שבועות 36b — התלמוד בעברית

ומסקינן:

אלא,

בהכרח, עלינו לומר

איפוך.

ו

אפילו באיסורא לית ליה

לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן.

מתקיף ליה רבינא: ובאיסורא לית ליה

לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן?!

אלא, מעתה,

כהנים שעבדו במקדש כשהם

שתויי יין

או

פרועי ראש, ד

חיובם

במיתה

נלמד על ידי הכלל של "מכלל לאו אתה שומע הן", האם

הכי נמי דלית ליה לרבי מאיר,

שאין הם חייבים מיתה? [שהרי לא נאמר בהם חיוב מיתה באופן ישיר, אלא כתיב "יין ושכר אל תשת - ולא ימותו". הא אם תשתו בבואכם לעבוד באהל מועד, תמותו!]. והרי זה לא יתכן. כי -

והתנן

בסתם משנה ללא חולק:

אלו שבמיתה

-

שתויי יין ופרועי ראש!?

אלא

, כך יש לנו לומר אליבא דרבי מאיר:

לעולם תיפוך,

דלית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. אלא,

כי לית ליה

-

בממונא,

אבל

באיסורא, אית ליה!

ולכן, גם לרבי מאיר כהנים שעבדו במקדש כשהם שתויי יין ופרועי ראש, חייבים מיתה.

ושאני סוטה, דאיסורא דאית ביה ממונא הוא

. שהרי גביית הכתובה, תלויה בשאלה אם היא זינתה או לאו. ולפיכך, לא אמרינן בה מכלל לאו אתה שומע הן, אלא בעינן למיכתב בה לשון קללה ישירה: הנקי - חנקי ואת כי שטית!

וכן במשנתנו, שתובע את העד לבוא ולהעידו על ממון, הוי איסורא דאית ביה ממונא, לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן.

הדרן עלך פרק שבועת העדות

--- title: "חברותא - שבועות — פרק חמישי - שבועת הפקדון" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02362.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - שבועת הפקדון

Оригинал главы פרק חמישי - שבועת הפקדון

המושג "שבועת הפקדון", הוא שם כללי לכל התביעות הממוניות שיש לאדם על רעהו, כאשר הוא משביע אותו עליהן, ולאו דוקא ל"פקדון" בלבד.

והוא נאמר בתורה בסוף פרשת ויקרא:

"נפש כי תחטא, ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו:

בפקדון, או בתשומת יד, או בגזל. או עשק את עמיתו. או מצא אבדה, וכחש בה, ונשבע על שקר... -

והיה כי יחטא, ואשם - והשיב את הגזילה אשר גזל, או את העושק אשר עשק, או את הפקדון אשר הפקד אתו.

או מכל אשר ישבע עליו לשקר -

ושלם אותו בראשו, וחמישיתו יוסף עליו. לאשר הוא לו, יתננו ביום אשמתו.

ואת אשמו יביא לה' - איל תמים מן הצאן". (ויקרא ה, כא - כה)

דהיינו, אם הפקיד אדם פקדון ביד חברו, ולאחר מכן תבע אותו שיחזירנו לו, והשביע אותו על כך, וכפר הנפקד בתביעת המפקיד ובהשבעתו, או שנשבע לו בעצמו, ולאחר מכן התברר כי הפקדון אכן היה בידו של הנפקד - חייב הנפקד להביא קרבן אשם על כפירת הממון בשבועה, ולשלם לתובע את הקרן, ולהוסיף עליו חומש.

וכך הוא הדין בתביעת שאר ממונות וחיובי ממון שיש לראובן על שמעון, כפי שיבואר להלן.

פרק זה הוא מעין המשך לפרק הקודם, העוסק בדיני שבועת העדות [היינו, כאשר אמר פלוני לשנים "בואו והעידו לי עדות", והם נשבעו לו שאינם יודעים להעיד לו - והתברר כי ידעו להעיד לו, חייבים בקרבן!] ויש דינים מקבילים בחלקם לשתי השבועות הללו, כפי שיבואר להלן.

מתניתין:

א.

שבועת הפקדון,

שהיא השבועה שנשבע הנפקד למפקיד התובע אותו להחזיר את פקדונו [או תביעת ממון אחרת]], כי אין בידו דבר. ונמצא ששיקר הנפקד בשבועתו, וחייב על כך קרבן אשם, והוספת חומש על תשלום החוב,

נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים ובפסולים.

ושבועה זאת נוהגת בין בפני בי"ד, ו

בין

שלא בפני בי"ד,

אם נשבע הנפקד לשקר

מפי עצמו,

שאם הוציא את השבועה בפיו, או שענה אמן אחר השבעת התובע [ואמירת אמן נחשבת כמי שנשבע בעצמו], אז הוא מתחייב בקרבן שבועת הפקדון אפילו אם כפר בשבועה שלא בפני בית דין.

ו

אולם, אם לא נשבע מעצמו, אלא הושבע

מפי אחרים,

שהושבע על ידי התובע אותו, ולא ענה אמן על שבועתו, וכגון שתבעו המפקיד, ואמר לו: משביעני עליך שתחזיר לי פקדוני! וענהו הנפקד, אין לך בידי כלום! אזי

אינו חייב

בקרבן שבועת הפקדון אלא

עד שיכפרנו בבי"ד,

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בין

נשבע

מפי עצמו ובין

נשבע

מפי אחרים,

אפילו חוץ לבית דין,

כיון שכפר בו

במפקיד ובהשבעתו, ואחר כך הודה שהיה זה שקר - הרי הוא

חייב

בקרבן שבועת הפקדון.

וחייב

הנפקד הנשבע לשקר להביא קרבן שבועת הפקדון, בין

על זדון השבועה,

שהיה מזיד ביודעו שנשבע לשקר וכן היה מזיד בידיעתו שחייב קרבן,

ו

בין

על שגגתה עם זדון הפקדון,

שלא ידע מחיוב הקרבן על שבועתו, אך היה מזיד ביודעו שנשבע לשקר על הפקדון.

ו

אולם,

אינו חייב

בקרבן על

שגגתה גרידתא.

אם היה סבור שאכן שבועתו היא אמת, משום שלא היה זכור שהופקד הפקדון בידיו, הרי הוא פטור מן הקרבן, כיון שאנוס הוא בשבועתו.

ומה חייב על זדונה

על שבועת הפקדון? - קרבן

אשם בכסף שקלים,

שמחירו שני שקלי כסף!

ב.

שבועת הפקדון

-

כיצד

הוא חיובה?

אמר לו

המפקיד לנפקד:

תן לי פקדוני שיש לי בידך!

וענהו הנפקד:

שבועה שאין לך בידי! או שאמר לו

הנפקד למפקיד התובעו:

אין לך בידי.

ואמר לו המפקיד:

משביעך אני

על טענתך זו

ואמר

הנפקד

אמן

-

הרי זה חייב

בקרבן שבועה.

השביע עליו

המפקיד

חמש פעמים, בין בפני בי"ד ובין שלא בפני בי"ד, וכפר

הנפקד בכל חמשת הפעמים,

חייב

הנפקד בקרבן

על כל אחת ואחת

מחמשת הכפירות.

אמר רבי שמעון: מה טעם

חייב קרבן על כל כפירה וכפירה? -

מפני שיכול לחזור ולהודות

לתביעת המפקיד, בין כפירה לכפירה, ולהתחייב ממון על פי הודאתו, וכיון שלא הודה, אלא חזר וכפר, הרי בכל פעם כפירתו בשבועה היא כפירת ממון מחודשת, ולכן היא מחייבת קרבן נוסף.

ג.

היו חמשה תובעין אותו

את פקדנותיהם שהפקידו בידו.

ואמרו לו: תן לנו פקדון שיש לנו בידך,

וענה להם:

שבועה שאין לכם בידי!

-

אינו חייב אלא אחת.

אבל, אם ענה להם בהתייחסו לכל אחד:

שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך

-

חייב על כל אחת ואחת!

כי אמירתו לא לך ולא לך מפצלת את השבועה לחמש שבועות נפרדות.

רבי אליעזר אומר

: אינו חייב חמש

עד שיאמר שבועה באחרונה.

שרק אם אמר אין לך בידי. לא לך, ולא לך - בשבועה, מתייחסת השבועה כשבועה נפרדת לכל אחד מהחמשה, אבל אם הזכיר את השבועה בתחילת דבריו - ורק אחר כך פירט, נחשבת שבועתו כשבועה אחת לכולם.

רבי שמעון אומר

: אינו חייב משום חמש שבועות

עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד,

בנפרד!

ד. אמר לו התובע לנתבע:

תן לי פקדון ותשומת יד

[הלואה או כל ממון אחר שהושם בידך],

גזל ואבידה

[שנאבדה ממנו ומצאתה]

שיש לי בידך.

וענהו התובע:

שבועה שאין לך בידי! אינו חייב אלא אחת.

אבל אם ענהו:

שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד גזל ואבידה

-

חייב על כל אחת ואחת!

ה. אמר לו התובע:

תן לי חיטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך!

וענהו הנפקד:

שבועה שאין לך בידי! אינו חייב אלא

משום שבועה

אחת.

אבל אם אמר: שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין!

-

חייב על כל אחת ואחת.

ו.

רבי מאיר אומר: אפילו אמר

התובע

חיטה ושעורה וכוסמת, חייב על כל אחת ואחת.

והשמיעה המשנה, שלא אמרינן ששבועתו על חיטין בלשון רבים אינה מתייחסת לחיטה האחת שתבעו התובע. אלא אמרינן שתביעת חיטה בלשון יחיד הרי היא כתביעת חיטין כדכתיב 'והחיטה והכוסמת לא נוכו' וברור שהכונה היא למין החיטה ולא לחיטה בודדת.

