שבת 97b — התלמוד בעברית

והרי מלאכת הוצאה אב היא, ואילו מלאכת הכנסה אינה אב בפני עצמה אלא תולדת הוצאה היא, ו

למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב

, וכי מחייב רבי על תולדה כשעשאה עם האב בהעלם אחד!?

ו

התניא: רבי אומר

: כתיב [שמות לה א]: "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש", וממשמע שאמר

"דברים

" ומיעוט רבים שתים, הרי למדנו שתים. ומאחר שייתר הכתוב ואמר

"הדברים

" הרי למדנו עוד אחת, ומאחר שהוסיף הכתוב לאמר

"אלה הדברים

", למדנו עוד שלשים ושש, כי "אלה" בגימטריא שלשים ושש הם:

אלו ל"ט

אבות

מלאכות

שבת

שנאמרו למשה בסיני

, ולכך צריכים אנו לידע המנין, כדי ללמדנו: אין אדם מתחייב יותר מל"ט חטאות אם עשאן בהעלם אחד.

הרי למדנו, שאין אדם מתחייב על התולדות כשעשאן בהעלם אחד עם האבות, שהרי אם כן תמצא הרבה יותר מל"ט חטאות. וקשיא לשמואל שביאר בדעת רבי: חייב אתולדה במקום אב!?

אמר ליה רב יוסף

לרב חסדא שהקשה קושיא זו על מימרתו שאמר הוא משם שמואל:

מר אהא מתני ליה

לדברי שמואל, [אתה שונה את דברי שמואל על דברי רבי],

ו

משום הכא

קשיא ליה

דרבי אדרבי.

ואילו

אנן, אדרבי יהודה מתנינן

לה להא דשמואל [אנו שונים את דברי שמואל על דברי רבי יהודה],

ו

לדידן

לא קשיא לן

קושייתך. וכך אני שונה את דברי שמואל:

דתניא

: זרק

מרשות היחיד לרשות הרבים, ו

לא נח החפץ מיד כשנכנס לרשות הרבים, אלא

עבר ארבע אמות

נוספות

ברשות הרבים

ואחר כך נח:

רבי יהודה מחייב

, כדמפרש ואזיל.

וחכמים פוטרין

, כדמפרש ואזיל.

ועל ברייתא זו אנו שונים:

אמר רב יהודה אמר שמואל, מחייב היה רבי יהודה שתים

:

אחת משום הוצאה

מרשות היחיד לרשות הרבים,

ואחת

נוספת

משום העברה

ארבע אמות ברשות הרבים שהיא תולדת הוצאה, ומשום שהוא סובר "קלוטה כמי שהונחה דמיא", ומיד כשנכנס החפץ באויר רשות הרבים, אנו מחשיבים אותו כאילו נח, ושוב עקרו והניחו לאחר ארבע אמות. ועל מימרא זו אין להקשות כלום, שהרי לא מצינו לרבי יהודה שיפטור על תולדה במקום אב.

והראיה שמחייב היה רבי יהודה שתים, היא:

דאי סלקא דעתך חדא

בלבד

הוא דמחייב

רבי יהודה, ולעולם על תולדה במקום אב אינו מחייב.

מכלל

[אם כן בהכרח],

דרבנן פטרי לגמרי

ואפילו אחת אינם מחייבים, שאם לא כן במה נחלקו, וכך הרי אי אפשר לומר ד

הא אפיק לה

[הרי הוציא]

מרשות היחיד לרשות הרבים

, ואפילו לחכמים שאינם סוברים "קלוטה כמי שהונחה דמיא", יש לחייבו אחת על כל פנים משום הוצאה.

אלא ודאי, מחלוקתם היא על מלאכת העברה שהוסיף רבי יהודה לחייב, משום ד"קלוטה כמי שהונחה דמיא", וכאילו נח ושוב נעקר, וחכמים פוטרין משום שלדעתם "קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא". ומקשינן עלה:

ממאי

, מה הכרח הוא מכאן שרבי יהודה מחייב שתים, ותלמד מכאן שמחייב רבי יהודה על תולדה במקום אב!? והרי

דילמא לעולם אימא לך: רבי יהודה חדא

בלבד

הוא דמחייב,

והיינו על ההוצאה שהיא אב בלבד,

ורבנן

אכן

פטרי לגמרי

.

ודקשיא לך: האיך אפשר שלא יתחייב כלל, אימא לך:

והיכי משכחת לה

שלא יתחייב כלל,

בכגון דאמר

בשעה שזרק

עד דנפקא ליה לרשות הרבים

-

תנוח

[כשתצא לרשות הרבים מיד תנוח].

