סוטה 14b — התלמוד בעברית

משקה

את האשה במים שנמחה בהם השם הקדוש,

ואחר כך מקריב את מנחתה

, אך אינה נבדקת עדיין במים שכבר שתתה, עד אחר שיקריבו את המנחה. ואם הודתה בינתיים, אינה מתה -

ואם כן, בהכרח אינו משום שלא תימחק מגילה,

דאי משום

מחיקת ה

מגילה

, לא היתה התורה אומרת להשאיר את המנחה בידה אף לאחר השתיה ועד שתיקרב, ד

הא אימחיקא לה

[הרי כבר נמחקה המגילה עם השם]. אלא ודאי טעם הדבר הוא כדי שתודה, ולא תמות לכשתיקרב המנחה.

שנינו במשנה:

כל המנחות

תחילתן וסופן בכלי שרת. וזו, תחילתה בכפיפה מצרית, וסופה בכלי שרת:

ורמינהו

סתירה לכך מברייתא ששנינו בה אחרת:

כתיב [ויקרא ב א]:

"ונפש כי תקריב [נדר או נדבה] קרבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו. ויצק עליה שמן, ונתן עליה לבונה. והביאה אל בני אהרן הכהנים. וקמץ משם מלא קומצו, מסלתה ומשמנה, על כל לבונתה, והקטיר הכהן את אזכרתה [הקומץ] המזבחה, אשה ריח ניחוח לה'. והנותרת מן המנחה - לאהרן ולבניו, קודש קדשים מאשי ה'".

וכתיב עוד [ויקרא ו ז]:

"וזאת תורת המנחה: הקרב אותה בני אהרן לפני ה', אל פני המזבח. והרים ממנו בקומצו, מסולת המנחה ומשמנה, ואת כל הלבונה אשר על המנחה, והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'. והנותרת ממנה - יאכלו אהרן ובניו. מצות תאכל במקום קדוש, בחצר אוהל מועד יאכלוה. לא תאפה חמץ, חלקם נתתי אותה מאשי, קודש קדשים היא כחטאת וכאשם. כל זכר בבני אהרן יאכלנה, חק עולם לדורותיכם מאשי ה', כל אשר יגע בהם יקדש".

סדר מנחות

הבאות בנדר או בנדבה -

כיצד?

א.

אדם מביא מנחה מתוך ביתו, בקלתות

[כעין סלים]

של כסף ושל זהב

.

ב.

ונותנה

הישראל בעזרה

לתוך כלי שרת, ומקדשה

שם בקדושת הגוף

בכלי שרת

.

ג.

ונותן עליה

הישראל

שמנה ולבונתה

.

ד.

ומוליכה

הישראל

אצל כהן

.

ה.

ו

ה

כהן מוליכה אצל מזבח

העולה.

ו.

ומגישה

מגיע הכהן את הכלי אשר בו נמצאת המנחה -

בקרן

ה

דרומית מערבית

של המזבח,

כנגד חודה

הדרום מערבי

של

ה

קרן, ודיו

בכך.

ז.

ומסלק את הלבונה לצד אחד

של הכלי.

ח.

וקומץ

הכהן

ממקום שנתרבה שמנה

של המנחה.

ט.

ונותנו

הכהן לקומץ שבידו

לתוך כלי שרת, ומקדשו

לקומץ קידוש שני

בכלי שרת

.

י.

ומלקט

הכהן

את לבונתה

של המנחה,

ונותנה על גביו

של הקומץ.

יא.

ומעלהו

הכהן - לקומץ עם הלבונה שעל גביו -

ומקטירו בכלי שרת

. ומפרש לה בהמשך הגמרא.

יב.

ומולחו

לקומץ עם הלבונה שעליו במלח,

ונותנו על גבי האישים

[אש המזבח].

יג. מש

קרב הקומץ, שייריה

של המנחה

נאכלין

לכהנים.

יד.

ורשאין הכהנים ליתן לתוכה

של "הנותרת מן המנחה",

יין ושמן ודבש

.

טו.

ואין אסורין

הכהנים

אלא מלחמץ

את השיריים.

קתני מיהא

בברייתא זו:

"אדם מביא מנחה מתוך ביתו,

בקלתות של כסף ובקלתות של זהב

", ואילו במשנתנו שנינו: כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת!?

