שבועות 47a — התלמוד בעברית

והתירוץ:

תנא

במשנתנו

שבועת שוא

וכל דדמי ליה!

ואף שבועת ביטוי שנשבע לשעבר, אף היא שקר כמותה. והנשבע אותה לשקר, אף הוא ככל החשודין לעבור על השבועה, שמנתה משנתנו.

שנינו במשנתנו:

היה אחד מהם משחק בקוביא

שכנגדו נשבע ונוטל!

ושואלת הגמרא:

הא תו, למה לי?

והרי כבר שנינו פסול נשבע לשקר ומלוה בריבית?

והתירוץ:

תנא פסולא דאורייתא. ו

משום כך

קתני

אף את פסולו של המשחק בקוביא, שפסולו הוא

פסולא דרבנן.

אך מדאורייתא אין זה נחשב גזל.

שנינו במשנתנו:

היו שניהן חשודין

חזרה שבועה למקומה - דברי רבי יוסי. רבי מאיר אומר - יחלוקו!

אמר ליה רבא לרב נחמן: היכי תנן?

כיצד אתה שונה את דברי המשנה. האם רבי יוסי אומר יחלוקו או שרבי מאיר אומר יחלוקו?

אמר ליה

רב נחמן:

לא ידענא!

חזר רבא ושאלו:

הלכתא, מאי?

אמר ליה: לא ידענא!

איתמר: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן

-

רבי יוסי אומר יחלוקו! וכן תני רב זביד בר אושעיא

-

רבי יוסי אומר יחלוקו!

איכא דאמרי: תני רב זביד אמר רבי אושעיא

-

רבי יוסי אומר יחלוקו! אמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא

-

יחלוקו!

ועשה רב נחמן מעשה כרבי יוסי, ופסק שיחלוקו!

שנינו במשנתינו:

חזרה שבועה למקומה!

ושואלת הגמרא:

להיכן חזרה

השבועה?

ומתרצת:

אמר רבי אמי

:

רבותינו שבבבל אמרו: חזרה שבועה לסיני!

כלומר, חזרה השבועה, ואין בית דין משביעין אותו ולא גובין ממנו ממון. אלא מושבע הוא בשבועת הר סיני שהשביע הקב"ה את ישראל על "לא תגזול". והוא יפרע מן הכופר ממון לחברו!

רבותינו שבארץ ישראל אמרו: חזרה שבועה למחויב לה

לנתבע שהודה במקצת, וכיון שאין הוא יכול לישבע - משלם!

אמר רב פפא: רבותינו שבבבל

הרי

הם רב ושמואל.

רבותינו שבארץ ישראל

הרי זה

רבי אבא.

והראיה שרבותינו שבבבל הם רב ושמואל, היא מהא

דתנן

-

וכן היתומין

הבאים לגבות חוב אביהם,

לא יפרעו

מן הנתבע החייב,

אלא בשבועה!

והוינן בה: ממאן

יפרעו בשבועה?

אילימא

אם נאמר שיפרעו

מלווה

ויגבו ממון שהלוה אביהן ללוה זה, על ידי שטר חוב שיש בידם, ועל זה נאמר שעליהן להישבע את שבועת המשנה שלא פקדם אביהם ולא אמר להם שחוב זה פרוע - דבר זה תמוה, וכי מדוע עליהם להישבע? והלוא

אבוהון

של היתומים, אילו היה בחיים, היה

שקיל

את חובו

בלא שבועה. ואינהו

היתומין, נחייבם ליטול רק

בשבועה?

אלא, הכי קאמר: וכן היתומין

יתומי המלוה הבאים לגבות

מן היתומין

של הלוה -

לא יפרעו אלא בשבועה.

ורב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא שנו

את דין זה שגובין היתומים מן היתומין בשבועה -

אלא

באופן

שמת

ה

מלוה בחיי

ה

לוה.

ובזמן שירשו בניו את החוב, עדיין לא היה חיוב שבועה על אביהם, כיון שהלוה עדיין היה חי.

אבל,

אם

מת לוה בחיי

ה

מלוה, כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה,

שהרי כל הבא להיפרע מנכסי יתומין אינו נפרע אלא בשבועה.

ו

הדין הוא ש

אין אדם מוריש

ממון שהוא חייב עליו

שבועה לבניו.

ופטורין בני הלוה משבועה ומתשלום.

ונמצאנו למידים, שכל המחויב שבועה שאינו יכול, לא הוא ולא כשנגדו להישבע, אין נשבעין ואין נפרעין. אלא חזרה שבועה לסיני, ומפסידין יורשי המלוה.

והוא הדין בששניהם חשודין על השבועה, שהתובע והנתבע אינם יכולים להישבע, מפסיד התובע!

ומבואר, שדעת רב ושמואל היא, שהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע - פטור. וחזרה שבועה לסיני.

ו

רבותינו שבארץ ישראל,

הסוברים המחויב שבועה ואינו יכול להשבע - חזרה שבועה למחויב לה. ומתוך שאינו יכול לישבע משלם - הכוונה היא ל

רבי אבא!

והראיה לכך: מעשה

דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה

[חטף אדם חתיכה של כסף מחברו]

אתא

הנגזל

לקמיה דרב אמי,

ובאותה עת

יתיב רבי אבא קמיה

ישב רבי אבא לפני רב אמי.