ובהא קמיפלגי

:

דרבי יהודה סבר: "קלוטה

כמה שהונחה דמיא

", ונמצא, ד

איתעבידא ליה מחשבתו

[נעשתה מחשבתו] שהרי נחה ביציאתה מיד, ומשום כך מתחייב הוא על ההוצאה, ואילו על ההעברה הוא פטור, משום שאין חייבים על תולדה במקום אב.

ורבנן סברי: לא אמרינן "קלוטה כמה שהונחה דמיא", ולא איתעבידא ליה מחשבתו

, ומשום כך אינו חייב אפילו על ההוצאה.

אבל אתולדה במקום אב

באמת

לא מחייב רבי יהודה

, ומנין לשמואל לפרש, שרבי יהודה מחייב שתים, ומחייב אתולדה במקום אב!? ומשנינן:

לא סלקא דעתך

לומר שרבי יהודה אינו מחייב על תולדה במקום אב -

ד

הרי

תניא

בברייתא על מה ששנינו לעיל [עג א] "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", וכוונת התנא במניינו הוא לומר: שאם עשאן כולן בהעלם אחד הרי הוא חייב על כל אחת ואחת, וכפי שאמר רבי יוחנן לעיל [צו ב].

ועל כך תניא בברייתא:

רבי יהודה מוסיף: אף

את

השובט ו

את

המדקדק

, ומפרש לה ואזיל לענין מה מוסיף רבי יהודה.

אמרו לו

חכמים:

שובט הרי הוא בכלל מיסך

שנמנה בין ל"ט המלאכות,

מדקדק הרי הוא בכלל אורג

שנמנה בין ל"ט המלאכות.

מאי לאו, דעבדינהו

[

לתרוייהו

] [

לכולהו

, רש"י]

בהדי הדדי

, וכי אין כוונת רבי יהודה לומר, שאם עשה מלאכות אלו עם שאר אבות המלאכות בהעלם אחד, הרי הוא חייב שתי חטאות נוספות על מלאכות אלו,

ו

אם כן הרי

שמע מינה

:

מחייב היה רבי יהודה אתולדה במקום אב

, שהרי שובט ומדקדק תולדותיהם של מיסך ואורג הן, ומכל מקום מחייב היה רבי יהודה אף על תולדות אלו כשעשאן עם אבותיהן.

ודחינן:

לעולם

אימא לך: רבי יהודה אתולדה במקום אב, לא מחייב

;.

ובהא קא מיפלגי

רבי יהודה המחייב על אלו כשעשאן עם שאר ל"ט מלאכות בהעלם אחד, עם חכמים שאינן מחייבים:

דרבי יהודה סבר: הני,

שובט ומדקדק,

אבות נינהו

, ולכך חייב אף עליהם.

ורבנן סברי: הני

שובט ומדקדק,

תולדות נינהו

, ולפיכך אינו חייב עליהם, כי אין חייבים על תולדה במקום אב.

תדע

שהפירוש הוא כפי שביארה הגמרא:

דקתני

בברייתא

"רבי יהודה מוסיף

".

אי אמרת בשלמא אבות

הן אלו לדעת רבי יהודה, אם כן

מאי "מוסיף

" -

מוסיף אבות

.

אלא אי אמרת תולדות

הן אלו,

מאי "מוסיף

"? כלומר, מה תוספת יש בזה על אלו המנויים במשנה, והרי לא נמנו במשנה אלא אבות, ואלו תולדות הן ואין כאן תוספת.

ומאחר שאבות הן, אם כן אין הוכחה מברייתא זו שרבי יהודה מחייב על תולדה במקום אב. ואף את הברייתא שנחלקו רבי יהודה וחכמים בהוצאה והעברה, יש לפרש באופן שרבי יהודה אינו מחייב שתים אלא אחת, וכפי שנתבאר, ודלא כשמואל שביאר בדעת רבי יהודה שם שהוא מחייב שתים.

מסייעת הגמרא את קושיית המקשה על שמואל:

איתמר נמי

שלא כביאורו של שמואל במחלוקת רבי יהודה וחכמים גבי מעביר, אלא כקושיית המקשה:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: לא חייב רבי יהודה אלא אחת

. וכפי שביאר המקשה את מחלוקתם.

