סוטה 10b — התלמוד בעברית

אלא "ויקריא"

לאחרים,

מלמד: שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב,

שלמד לבריות לקרות בשם ה' אל עולם.

כיצד?

לאחר ש

האורחים של אברהם אבינו

אכלו ושתו

משלו,

עמדו לברכו

לאברהם,

אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלהי עולם אכלתם!

מיד

הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם,

ועל ידי כך גרם לכולם להודות לה'.

חוזרת הגמרא לענין של תמר:

כתוב:

(בראשית לח, טו) "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה"

ומקשינן:

משום דכסתה פניה חשבה לזונה

והרי דרך הזונות לגלות הפנים ולא לכסותם?

ומתרצינן:

אמר רבי אלעזר

: כך יש לפרש הפסוק, משום

שכסתה פניה בבית חמיה

יהודה, ולא ראה אותה כל הימים שגדלה בביתו, שהיתה צנועה, לכן לא הכירה כשגילתה פניה.

דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל כלה

שהיא צנועה בבית חמיה

-

זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים.

מנלן

לומדים זאת?

מתמר

שיצאו ממנה גם מלכים וגם נביאים, שמוצאים אנו שיצאו ממנה

נביאים, דכתיב:

(ישעיהו א, א) "חזון ישעיהו בן אמוץ"

ואמוץ היה מצאצאי תמר כמבואר לקמן.

ומוצאים אנו שיצאו ממנה

מלכים

-

מדוד

שהיה משבט יהודה ומצאצאיה של תמר.

ו

מנין שאמוץ אביו של ישעיה הנביא היה מבית דוד?

אמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו, אמוץ

אבי ישעיה הנביא

ואמציה

מלך יהודה מזרע דוד -

אחים הוו,

הרי שגם ישעיה הנביא היה מבית דוד ומצאצאיה של תמר.

נאמר בתמר:

(בראשית לח, כה) "היא

מוצאת

(להשרף) והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה

"

ומקשינן:

"היא מיתוצאת" מיבעי ליה

לכתוב - שהוא לשון הוצאה בעל כרחה, ולא "היא מוצאת" שהוא לשון מציאה.

אמר רבי אלעזר

: כתוב לשון מציאה כדי לרמוז שנמצאו הסימנים,

ש

לאחר שנמצאו סימניה

החותם והפתילים והמטה, שהוכיחו שמיהודה נתעברה,

בא

מלאך

סמאל

שהוא שר של אדום

וריחקן,

כדי שתשרף ולא יצא ממנה דוד שיכה את אדום בגיא מלח. ו

בא

המלאך

גבריאל וקירבן.

ו

היינו דכתיב:

(תהלים נו, א) "למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם",

שהולך על תמר, שנעשו סימניה רחוקים, על שהיתה ראויה ועומדת שיצא ממנה דוד.

ש

אמר רבי יוחנן: משעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אילמת,

ולכן נקראת בפסוק "יונת אלם",

והטעם שנתרחקו סימניה על ידי השר של אדום, משום

"לדוד מכתם"

-

ש

עומד ל

יצא ממנה דוד שהיה מך

עניו

ותם

ותמים בדרכיו

לכל.

דבר אחר

: נקרא

"מכתם"

-

שהיתה מכתו,

מקום המילה שהוא ראוי למכה -

תמה,

תם ונשלם.

שנולד כשהוא מהול

ולא היה צריך למול אותו.

דבר אחר: "מכתם"

שהיתה מכותו (ענוותנותו) תמה כל ימיו,

ש

כשם שבקטנותו

קודם שמלך -

הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו ללמוד תורה, כך

גם

בגדולתו

לאחר שמלך, היה נוהג כך.

בהמשך הפסוק לגבי תמר, נאמר

"והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה".

ומקשינן:

ותימא ליה מימר,

שתאמר לשליח לומר לו במפורש שממנו היא הרה, ואלו סימניו.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי

:

נוח

[מוטב]

לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.

מנלן

לומדים זאת? -

מתמר,

שהיה נוח לה להישרף ולא להלבין את פניו של יהודה. לפיכך שלחה לו, שאם יודה ויגלה הוא מעצמו את הדבר, מוטב. ואם לאו - תשרף ולא תגלה היא את הדבר.

נאמר

(שם) "הכר נא"

אמר רבי חמא ברבי חנינא

: כיון ש

ב"הכר" בישר

יהודה

לאביו

דבר שנצטער בו, לכן

ב"הכר" בישרוהו.

ומבארינן:

ב"הכר" בישר

שאמר לאביו על כתונת יוסף

"הכר נא הכתנת בנך היא"

(בראשית לז, לב),

לכן

ב"הכר" בישרוהו

-

"הכר נא למי

החותמת והפתילים והמטה

".

נאמר: "הכר

נא"

-

אין "נא" אלא לשון בקשה,

ש

אמרה ליה: בבקשה ממך, הכר פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני.

נאמר:

(שם כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני"

שהודה בפרהסיא.