אמר

תירץ

רב פפא

:

אימא

, כך תפרש את משנתנו: כל המנחות, תחילתן וסופן

בכלים הראויין ל

היות

כלי שרת

, ואילו מנחת סוטה, תחילתה בכלי שאינו ראוי לכלי שרת.

ושואלת הגמרא:

מכלל

זה אתה למד,

דכפיפה מצרית

בה מביא בעל הסוטה את מנחתה -

לא חזיא

[אינה ראויה] לכלי שרת.

ואם כן יש לתמוה: משנתנו

כמאן

היא? כדעת מי היא נאמרה?

שהרי בהכרח היא

דלא כרבי יוסי ברבי יהודה!

ד

הרי

תניא: כלי שרת שעשאן של עץ

-

רבי פוסל, ורבי יוסי ברבי יהודה מכשיר

.

ולרבי יוסי ברבי יהודה, הרי אף כפיפה מצרית ראויה להיות כלי שרת.

ומבארת הגמרא שאין הדבר כן, אלא:

אפילו תימא

, יכול אתה לומר שמשנתנו בשיטת

רבי יוסי ברבי יהודה

היא.

כי

אימר דאמר רבי יוסי ברבי יהודה

שאפילו כלי עץ ראוי להיות כלי שרת -

ב

כלים

חשובין

.

אבל

ב

כלים

פחותין

כמו כפיפה מצרית -

מי אמר

רבי יוסי ברבי יהודה שהם ראויים להיות כלי שרת!?

והרי,

וכי

, האם

לית ליה לרבי יוסי ברבי יהודה

[האם אין הוא סובר את האמור בכתוב] "וכי תגישון [קרבן שהוא] עור לזבוח, אין [הדבר] רע [בעיניכם], וכי תגישו פסח וחולה אין רע

! הקריבהו נא לפחתך

[ענין שר ושליט], הירצך, או הישא פניך"!?

ואם כן ודאי שאף רבי יוסי ברבי יהודה מודה שאין כלי פחות, כמו כפיפה מצרית, ראוי לכלי שרת; ונמצא, שמשנתנו, האומרת שכפיפה מצרית אינה ראויה לכלי שרת, היא אפילו לרבי יוסי ברבי יהודה.

הגמרא מבארת כאן את שאר כל הדינים שנתבארו בברייתא של "סדר המנחות": ב.

ונותנה לכלי שרת, ומקדשה בכלי שרת

:

ודנה הגמרא: האם

שמעת מינה

מן הברייתא, ש

כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת

[שהנותן דבר בכלי שרת, צריך שיניחנו בכלי לשם קידוש]. שהרי כך משמע, שהוא יקדשנה בכלי השרת על ידי נתינתה בו!?

ומבארת הגמרא שאין הדבר כן, כי אין כוונת הברייתא לומר שיתן את המנחה בכלי שרת בכוונה לקדשה, אלא

אימא

[כך תפרש את הברייתא]:

נותנה בכלי שרת

-

לקדשה בכלי שרת

.

כלומר, זו ששנינו "ומקדשה בכלי שרת", אין זאת אומרת שהקידוש נעשה בכוונה על ידי הנותן לתוך הכלי. אלא הוא הסבר של הברייתא למה שאמרה "נותנה בכלי שרת", שבכך המנחה מתקדשת בו. ולעולם, מאליה מתקדשת המנחה על ידי כלי השרת.

ג.

ונותן עליה

הישראל

שמנה ולבונתה

, ואין צריך כהן לכך. כיון

שנאמר

: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה', סולת יהיה קרבנו,

ויצק עליה שמן, ונתן עליה לבונה

", ואחר כך כתיב: "והביאה אל בני אהרן הכהנים".

ד.

ומוליכה

הישראל

אצל כהן: דכתיב

[שם]: "

והביאה אל בני אהרן

הכהנים".

ה.

וכהן מוליכה אצל מזבח

:

דכתיב

במנחת מרחשת "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה', והקריבה אל הכהן

והגישה אל המזבח

".

ו.

