שבועות 45b — התלמוד בעברית

ומקשה הגמרא:

אי הכי

שנאמן השכיר כנגד בעל הבית כיון שטרוד הוא בפועליו ואינו זוכר אם שילם לו, ומשום כך נוטל ממנו הפועל בשבועה,

אפילו

אם

קצץ

בעל הבית את שכרו בסכום מוגדר מראש. וטוען בעל הבית שקצץ עימו סכום מסוים, ואילו השכיר טוען שקצץ עימו יותר, -

נמי

. גם כן יהיה נאמן השכיר כנגדו. והרי מוכח מן הברייתא לא כך.

אלמה תניא: אומן אומר

לבעל הבית:

שתים קצצת לי

בשכרי.

והלה

, בעל הבית

אומר: לא קצצתי לך אלא אחת

-

המוציא מחבירו עליו הראיה!

וצריך האומן הבא להוציא את שכרו מבעל הבית, להביא ראיה בעדים שיעידו שבעל הבית קצץ עימו כדבריו.

וקשה, מדוע לא נאמין את הפועל בשבועה?

ומתרצת הגמרא:

קציצה, ודאי מידכר דכיר ליה

[כמה היתה הקציצה, ודאי זוכר בעל הבית]. ולכן לא תיקנו חכמים שישבע הפועל ויטול.

אולם עדיין יש להקשות:

אי הכי, אפילו

אם

עבר זמנו

של התשלום [שהרי שכיר יום גובה כל הלילה שאחריו, ושכיר לילה גובה כל היום שאחריו], ועדיין לא שילם לו,

נמי

נאמין את השכיר כנגד בעל הבית, ויטול בשבועה.

והרי מוכח מן הברייתא לא כך.

אלמה תניא: עבר זמנו

של התשלום

ולא נתן לו

בעל הבית את שכרו,

הרי זה

הפועל

אינו נשבע ונוטל,

אלא יביא ראיה שעדיין לא שילם לו.

ותמוה, מדוע אינו נאמן בשבועה כנגד בעל הבית?

והתירוץ: אם בא השכיר לתבוע את בעל הבית לאחר שעבר הזמן שחייב לפרוע לו שכרו, אזי אומרים:

חזקה אין בעל הבית עובר ב

לאו

בל תלין.

ו

הלוא

האמרת בעל הבית טרוד בפועליו הוא,

וסבור הוא שכבר שילם, ואינו יודע כלל שעובר הוא בבל תלין?

והתירוץ:

הני מילי

שאינו זוכר אם שילם אם לאו,

מקמי דלימטי זמן חיובא הוא

לפני שהגיע זמן חיובו לשלם.

אבל,

כי מטי זמן חיובא

כאשר עובר זמן החיוב,

רמי אנפשיה ומידכר.

הרי הוא נותן ליבו לכך - וזוכר.

אולם קשה:

וכי שכיר

חשוד להיות

עובר

משום

בל תגזול

ולדרוש שכרו פעמיים? וכמו שאין אנו חושדין את בעל הבית לעבור על בל תלין, כך לא נחשוד את השכיר לעבור על לא תגזול? והתירוץ:

גבי בעל הבית איכא תרי חזקי.

יש שתי חזקות המחזיקות אותו בחזקת שלא יעבור אלא ישלם:

חדא, דאין בעל הבית עובר בבל תלין,

וחדא, דאין שכיר משהה שכרו,

אלא תובעו מיד.

וכיון שעבר הזמן, מסתמא כבר נטל השכיר את שכרו, ולא הניחו אצל בעל הבית, במשך זמן זה.

אמר רב נחמן אמר שמואל: לא שנו

דין זה שנשבע השכיר ונוטל את שכרו,

אלא ששכרו

בעל הבית

ב

פני

עדים.

אבל, שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם,

ואם יאמר כן ודאי שאין לשכיר כל פיתחון פה כלפיו,

יכול לומר לו

-

שכרתיך, ונתתי לך שכרך!

ויהיה נאמן במיגו זה, ויפטר אף בלא שבועה.

אמר ליה רבי יצחק

לרב נחמן

יישר

[נכונים דברך].

וכן אמר רבי יוחנן

כמוך!

ודנה הגמרא: מהא דהזכיר רבי יצחק רק את רבי יוחנן. ולא הזכיר שגם ריש לקיש [שהיה סמוך עימו] הצטרף והסכים לו -

מכלל

, יש לומר ולהוכיח,

דפליג עליה ריש לקיש.

שהרי היה רבי יצחק משתתף בשיעורו של רבי יוחנן יחד עם ריש לקיש כאמור, והיה יודע אם נחלק על רבי יוחנן אם לאו!

ודוחה הגמרא: אין להוכיח כן.

א.

איכא דאמרי

: הסיבה שלא הזכיר את דברי ריש לקיש, היא משום ש

מישהא הוה שהי ליה

ריש לקיש.

ושתיק ליה

עד שהיה רבי יוחנן גומר כל דבריו, ורק אז היה משיב וחולק עליו.

ובתוך כך יצא רבי יצחק מבית המדרש ולא שמע את דעתו של ריש לקיש. ויתכן כי אחר שסיים רבי יוחנן את דבריו - הסכים עמו.

ב.

ואיכא דאמרי: מישתא הוה שתי ליה!

ריש לקיש שתה מים באותו הזמן שאמר רבי יוחנן דין זה,

ושתיק ליה.

משום שהיה באמצע שתייתו, ולכן לא היה יכול רבי יצחק להביא ראיה משתיקתו.