אייתי,

הביא הנגזל

חד סהדא

עד אחד שהעיד

דמחטף חטפא

את חתיכת הכסף ממנו

מיניה.

ותובעו הנגזל להשיב את הגזילה.

אמר ליה

החוטף:

אין, חטפי,

אכן מודה אני שחטפתי ממך כלי זה שאתה תובע. אבל -

ודידי חטפי.

שלי חתיכת הכסף, ואת שלי חטפתי!

אמר רבי אמי: היכי לידיינו דייני להאי דינא?

[איך ידונו הדיינים בדין זה שקשה לדונו, כפי שיבואר להלן] שמא

נימא ליה

לחוטף -

זיל שלים,

שהרי הודה בעצמו שחטף, ואילו היו שני עדים על החטיפה, שוב לא היה נאמן לומר דידי חטפי. כי כל החוטף דבר מיד חברו, מוחזק לגזלן עד שיביא ראיה שהחפץ אכן שלו.

ולכן, גם עתה כאשר הוא מודה על החטיפה, אין הוא נאמן לומר ששלי חטפתי. ולכאורה צריך להיות הדין שיחזיר - הא

ליכא תרי סהדי

שחטף.

ומשום כך יש לנו להאמינו במיגו שהיה יכול לטעון 'לא חטפי' והיה נאמן בכך. ולפיכך אי אפשר לומר לו שישלם.

ואם כן -

נפטריה,

כיון שיש לו מיגו שאילו היה אומר לא חטפתי - היה נפטר. ואם כן, יהיה נאמן לומר שלי חטפתי ויפטר,

אולם גם זה לא יתכן כיון ש

איכא חד סהדא

שחטף, וממילא אין לו את המיגו שיכול לומר לא חטפתי. שהרי אם היה אומר כך, היה עד אחד מכחישו, והיה חייב שבועה להכחיש את העד.

ואם כן, לכאורה

נימא ליה

לחוטף,

זיל אישתבע

כנגד דברי העד, שהרי העד מחייבו שבועה.

אולם גם זה לא יתכן. ד

כיון דאמר

והודה ש

מיחטף חטפי

הרי הוא מאשר את דברי העד שאכן חטף. ולא יכול להישבע כנגדו את השבועה שהעד מחייבו. כלומר, שלא חטף. ומשום כך -

הוה ליה

חוטף זה -

כגזלן,

אשר מוכן לישבע, אך אינו יכול להישבע משום שהוא פסול לשבועה.

וכמו כן חוטף זה, אף הוא היה מוכן להישבע כנגד העד. אך אינו יכול להישבע כיון שמודה הוא בעצם החטיפה. רק שטוען כי את שלו חטף.

אמר ליה רבי אבא

לרב אמי: דינו הוא כך -

הוה

החוטף

מחויב שבועה ואין יכול

לישבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול לישבע

-

משלם.

ולדברי רבי אבא יש לומר, שגם היכן שהיו התובע והנתבע שניהם חשודין על השבועה דמתוך שאינו יכול לישבע - משלם.

וזהו שאמרו "רבותינו שבארץ ישראל - רבי אבא". שתחזור השבועה למחויב לה, ומתוך שאינו יכול לישבע - משלם.

אמר רבא: כוותיה דרבי אבא

שאמר המחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם -

מסתברא.

דתני רבי אמי: "שבועת ה' תהיה בין שניהם",

בין שני בעלי הדין אם קיימין הם לפנינו -

ולא בין היורשין!

ושואלת הגמרא:

היכי דמי

חיוב שבועה בין היורשין אותו מיעטנו מן הפסוק הנ"ל? ודנה הגמרא:

אילימא

אם נאמר שהמיעוט הוא על מקרה

דאמר ליה

יורש המלוה ליורש הלוה:

מנה

היה

לאבא

ונתנו

ביד אבי ך,

ואמר ליה

יורש הלווה:

חמשין

[חצי מנה] יודע אני כי

אית ליה,

שקיבל מאביך בהלואה,

וחמשין

יודע אני ש

לית ליה

שלא קיבל ממנו אלא את החמישין שהודיתי לך עליהם, ועל מקרה זה נאמר המיעוט שאין היורש נשבע -

הרי דבר זה תמוה, כיון ש

מה לי הוא ומה לי אבוהא,

שהרי מאחר והוא מודה בחצי ההלואה, וטוען טענת ברי שאת החצי השני לא חייב, הרי מודה במקצת הוא. ומדוע פטור משבועה?

אלא לאו.

ודאי ישבע הבן במקרה זה. והמיעוט נאמר על מקרה אחר -

והוא,

דאמר ליה

יורש המלוה:

מנה

יש

לאבא ביד אביך. אמר ליה

יורש הלווה:

חמשין

מתוך מנה זה

ידענא

[יודע אני שלוה אבי מאביך],

וחמשין לא ידענא

[לא ידוע לי אם לוה אם לאו]. ובאופן זה יש לפטור את היורש, משבועה ומתשלום החמישין הנותרין שתובע ממנו, משום שאינו בקי בעניני אביו.

ומעתה, יש לדייק מדברי רבי אמי כדבריו של רבי אבא. שהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם: