שקלים 7a — התלמוד בעברית

ועל כך

רב חסדא

אמר

: הדין שנאמר במשנה כי מותר נזיר לנדבה אמור דווקא באופן מסוים:

והוא שקרבה חטאתו בסוף

, שאז הוי הכסף הנותר "מותר חטאת", שדינו שהוא הולך לנדבה.

אבל אי קרבו שלמים בסוף

הוי הכסף מותר שלמים, ודין

מותרן

, שהם קרבין

שלמים.

אמר רבי זעירא: אפילו קרבו שלמים לבסוף

ונותר כסף, דינן של המעות הנותרות שהולכין לנדבה.

לפי ש

הלכה

למשה מסיני

היא ב

הלכות

נזיר, שתהיה מותרה

הולכת וקריבה לעולות

נדבה

.

ומשנה היא במסכת נזיר פרק ד: האשה שנדרה בנזיר, והפר לה בעלה, ועתה אינה מביאה קרבנותיה, אם היו לה מעות שהפרישה לצורך קרבנותיה, ולא פירשה אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים, דינם שיפלו לנדבה לעולות לקיץ המזבח.

ואף רב חסדא מודה בזה. אלא שנחלקו היכא שכבר אין בתוך המעות הללו דמי חטאת, וכנדון שכבר הקריב הנזיר חטאתו, אם גם באופן זה אמרינן דמותר מעות קרבנות הנזיר ילכו לנדבה.

ואיכא

מתניתא מסייעא לדין

לכאן,

ו

איכא

מתניתא מסייעא לדין

לכאן.

שנחלקו תנאים בברייתות אם מותר מעות הנזיר לאחר שאין בתוכם דמי חטאת האם ילכו לנדבה.

ומפרשת הגמרא: יש

מתניתא

ש

מסייע לרבי זעירא

:

דתניא: המפריש מעות לנזירותו, ומת. והיו לו מעות סתומין, שלא פירש בהפרשתן אלו לקרבן זה ואלו לקרבן זה, יפלו לנדבה.

והברייתא מפרשת:

אלו הן מעות סתומין

שיפלו לנדבה?

כל שדמי חטאות

[לפי הגר"א]

מעורבין בהם

. שמתחילה כשהפריש, לא פירש אלו מעות ילכו לחטאת, וממילא דמי חטאת מעורבים בהן.

ואפילו

כבר

הפריש דמי חטאת מתוכה

, ואמר אלו המעות לחטאתי והשאר לשאר קרבנות נזירותי, אף על פי כן המעות הנותרות

מעות סתומין הן

ויפלו לנדבה.

והיינו כרבי זעירא, שהלכה היא בנזיר שמותר מעות הנזיר שאין מקריבין מהם קרבנותיו יפלו לנדבה, ואפילו כבר אין בתוכם מעות דמי חטאת.

ויש

מתניתא

ש

מסייעא לרב חסדא

:

דתניא בברייתא אחריתי: מי שהפריש מעות לקרבנות נזירותו ולא פירש לאיזה קרבן, ואחר כך הפריש מעות מתוכן, ואמר:

אלו לחטאתי, והשאר לשאר

קרבנות

נזירותי

.

ומת

.

מועלין

[מביא קרבן מעילה] אם נהנה

בכולן, ואין מועלין

[ואין מביא קרבן מעילה] אם נהנה רק

במקצתן

.

משום דעולה הוי קדשי קדשים, ושלמים הוי קדשים קלים, והנהנה מקדשי קדשים מביא קרבן מעילה, והנהנה מקדשים קלים אינו מביא קרבן מעילה. והכא, הואיל ולא פירש הנזיר אם המעות הן לעולה או לשלמים, הרי שהן עומדות לשניהם, ואם נהנה רק ממקצתן, אמרינן שמא מדמי שלמים הוא נהנה, ולפיכך אינו מביא קרבן.

ולא אמר

התנא בברייתא זו:

אם מת יפלו

המעות

לנדבה

.

ומוכח שלא יפלו לנדבה.

כי אם דינן שמקריבין מהן עולות לנדבה, כל המעות דמי עולות הם, ואין בהן דמי שלמים, ומדוע הנהנה במקצתן לא מעל? אלא, ודאי סברה האי ברייתא כרב חסדא, שרק היכא שלא הופרש מן המעות הסתומין דמי חטאת אמרינן דמותרן יפלו לנדבה.

רב חסדא אמר: מותר

המעות, שנשארו מדמים שהפריש כדי להביא מהן

"לחמו של נזיר

" [הבא יחד עם השלמים שמביא הנזיר], אין לו תקנה, וכדמפרש. אלא

יורקב

[ירקב].

אמר רבי יוסי: ויאות

[שפיר קאמר]!

שהרי

להקריבו

ללחם זה

בפני עצמו אין את יכול, שאין לך לחם

שהוא

קרב לעצמו,

ומביאין את הלחם רק יחד עם השלמים.

והכא, שכבר הקריב את השלמים עם הלחם, ונשארו לו מעות ללחם נוסף, אי אפשר להקריבו בפני עצמו.

וכמו כן

להקריבו עם

שלמים של

נזירות אחרת

לקרבן נזיר אחר גם

אין את יכול

. לפי

שאין לך

שלמי נזירות ה

באה בלא לחם

.

הלכך הנזיר ההוא, כשהפריש שלמים, בהכרח הפריש גם לחם עמם. ולכן אין ללחם זה אפשרות להצטרף ולהקרב עם שלמי נזיר אחר.

ולפום כן

, בהכרח,

צריך מימר

[ומשום כך צריך לומר]:

"מותר לחמו של נזיר

-

יורקב".

ואמרינן:

סברין

[חשבו]

רבנן

ל

מימר: הוא

הדין האמור ב

לחמו

של נזיר שמותרו ירקב,

הוא

הדין גם כן ב

מותר

מעות שהפריש ל

נסכיו

של נזיר, שיורקב ולא יביאו במעות אלו קרבן אחר.

אמר רבי יוסי בר רבי בון

: לא היא! אלא הואיל ו

מותר נסכיו קדשי קדשים אינון

[הם],

ו

לכן דינן ש

יפלו לנדבה.

דהוא סבר שכל מותר הנשאר ממעות המיועדות לקדשי קדשים דינם שיפלו לנדבה.

ואמרינן:

על דעתיה

[לפי דבריו של]

דרבי יוסי בר בון

דאמר בשם רב חסדא דמותר נסכים יפלו לנדבה הואיל וקדשי קדשים הם, נמצא כי [גירסת הגר"א]

שמואל ורב חסדא ורבי אלעזר

-

שלשתן אמרו דבר אחד

, שמותר קדשי קדשים יקריבו ממנו עולות נדבה. וכדמפרש:

רב חסדא

-

אהן

[הא]

דאמרן,

דמותר נסכים הואיל וקדשי קדשים הם הולך המותר לנדבה.

ו

שמואל

נמי סבר כן. כדחזינן

דאמר רבי יוסי: עד דאנא תמן,

כשהיתי שם בבבל קודם שעליתי לארץ ישראל,

שמעית

את

קל

[קול]

רבי יהודה

, כאשר

שאיל

שאלה זו לפני

שמואל

:

מי ש

הפריש שקלו

לנדבת השקלים לבית המקדש

ומת

מה יעשו בשקלו?

אמר ליה

שמואל:

יפלו לנדבה

.

הרי חזינן שגם שמואל סבר דמותר השקלים הואיל והוו קדשי קדשים לכך יפלו לנדבה.