איתמר נמי

כדברי רב נחמן בשם שמואל

אמר רב מנשיא בר זביד אמר רב: לא שנו

שנוטל השכיר את שכרו בשבועה

, אלא ששכרו בעדים.

אבל, שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו שכרתיך

-

ונתתי לך שכרך!

אמר רמי בר חמא: כמה מעליא

נכונה ומעולה

הא שמעתא,

שאין השכיר נוטל בשבועה אלא כאשר שכרו בעדים. אבל, כאשר יש לבעל הבית מיגו, אינו נוטל בשבועה, אלא בעל הבית פטור אף בלא שבועה.

אמר ליה רבא: מאי מעליותא?

והרי

אם כן,

יהיה קשה מ

שבועת שומרין דחייב רחמנא

כגון שאומר השומר שהפקדון אבד או נגנב וחייב שבועה, וקשה:

היכי משכחת לה

שבועה זו? והלוא

מתוך שיכול

לומר לו

השומר למפקיד

לא היו דברים מעולם,

יכול לומר לו

שהכלים שהפקיד אצלו

נאנסו,

ולהיפטר מן השבועה, מאותו טעם של המיגו המוזכר בגמרא כאן, שעל ידו נפטר בעל הבית, כאשר שוכר את השכיר בלא עדים!? השיב לו רמי בר חמא: שבועת השומרים מן התורה, תיתכן היכן

דאפקיד ליה

בעל הבית את הפקדון בידי השומר -

בעדים.

ואז אין לו את המיגו. כיון שאינו יכול לומר לא היו דברים מעולם, שהרי העדים מעידים שהפקידו.

אמר ליה רבא: עדיין יש לו את המיגו. כיון ש

מתוך שיכול לומר לו החזרתיו לך,

[שהרי העדים מעידים רק שהפקיד. אך אין הם יודעים אם השיב לו את הפקדון או לא]. ומתוך כך

יכול לומר לו נאנסו?

והשיב לו רמי בר חמא: מדובר

בכגון דאפקיד ליה בשטרא.

שהפקיד את הפקדון וכתב שטר על הפקדה זו.

ואז לא יוכל השומר לטעון החזרתיו לך. כיון שאם כן, היה על השומר לתבוע ממנו את השטר שכתבו בעת ההפקדה. וכיון שהשטר ביד המפקיד ולא ביד השומר, מוכח שעדיין לא השיב את הפקדון.

ומדייקת הגמרא מדברי שניהם:

מכלל דתרוייהו,

רבא ורמי בר חמא,

סבירא להו

ש

המפקיד אצל חבירו בעדים

-

אין צריך להחזיר לו בעדים.

[וההוכחה היא מכך: שכאשר טען רבא לרמי בר חמא שיכול לומר החזרתיו מיגו דנאנסו, לא השיבלורמיברחמאשצריךלהחזיר לו בעדים אלא השיב לו שהפקיד בשטר. ומוכח שאכן אינו צריך להשיב לו בעדים]

ואילו המפקיד אצל חבירו, וחתם עימו השומר

בשטר

על הפקדון -

צריך להחזיר לו בעדים,

או שיתבע השומר את השטר מידי המפקיד. ואם אין לו עדים או שאין בידו את השטר - חייב!

[וההוכחה היא מכך שהשיב לו רמי בר חמא 'דאפקיד בשטר'. וממילא אם אין בידו את השטר, נשבע ואין לו מיגו. כיון שהיה צריך לתבוע את השטר עם השבת הפקדון או להעמיד עדים על כך, וקיבל רבא תשובה זו].

קרי רמי בר חמא עליה

על דברי רב ששת

"וישם דוד את הדברים האלה בלבו"

. שם את הדברים על ליבו, לדעת אם אכן נכונים דבריהם שהשוכר את חברו שלא בעדים נאמן במיגו שלא היו דברים מעולם.

דאשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל. אמר ליה: תני מר מידי

האם שנה מר את ההלכות שנאמרו בשכיר?

אמר ליה: אין!

וזאת,

תנינא: שכיר

התובע את שכרו

בזמנו,

בתוך זמן הגביה,

נשבע ונוטל

שכרו מבעל הבית.

ושואלת הגמרא:

כיצד

נוהג הוא דין זה שנשבע ונוטל? [כלומר, מהי טענת השכיר, ומהי טענת בעל הבית]

בזמן שאמר לו

השכיר לבעל הבית:

שכרתני, ולא נתת לי שכרי, והלה

בעל הבית

אומר: שכרתיך ונתתי לך שכרך.

אז הדין הוא שישבע הפועל שלא קיבל את שכרו, ויטול.

אבל,

אם

אמר לו

השכיר: סכום של

שתים, קצצת

קבעת וסיכמת לי בשכרי.

והלה,

בעל הבית

אומר: לא קצצתי לך אלא אחת.

הדין הוא ש

המוציא מחבירו,

דהיינו הפועל הרוצה ליטול מבעל הבית -

עליו הראיה!

ומדייקת הגמרא:

הא מדסיפא

של משנה זו הדנה במקרה שתובעו על קציצה של שתים ומודה לו בקציצה של אחת - אינו נוטל אלא

בראיה

,

הרי ש

הוי רישא

שמתדיינים ביניהם אם בכלל שילם בעל הבית את שכרו של השכיר או לא, נשבע ונוטל אף

בלא ראיה.

ומוכח מכאן, דלא כרב ושמואל האומרים שדין משנתנו שנשבע ונוטל, הוא רק כאשר שכרו בעדים המהווים ראיה. ואילו בלי עדים נאמן בעל הבית במיגו.

ומדברי המשנה משמע שאין הפועל זקוק לכל ראיה - חוץ מהשבועה שנשבע.