום השביעי

לימי ספרו -

מגלחו תגלחת שניה כתגלחת ראשונה!

הרי שצריך לגלח אז את כל שער גופו עד שייעשה כדלעת, כשם שהוא עושה בתגלחת הראשונה.

נמצא, ששייר רבי ישמעאל אף תגלחת שניה של מצורע, שהמקרא אינו מחייבו לגלח כדלעת, ואילו ההלכה עוקבת את המקרא ומחייבתו בתגלחת כדלעת.

והיות ושייר רבי ישמעאל את תגלחת המצורע, יש לנו לומר ששייר גם אפר למי סוטה.

אמר רב נחמן בר יצחק

: תגלחת מצורע אינה שיור!

היות, ו

כי קא חשיב

רבי ישמעאל, רק

הלכה

שהיא

עוקבת

את ה"

מקרא

", שהיא כנגד מקרא מפורש, וכגון: "עפר", "תער" או "ספר".

אבל

הא

מצורע [גירסתנו:

עוקבת מדרבנן היא

, ויש גורסים:

עוקבת מדרש היא

]!

כלומר: אין ההלכה עוקבת דבר המפורש במקרא, אלא דבר הנלמד מדרשות הכתובים, שהרי סוף סוף אמרה תורה "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו", אלא שהפרט שאחריו מפרשו וממעטו, ואין זה מקרא מפורש אלא דרשה.

רב פפא אמר

טעם אחר שמצורע אינו שיור:

כי קא חשיב

רבי ישמעאל בין הדברים שההלכה עוקבת את המקרא, רק

הלכה

שהיא

עוקבת

את המקרא

ועוקרת

אותו, כשלשת הדברים שנזכרו בדבריו.

אבל

הא

מצורע, ההלכה

עוקבת ומוספת היא

על המקרא, שהמקרא לא חייב לגלח כדלעת, ובאה הלכה והוסיפה שצריך לגלח עד שייעשה כדלעת.

כאשר נכתב בתורה לשון כוללת [כגון "יגלח את כל שערו"], וגם לשון מפורטת לפרטים מסויימים [כגון "את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו"], ניתן דבר זה להידרש בשני אופנים:

האחד: במידת "כללי ופרטי", שאם נכתב כלל ואחר כך פרט, ושוב חזר וכלל, "אי אתה דן - להכליל בדין התורה - אלא כעין הפרט".

השני: במידת "ריבויי ומיעוטי", שאם נכתב ריבוי [לשון כוללת] ואחר כך מיעוט [לשון מפורטת], ושוב נכתב ריבוי [לשון כוללת], כי אז: ריבוי ומיעוט וריבוי, ריבה הכל. ובכל זאת הועיל המיעוט, למעט דבר אחד.

ובדבר זה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בכל התורה, שרבי ישמעאל דורש "כללי ופרטי", ואילו רבי עקיבא דורש "ריבויי ומיעוטי".

רב אשי אמר

טעם אחר שמצורע לא חשיב שיור:

הא מתניתא

ד"שלשה מקומות",

מני?

-

רבי ישמעאל היא

[שהרי רבי יוחנן אמר דברים אלו משמו של רבי ישמעאל] -

ד

הוא הרי

דריש

בכל התורה "

כללי ופרטי

", ולשיטתו באמת אין צריך המצורע לגלח תגלחת שניה כדלעת, וכפי שנתבאר, שלפי מידת "כלל ופרט וכלל" נתמעטו השיער הנמצא במקום שאינו כינוס שיער או שאינו נראה.