שבועות 17b — התלמוד בעברית

אלא אי אמרת

"דרך קצרה"

דוקא גמירי

וכל שיצא בקצרה אפילו רץ בה ולא שהה כדי שיעור יציאת קצרה הרי הוא חייב,

היכי משכחת לה

שישמש ולא יתחייב כרת משום ביאת מקדש!?

אמר

תירץ

אביי

:

וכי

מאי קושיא!?

והרי

משכחת לה

שיתחייב מיתה בידי שמים ולא כרת,

כגון ש

נטמא בעזרה, ו

בא בקצרה

קודם ששהה שיעור כדי השתחואה,

והפך

תוך כדי יציאתו

בצינורא

[היפך במזלג שבידו את האברים על גבי המזבח כדי שיתעכלו]

; וכדרב הונא!

דאמר רב הונא: זר שהפך בצינורא חייב מיתה

, והוא הדין טמא שהפך בצינורא הרי הוא חייב מיתה.

גופא, אמר רב הונא: זר שהפך בצינורא חייב מיתה

.

ומקשינן עלה:

היכי דמי!?

והרי:

אי דלא הפך להו לא מיעכלי

[אם בלי הפיכתו לא היו האברים מתעכלים], הרי

פשיטא

, שהוא חייב על הפיכתו שהרי על ידי מעשיו נתעכלו האברים, ולא הוצרך רב הונא להשמיענו דין זה.

ואי

רב הונא עוסק בכגון

ד

אפילו

לא הפך בהו נמי מיעכלי

, אם כן

מאי קא עביד

[מה עשה] ואין לחייבו מיתה על כך!?

ומשנינן:

לא צריכא

רב הונא להשמיענו שהוא חייב, אלא בכגון

דאי לא

הוה

הפך בהו

הוו

מעכלי בתרתי שעי, והשתא מיעכלי בחד שעתא

, [כגון שללא הפיכתו, היו מתעכלים בשעתיים, ועל ידי הפיכתו ממהרים הם להתעכל בשעה אחת] -

והא קא משמע לן

רב הונא:

דכל קרובי עבודה

-

עבודה היא

.

אמר רבי אושעיא: בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא

[רצוני לומר דבר חידוש ומתירא אני מחבירי]:

הנכנס לבית המנוגע

בצרעת

דרך אחוריו, ואפילו

אם נכנס כך

כולו חוץ מחוטמו

שהוא בחוץ, הרי זה

טהור

-

משום

דכתיב

[ויקרא יד מו בפרשת נגעי בתים]: "

והבא אל הבית

כל ימי הסגיר אותו, יטמא עד הערב", ולמדנו:

דרך ביאה אסרה

[טימאה]

תורה

, ולא דרך אחוריו.

ומסתפינא מחבריא

, משום שיש להקשות על דברי:

אי הכי

אפילו נכנס

כולו

שלא דרך ביאה

נמי

לא יטמא!?

אמר

פירש

רבא

:

אם נכנס

כולו

, הרי

לא גרע

האדם שנכנס

מכלים ש

היו

בבית

קודם הסגר הבית, שהם טמאים, ואף שלא נכנסו כלל לבית המנוגע,

דכתיב

[שם פסוק לה]: "ובא אשר לו הבית, והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית. וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע

ולא יטמא כל אשר בבית

", הרי שהכלים הנמצאים כבר בבית נמי טמאים, ולכן אף הנכנס כולו שלא דרך ביאה, הרי הוא טמא כדין כלים הנמצאים שלא באו כלל.

תניא נמי הכי

כדברי רבי אושעיא, ד"ביאה" שלא כדרך ביאה אינה חשובה ביאה:

גגין הללו

שבהיכל ובעזרה -

אין אוכלין שם קדשי קדשים, ואין שוחטין שם קדשים קלים

.

וטמא שנכנס דרך גגין להיכל

, הרי זה

פטור

, משום

שנאמר

[ויקרא יב ד, גבי יולדת] "

ואל המקדש לא תבא

", ולמדנו:

דרך ביאה

היינו דרך פתחים -

אסרה תורה

.

שנינו במשנה:

זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה

, ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי", ופירש מיד, חייב, מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו:

שואלת הגמרא:

היכא קאי, דקאמר

"

זו היא

", למה מתיחסת משנתנו כשהיא אומרת "זו היא מצות עשה שבמקדש"?

ומפרשינן:

התם

, על דברי המשנה במסכת הוריות -

קאי

, כי שנינו שם:

אין חייבין

בית דין שהורו הוראה בטעות

על

עשה ועל לא תעשה שבמקדש

מפני שחיובה הוא בקרבן עולה ויורד, ולא בחטאת קבועה.

ואין מביאין

היחידים

אשם תלוי

כשנסתפק לו אם בא למקדש בטומאה, כשאר חייבי חטאות קבועה, שאם נסתפק לו מביא אשם תלוי -

על עשה ועל לא תעשה שבמקדש;

ומשום שאין אשם תלוי בא אלא על דבר שכשנודע לו בודאי הרי הוא בחטאת קבועה -

אבל חייבין

בית דין בהוראתם

על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאין

היחידין

אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה

-

ו

אהא

קאמר

במשנתנו:

זו

טומאה בעזרה -

היא מצות עשה שבמקדש

, כי הנטמא בעזרה ושהה שם או שיצא בדרך ארוכה, הרי הוא עובר בעשה ד"וישלחו מן המחנה" דמשמע מי שנטמא במחנה יצא אל מחוץ למחנה, ששנינו עליה

שאין

בית דין

חייבין עליה

, ואם הורו בטעות לנטמא בעזרה שאינו צריך לצאת בדרך קצרה, אינם חייבים בפר העלם דבר של ציבור.

ומוסיפה משנתנו לפרש עוד את המשך המשנה שם:

ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה: היה משמש עם הטהורה ואמרה לו

"

נטמאתי

",

ופירש מיד

באבר חי ולא המתין עד שימות, הרי זה

חייב

חטאת,

מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו;

ואם הורו בית דין בעשה זו, הרי הם חייבים פר.

איתמר: אביי אמר משמיה דרבי חייא בר רב: חייב

הבועל את האשה ואמרה לו "נטמאתי" עכשיו, ופירש ממנה -

שתים

[שתי חטאות]; ומפרש לה ואזיל.

וכן אמר רבא אמר רב שמואל בר שבא אמר רב הונא: חייב שתים

.

ומפרשינן לה:

חדא

חטאת מחייב הוא

אכניסה

, שהרי נידה היא והוא לא ידע,

וחדא

חטאת מחייב הוא

אפרישה

, כדמפרש ואזיל.

הוי בה רבא: במאי

, באיזה אופן אנו עוסקים!?

אילימא

שבא עליה

סמוך ל

זמן

וסתה

והיה לו להעלות בדעתו שמא תראה בשעת תשמיש, ולכך הוא מתחייב על הכניסה כי אינו אנוס -

ובמאן

[מי הוא הבועל]?

אילימא בתלמיד חכם

היודע שאם אמרה לו "נטמאתי" צריך לפרוש באבר מת, תיקשי:

בשלמא אכניסה ליחייב

חטאת, כי אף שהוא סמוך לוסתה אינו חשוב מזיד, משום ד

קסבר

הבועל "

יכולני לבעול

ולפרוש עד שלא תיטמא" -

אלא אפרישה אמאי ליחייב

חטאת, והרי כיון שתלמיד חכם הוא ויודע איסור הפרישה, הרי

מזיד הוא

.