ז. תבע אבי הנערה את המאנס או את המפתה את בתו, ואמר:

אנסת ופיתית את בתי

וממילא חייב אתה לשלם מה שחייבה תורה את האונס והמפתה

! והוא

האונס

אומר: לא אנסתי ולא פיתיתי!

ואמר האב:

משביעך אני! ואמר

הנתבע

אמן, חייב

המאנס והמפתה בקרבן כיון שכפר בחיוב ממון.

רבי שמעון פוטר

את המאנס או המפתה מקרבן שבועת הפקדון [אם כי הוא חייב קרבן עולה ויורד על שבועת ביטוי] משום

שאינו משלם קנס

חמישים כסף שחייב לאבי הנערה,

על פי עצמו

,

וכיון שאילו הודה שאנס או פיתה היה פטור מלשלם כדין כל מודה בקנס, הרי שגם כשכפר ונשבע - לא כפר בחיוב ממון. ופטור מקרבן אשם של כופר בממון, אך חייב משום שבועת ביטוי!

אמרו לו

חכמים לרבי שמעון:

אף על פי שאינו משלם

קנס של חמישים כסף

על פי עצמו,

הרי הוא

משלם בושת ופגם

שהטילה עליו התורה, ותשלום זה הינו חיוב ממון, ומשלם אותו אף אם הודה

על פי עצמו.

ומכיון שתביעת האב כוללת גם את תביעת הממון של בושת ופגם, ונמצא שבשבועתו כפר בחיוב ממון אם כן מדוע רבי שמעון פוטר?!

[ובגמרא מבואר, שרבי שמעון סובר שתביעת האב באומרו אנסת ופיתית מתייחסת לקנס ולא לבושת ופגם, משום דלא שביק איניש מידי דקיץ, שהם נ' שקלים הכתובים בתורה, ותבע מידי דלא קייץ של בושת ופגם. והיינו, כיון שסתם את דבריו ולא פירט את התביעה, אמרינן שעיקר תביעתו הוא הקנס הקצוב].

ח. אמר התובע:

גנבת את שורי

[ובתביעה זו כלול תשלום ה"קרן" שהוא ממון, וכפל שהוא קנס],

והוא אומר: לא גנבתי! משביעך אני! ואמר

הנתבע

אמן!

-

חייב

בקרבן על שכפר בתביעת הקרן, על אף שתבע גם קנס, שעליו אין מביאים קרבן.

אבל, אם הודה הנתבע, ואמר

גנבתי,

אלא שהוסיף ואמר:

אבל לא טבחתי ולא מכרתי.

ואז תבעו הנגנב ואמר:

משביעך אני

שלא טבחת ולא מכרת.

ואמר

הגנב

אמן

על השבעתו -

פטור

הגנב מקרבן אשם שהרי לא נשבע על כפירת ממון אלא רק על כפירת קנס. שהרי תשלום ארבעה וחמישה על טביחה ומכירה - קנס הוא, ולכן פטור. אבל חייב בקרבן חטאת "עולה ויורד" של שבועת ביטוי.

ט.

המית שורך

המועד

את שורי! והוא,

בעל השור הנוגח

אומר לא המית! משביעך אני, ואמר אמן

-

חייב

על כפירת הממון.

י. ואם תבעו ואמר,

המית שורך את עבדי,

והרי אתה חייב בשלושים של עבד [סכום זה הוא קנס שהטילה התורה היכן שהמית עבד],

והוא אומר לא המית!

אמר בעל העבד לבעל השור

משביעך אני! ואמר

בעל השור

אמן! פטור

מקרבן. משום דהכופר בשלושים של עבד הווי כופר בקנס, שהרי גם אם שוה העבד דינר אחד בלבד חייב לשלם שלשים שקלים. ואם כן אין דמי העבד בתורת "ממון" אלא קנס הוא.

אמר

התובע:

חבלת בי ועשית בי חבורה! והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי בך

חבורה! משביעך אני! ואמר אמן! חייב

על כפירת ממון שחייבה התורה את החובל בחבירו .

אמר לו עבדו: הפלת את שיני וסימית את עיני!

והרי הוא תובעו בכך לצאת לחירות כדין רב שחבל באחד מכ"ד איברים של עבדו - שמוציאו לחרות,

והוא אומר לא הפלתי ולא סימיתי! משביעך אני! ואמר אמן! פטור

על כפירתו משבועת הפקדון, כי יציאתו לחירות אינה אלא קנס שקנסתו תורה, שהרי העבד הוא כבהמתו ובכל זאת חייבתו תורה לשחררו אם מפיל שינו או מסמא עינו.

זה הכלל: כל המשלם על פי עצמו

-

חייב

על כפירתו בממון, בקרבן שבועת הפקדון,

ושאינו משלם על פי עצמו

-

פטור!

גמרא:

שנינו במשנתנו "וחייב על זדון הפקדון".

ודנה הגמרא להלן בענינו של הנשבע במזיד:

רב אחא ורב שמואל בריה דרבה בר בר חנה ורב יצחק בריה דרב יהודה תנו

מסכת

שבועות בי

[בבית מדרשו של]

רבה.