היינו דאמר רב חנין בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא

:

יוסף שקדש שם שמים בסתר

כשעמד בפיתויה של אשת פוטיפר -

זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה,

דכתיב:

(תהלים פא, ו) "עדות ביהוסף שמו",

הרי שהוסיפו לשמו את האות ה"א משמו של הקב"ה.

יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא

שהודה ברבים -

זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה,

שכל אותיות יו"ד ה"א ו"ו ה"א כלולים בתוך השם יהודה.

כיון שהודה

יהודה

ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה

:

אתה הצלת

את

תמר ושני בניה

שהיתה מעוברת בהם,

מן האור, חייך שאני מציל בזכותך ג' מבניך מן האור.

מאן נינהו

[מי הם]?

חנניה מישאל ועזריה.

יהודה אמר:

"

ויאמר

צדקה ממני"

ומקשינן:

מנא ידע

שבאמת ממנו תמר מעוברת? אולי אף אחרים באו עליה, ומהם נתעברה.

ומתרצינן: בת קול אמרה - ש

יצתה בת קול

מן השמים

ואמרה: ממני יצאו כבושים

[דברי סתר - גזירת המלך], שנגזרו מלפני שיצאו מתמר מלכים, ואי אפשר שיצאו אלא רק מיהודה.

נאמר אחר כך על יהודה ותמר:

"ולא יסף עוד לדעתה"

(שם)

אמר שמואל סבא

[הזקן]

חמוה

[חמיו]

דרב

שמואל

בר אמי משמיה דרב שמואל בר אמי: כיון שידעה

שידע בה שהיא צדקת ולשם שמים נתכוונה,

שוב לא פסק ממנה,

ולומד זאת מ"לא יסף"

ש

כתיב הכא: "ולא יסף עוד לדעתה",

וכתיב התם

: במתן תורה

"קול גדול ולא יסף"

(דברים ה, יט)

ומתרגמים "ולא פסק".

שנינו במשנה:

אבשלום נתגאה בשערו ובשערו נענש.

תנו רבנן

בברייתא:

אבשלום ב

גלל

שערו מרד

וחטא,

שסמוך לסיפור המרד שמרד באביו, ספר מה גרם לו זה, כי היה יפה ובכל ישראל לא היה כמוהו, ונתגאה ביופיו ובשערו, וחשב כי אין ראוי למלוכה מבני דוד כמוהו ומרד,

שנאמר: "וכאבשלום לא היה איש יפה

בכל ישראל

וגו' ובגלחו את ראשו והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו

(שהיה מגלח אחת לי"ב חודש, כיון שהיה נזיר עולם)

וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך"

(שמואל ב' יד, כה

-

כו),

ומה היא אבן המלך?

תנא: אבן שאנשי טבריא ואנשי ציפורי שוקלים בה.

ומפני שהיה שערו נאה ביותר ונתגאה בו

לפיכך נתלה בשערו,

שנאמר:

(שמואל ב' יח, ט) "ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד, ואבשלום רוכב על הפרד, ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה, ויאחז ראשו באלה, ויותן בין השמים ובין הארץ, והפרד אשר תחתיו עבר".

שקל ספסירא בעא למיפסקיה

[לקח אבשלום חרב ורצה לחתוך את השיער] כדי להחלץ.

תנא דבי רבי ישמעאל: באותה שעה נבקע שאול מתחתיו,

ופחד ליפול בתוכו, ולא חתך את שערו.

נאמר שם:

(שמואל ב' יט, א

-

ה) "וירגז

(ויחרד)

המלך

(דוד)

ויעל על עליית

(הגג של)

השער

(של העיר),

ויבך, וכה אמר בלכתו: בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני וגו' והמלך לאט את פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני"

והוינן בה:

הני תמניא

[אותם שמונה] פעמים שאמר דוד המלך

"בני" למה?

ומבארינן:

שבעה

פעמים התפלל עליו ועל ידי כך פעל

דאסקיה

[שהעלהו]

משבעה מדורי גיהנם

שהיה ראוי להיות בהם,

ואידך

[וה"בני" השמיני]

איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה,

שהיה ראשו משולך רחוק מגופו, וקירבו.

ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי,

שהביאו לחיי העולם הבא.

נאמר שם:

(שמואל ב' יח, יח) "ואבשלום לקח

(את העצה)

ויצב לו בחייו

את מצבת אשר בעמק המלך (להיות לו לזכרון אחר מותו) כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי ויקרא למצבת על שמו ויקרא לה יד אבשלם עד היום הזה

"

והוינן בה:

מאי

לשון

לקח?

אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו,

ומשום שלקח מקח רע נענש,

בהמשך שם נאמר:

"את מצבת אשר בעמק המלך וגו'"

אמר רבי חנינא בר פפא

: "בעמק המלך" הכוונה, ש

בעצה עמוקה

של

הקב"ה שהוא

מלכו של עולם

עשה זאת אבשלום, שהקב"ה גזר דבר זה על דוד במעשה בת שבע.