וגם

רבי אלעזר

סבר כן,

דאתמר

: כהן גדול שהפריש מעות לקנות מהן סולת למנחת חביתין [שהיה מביא בבוקר ובערב, והיתה באה מעשרון סולת, מחולק לשניים, והיה מקריב חצי עשרון בבוקר וחצי בערב]. אם הפריש מעות ואחר שקנה את הסולת נותרו מעות בידו, נחלקו אמוראים מה יעשה ב

מותר עשירית האיפה שלו

:

רבי יוחנן אמר: יוליכם לים המלח,

ואסור ליהנות מהן ואם נהנה אינו מביא קרבן מעילה.

רבי אלעזר אומר: יפלו לנדבה

. הרי שגם הוא סובר שהנותר ממה שהופרש לקדשי קדשים ילך לנדבה.

הלכה ה - מתניתין

א.

מותר

המעות שנותר ממה שגבו לצורך פדיון

שבויים

יתנום

ל

צורך פדיית

שבויים

אחרים.

ב.

אבל

מותר

שנשאר ממה שגבו במפורש לצורך

שבוי

מסוים - זכה אותו שבוי במותר, ויתנוהו

ל

אותו ה

שבוי.

ג.

מותר

המעות שנשאר שגבו לצורך

עניים

יתנום

ל

צורך

עניים

אחרים.

ד.

אבל

מותר

הנשאר ממה שגבו לצורך

עני

מסוים ילך

לאותו עני.

ה.

מותר

המעות שנשאר ממה שגבו לצורך קבורת

מתים

ישאר

ל

צרכי

מתים.

ו.

אבל

מותר

המעות

שנשאר ממה שגבו לצורך קבורת

מת

מסוים ינתן

ליורשיו.

רבי מאיר אומר: מותר ה

מעות שגבו לצורך

מת

מסוים -

יהא מונח עד שיבוא אליהו

. מחמת הספק. וכדלהלן.

רבי נתן אומר: מותר המת

-

בונין לו

[לאותו המת]

נפש

[מצבה]

על קברו.

ובגמרא בבלי [סנהדרין דף מח א] מפרש רבא מחלוקתם. דרבי נתן סבר הואיל ונתבזה המת במעות הללו, שגבו אותן לשמו, אין המת מוחל על בזיונו בשביל הנאת יורשיו. ולכן יעשו מן המותר מצבה על קברו. ותנא קמא סבר שנוח למת להתבזות לאחר מיתתו בשביל הנאת יורשיו, ולכן ילך המותר ליורשים.

ורבי מאיר נסתפק בזה ומשום כן אמר, שיהו המעות מונחים עד שיבוא אליהו, והוא יפשוט את הספק.

גמרא:

שנינו במשנה: מותר המת ליורשיו,

ומספקינן: כיצד הדין אם

גבו לו

למת משום שהיה

בחזקת שאין לו

עצמו מעות לקבורתו,

ונמצא שיש לו

מה יעשו עם אותן מעות שגבו?

רבי ירמיה סבר למימר

: כי היכי דאמרינן במתניתין ש

מותר המת ליורשיו,

הכי נמי זה שגבו עבורו, דינו כמותר המת, וילך ליורשיו.

אמר ליה רב אידי דחוטרא

[שם מקום] לרבי ירמיה:

הגע עצמך!

שהרי אין זה דומה.

ד

הכא כשגבו,

לא כוונן אלא ליה

[לא כוונו לגבות המעות אלא עבורו].

וכיון שנמצא שאינו צריך להן, אם כן נתברר שלא זכה בהם מעולם. ואינו דומה למקרה במשנה, שכאשר גבו את המעות היה הממון ראוי לו, אלא שנותר. וכיון שכבר זכה בהם ילך ליורשיו.

רב אידי היה תלמידו של רבי ירמיה, ולכן כעס עליו רבי ירמיה ו

אמר ליה

: הלוא אין אתה יודע אלא מה שלמדת ממני. ו

אנא

הרי

לא אמרית

דבר זה שאם גבו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו, לא ילכו המעות ליורשין.

ואם כן,

את

-

מנא לך

לחלוק עלי ולומר כן.

תני

בברייתא

בשם רבי נתן: מותר

המעות שנשאר ממה שגבו לצורך

מת

מסוים -

יבנה לו נפש על קברו, ויעשה לו זילוף

של בשמים

על גבי מיטתו

לריח טוב.

תני בברייתא, בדיני מותרות שנותרו מן הגביה:

אין פודין שבוי ב

מעות שנותרו ממגבית שעשו לצורך

שבוי

אחר.

ואין גובין

וקונין

טלית

לעני אחד

ב

מותר המעות ממה שגבו לצורך קניית

טלית

לעני אחר.

אבל

אין ממחין ביד הפרנסים לכך,

שאם עשו כן אין מוחים בידם.

תני: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין עושים נפשות

[בנין על הקבר למצבה]

לצדיקים

לזכרון להם.

אלא,

דבריהם

שאומרים בשמם -

הן הן זכרונם.

רבי יוחנן הוה מסמך ואזיל על רבי חייא בר אבא

[כשהיה הולך היה נסמך עליו, לפי שהיה בעל בשר].

והיה רבי אליעזר חמי ליה ומטמר ליה מקמיה

[כשהיה רבי אליעזר רואה את רבי יוחנן הולך, הוא היה נחבא מפניו].

ואמר

על כך

רבי יוחנן: הלין

אלו

תרתי מלייהו הדין, בבלאה עביד ביה

[שתי רעות אלו עשה הבבלי הזה]:

חדא, דלא שאיל בשלומיה

.

וחדא דמטמר

, ונראה שאינני כדאי לדבר עמו, ולכך הוא נחבא ממני.

אמר ליה רבי יעקב בר אידי

לרבי יוחנן:

כך נהיגין גבהון, דזעירא לא שאיל בשלומיה דרבה

[כן נוהגין אצלם, שאין הקטן מקדים שלום לגדול].

דאינון נהגין ומקיימין

, שהם נוהגים ומקיימים את המקרא הזה [איוב כט]:

"ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו"

.

ומכאן שמפני כבודו של הגדול ראוי שהפחותים ממנו יתחבאו מפניו.

ראה רבי יעקב בר אידי שעדיין רבי יוחנן כועס, ורצה עוד לפייסו,

ולכן שאלו ו

אמר ליה: מהו למיעבר קמי דאדורא צלמי?

האם מותר לעבור לפני צלם ששמו אדורא?

אמר ליה

רבי יוחנן:

מה את פליג ליה יקר?!

[מה אתה חולק לו כבוד בזה שאינך עובר לפניו]?

אדרבה

עבור קמוהי, וסמי עינוי

[עבור לפניו וסמא את עיניו]. כלומר, תראה בזה שאינך חושש לו ולכבודו.

אמר ליה

רבי יעקב בר אידי לרבי יוחנן: אם כן

יאות

[שפיר]

רבי אליעזר עביד דלא עבר

קמך,

שכיון שגילית שההמנעות מעבור לפני הצלם היא דרך כבוד, הוא הדין זה שלא עבר רבי אליעזר לפניך הוי דרך כבוד, ולא דרך זלזול, ושפיר עבד.

אמר רבי יוחנן לרבי יעקב:

ועוד

דבר שאינו הגון

עביד

לי

הא בבלאה

[הבבלי הזה]: שאמר דבר הלכה ששמע ממני,

ולא אמר

ד

שמעתא

זו היא

משמיה

[משמי].

נכנסו לפניו רבי אמי ורבי אסי

לפייסו.

אמרו לו: רבי,

וכי

לא כך היה מעשה בבית הכנסת של טרסיים,

שהיה דיון בענין מוקצה בשבת,

בנגר שיש בראשו גלוסטרא,

בבריח שראשו עב, וראוי לשחוק בו שום,