מגישה בקרן דרומית מערבית, כנגד חודה של קרן, ודיו

:

ומבארת הגמרא

מנלן

שההגשה היא בקרן דרומית מערבית?

רוחב חלל ההיכל עם עובי כתליו היו יחדיו שלשים ושתים אמה [שש אמות עובי כל כותל, ורוחב חלל ההיכל עשרים אמה].

רוחב ההיכל כולו היה באמצע רוחב העזרה שמן הצפון לדרום.

פתח ההיכל היה באמצעו, והיה רחב עשר אמות.

האולם היה בנוי לפני ההיכל מצד מזרח, ופתחו היה רחב עשרים אמה, והיה מקביל לרוחב חלל ההיכל.

המזבח היה אורכו [מן הצפון לדרום, לא כולל את הכבש שלדרומו]: שלשים ושתים אמה, והיה עומד המזבח בעזרה לפני האולם מצד מזרח, כשהוא [המזבח, לא כולל הכבש] ממוצע באמצע העזרה.

נמצא שאורך המזבח מקביל לרוחב ההיכל עם עובי כתליו, שהרי אף הם היו שלשים ושתים אמה, והיו ממוצעים באמצע רוחב העזרה.

בארבע פינות המזבח היו בולטות קרנות, כל קרן אמה על אמה.

דכתיב

: "

וזאת תורת המנחה, הקרב אותה

היינו הגשה -

בני אהרן לפני ה', אל פני המזבח

".

ותניא

: היות ואמר הכתוב "

לפני ה'

",

יכול

יגישנה

במערב

, שיגיע אותה בקיר המזבח המערבי, כנגד פתח ההיכל [הנשקף דרך פתח האולם], שבמקום זה אין מפסיק כלום בינו לבין חלל ההיכל, כדי לקיים "לפני ה'"?

תלמוד לומר

: "

אל פני המזבח

", שמשמע "חזית המזבח", דהיינו, בצד דרום שבו היה הכבש.

אי

"

אל פני המזבח

",

יכול

יגישנה

בדרום

, בקירו הדרומי של המזבח, היכן שירצה?

תלמוד לומר

"

לפני ה'

", כנגד ההיכל.

הא כיצד

יתיישבו שני המקראות הללו:

מגישה בקרן דרומית מערבית, כנגד חודה של קרן, ודיו

בכך.

רבי אלעזר אומר

[דורש את הפסוקים באופן אחר, וחולק על דין הגשתה כנגד חודה של קרן]:

כיון שנאמר גם "לפני ה'", וגם "אל פני המזבח",

יכול יגישנה למערבה של קרן, או לדרומה של קרן

, באיזה צד שירצה, יגישנה?

אמרת

:

כל מקום שאתה מוצא שני

מקראות

, כאשר

אחד

מן המקראות

מקיים

את

עצמו, ומקיים

אף את

דברי חבירו, ו

אילו ה

אחד מקיים

רק את

עצמו, ומבטל דברי חבירו

-

אין אומרים יעשה איך שירצה, אלא

מניחין את

המקרא

שמקיים

את

עצמו ומבטל חבירו, ותופסין את

המקרא

שמקיים

את

עצמו, ומקיים

אף את

חבירו

.

והרי

כשאתה אומר

"

לפני ה'

", שהוא

במערב

, הרי

ביטלתה

"

אל פני המזבח

", שהוא

בדרום

.

ו

אילו

כשאתה אומר

"

אל פני המזבח

", שהוא

בדרום, קיימתה

"

לפני ה'

" שהוא

במערב

, כדמפרש הגמרא ואזיל.

הא כיצד

יעשה?

מגישה לדרומה של קרן

מערבית דרומית, היות ובכך מתקיימים שני המקראות.

ומפרשת הגמרא:

והיכן קיימתה

בהגשה בדרום הקרן את המקרא "לפני ה'", והרי דרומו של מזבח עומד מחוץ לכנגד עובי כתלי ההיכל!?

אמר

פירש

רב אשי: קסבר האי תנא

[רבי אלעזר] שלא היה המזבח ממוצע ועומד בין צפון העזרה לדרומה, אלא

כוליה מזבח

-

בצפון

העזרה

קאי

[היה עומד].

כלומר, מקו האמצע של העזרה ולצפון, נמצא שמתקיים בכל הצד הדרומי של המזבח [שהוא "פני המזבח"] גם "לפני ה'", היות והוא עומד כנגד פתח ההיכל. ומכל מקום, כדי לקיים "לפני ה'" ממש, יגישנה בקרן דרומית מערבית, שהיא הסמוכה ביותר להיכל.

ומפרשת עוד הגמרא:

מאי

"ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן,

ודיו

"?

כי המילה "דיו" אומרת, שהיה מקום לומר שיצטרך לעשות עוד מעשה, ומשמיעים לנו שאינו צריך לעשותו, אלא דיו בהגשה זו?

אמר רב אשי: איצטריך

לומר "ודיו", כי

סלקא דעתין אמינא: תיבעי הגשת מנחה גופה

[הייתי מעלה על הדעת לומר שצריך להגיש את המנחה עצמה], ולא די להגיש את הכלי שבו המנחה, אלא צריך לכוף את הכלי באופן שתהא הסולת עצמה נוגעת במזבח.

לכן

קא משמע לן

הברייתא באומרה "ודיו"

\- שאינו צריך שהמנחה עצמה תיגע במזבח.

ודנה הגמרא בדברי הברייתא:

ואימא הכי נמי

[שמא אכן צריך להגיש את המנחה עצמה]?

ומבארת:

אמר קרא

"

והקריבה אל הכהן, והגישה אל המזבח

".

מה

כמו שה

הקרבה אצל כהן

נעשית

בכלי, אף הגשה אצל מזבח

דיה שתעשה

בכלי

.

ז.

ומסלק את לבונתה לצד אחד

:

כי היכי

[כדי]

דלא תקמוץ

הלבונה

בהדי מנחה

[שלא תיקמץ בידו הלבונה יחד עם קמח המנחה], כי אם יעלה בקומצו גם מקצת לבונה, ייפסל הקומץ -

כדתנן: קמץ, ועלה בידו צרור, או גרגר מלח, או קורט לבונה

, הרי זה קומץ

פסול

, משום שנמצא הקומץ חסר את מקום הצרור, או את מקום המלח או את מקום קורט הלבונה, ואין בו את השיעור של מלוא קומצו.

ח.

וקומץ

-

ממקום שנתרבה שמנה

:

ומפרשינן:

מנלן

[מנין לנו דין זה] שקומץ דוקא ממקום שנתרבה שמנה?

משום

דכתיב

: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. והביאה אל בני אהרן הכהנים, וקמץ משם מלא קומצו,

מסלתה ומשמנה

" -

וכתיב עוד [ויקרא ב יד]: "ואם תקריב מנחת בכורים [מנחת העומר] לה', אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך. והקטיר הכהן את אזכרתה

מגרשה ומשמנה

".

ט.

ונותנו

לקומץ

לתוך כלי שרת, ומקדשה בכלי שרת

:

ומקשינן:

למה לי

ליתן שוב את הקומץ בכלי שרת כדי לקדשו!?

הא קדשה חדא זימנא

[הרי כבר נתקדשה המנחה פעם אחת], כשנתן את כל המנחה בכלי שרת!?

ומשנינן:

מידי

כמו

דהוה אדם

[יש לדמות את הקומץ לדם הזבחים]!

כמו ש

דם, אף על גב דקדישתיה סכין

בצואר בהמה

[קידש הסכין - שהיה "כלי שרת" - את הדם קדושה ראשונה כשהיה הדם בצואר הבהמה], בכל זאת

הדר מקדיש ליה בכלי שרת

[שוב מקדיש הוא את הדם בכלי שרת שני, שהרי מקבלים את דם הבהמה בכלי שרת] -

כך גם

הכא

גבי קומץ,

נמי, לא שנא

. ולכן, על אף שכבר קידש את המנחה כולה תחילה בכלי שרת, מכל מקום חוזר הוא ומקדש את הקומץ קידוש שני בכלי שרת.

י.

ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו

:

דכתיב

: "וזאת תורת המנחה, הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח. והרים ממנו בקומצו, מסולת המנחה ומשמנה,

ואת

כל הלבונה אשר על המנחה

, והקטיר המזבח ריח ניחוח אזכרתה לה'".