ומקשינן:

ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, דמחייב היה רבי יהודה שתים

כשזרק מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע אמות ברשות הרבים, תיקשי, האיך אפשר לחייבו על ההעברה. והרי ממה נפשך:

אי להכא

[לסוף ארבע אמות]

קבעי לה

, אם היתה מחשבתו שתנוח במקום שאכן נחה בסוף ארבעת האמות, הרי

להכא לא קבעי לה

[הרי בתחילת ארבעת האמות לא רצה שתנוח] ואינו מתחייב על העברה.

כלומר, הרי מה שאתה מחייבו על העברה ברשות הרבים, שאינו חייב עליה אלא אם כן עקר ברשות הרבים בתחילת ארבע והניחו לסוף ארבע, היינו משום שמדין "קלוטה כמי שהונחה דמיא", אנו מחשיבים כאילו נח החפץ בהגיעו לרשות הרבים ושוב נעקר ונח לסוף ארבע. אך כיון שרצונו היה בהנחה לסוף ארבע, הרי לא היה רצונו בהנחה בתחילת ארבע, ואי אפשר לחייבו על העברה ברשות הרבים.

ואי להכא

[לתחילת ארבע]

קבעי לה

שתנוח, הרי

להכא

[לסוף ארבע]

לא קבעי לה

, ואיך תחייבנו על ההעברה שלא רצה בה כלל, לא בעקירה לא בהעברה ולא בהנחה.

אמר ליה

רב אשי לרבינא: הכא במאי עסקינן

באומר "כל מקום שתרצה תנוח

", וכיון שלא איכפת לו היכן תנוח, הרי נתקיימה מחשבתו הן בהנחה שבתחילת הארבע, והן בהעברה וההנחה שלאחריה.

אומרת הגמרא: דין זה ודאי

פשיטא

: אם

נתכוין לזרוק שמונה

אמות ברשות הרבים

וזרק

רק

ארבע

אמות, חייב משום העברת ארבע אמות ברשות הרבים, כי

הרי

זה כמי ש

כתב שם

[שמ]

משמעון

, כלומר, הרי זה דומה למי שרצה לכתוב "שמעון" שהיא מלאכה גדולה, ולא כתב אלא "שמ" בלבד שהיא מלאכה קטנה - שהוא חייב.

אך יש להסתפק: אם

נתכוין לזרוק ארבע

אמות בלבד,

וזרק שמונה

אמות,

מהו?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן: הא אפיק ליה

[הרי הוציא חוץ לארבע אמות] כפי מחשבתו, ואף שהוציא עוד אין בזה חסרון.

או דילמא: היכא דבעי

שינוח

הא לא נח

שם, כי הוא נתכוין שינוח החפץ לסוף ארבע, ואילו הוא נח לסוף שמונה.

דוחה הגמרא את הפשיטות, ופושטת את הספק:

ו

כי

לאו היינו דאמר

[דהקשה]

ליה רבינא לרב אשי

לעיל: למה מתחייב כשזרק מרשות היחיד לרשות היחיד ועבר ארבע אמות ברשות הרבים על הוצאה והעברה, והרי בין אם נתכוין שינוח לסוף ארבעת האמות, ובין אם נתכוין שינוח בתחילתם אי אפשר לחייבו.

ואמר ליה

, והוצרך רב אשי לומר לרבינא:

באומר "כל מקום תרצה שתנוח

", אבל בלי זה אכן אינו חייב. ומכאן נלמד לפטור בין בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, ובין נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה, לפי שנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, דומה לנתכוין שינוח בסוף ארבע, ונתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה, דומה לנתכוין להנחה בתחילת ארבע, ושניהם פטורים.

מוסיפה הגמרא לבאר:

ודקאמרת

גבי נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, שיש לחייבו, כי

הרי כתב שם משמעון

-

מי דמי!?

[וכי דומה הנידון לראיה]!? והרי

התם,

גבי שם משמעון,

כמה דלא כתיב "שם

",

לא מכתיב ליה שמעון

[אם לא שיכתוב תחילה "שם" לא יכתוב "שמעון"]. כלומר, הרי נתכוין לכתוב "שמ" בכלל מה שנתכוין לכתוב "שמעון", שהוא כולל את האותיות "שמ". ונמצא, שנתכוין למה שאנו מחייבים אותו, רק שנתכוין גם להוסיף עליו.

מה שאין כן

הכא,

גבי נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, שהרי

כמה דלא זריק ארבע

והנחה בסופם, האם

לא מיזדרקי ליה תמני!?

דהיינו, וכי כדי לזרוק שמונה צריך לזרוק ארבע ולהניח בסוף ארבע? והרי לא היתה כוונתו לזריקת ארבע עם הנחה בינתיים, אלא הוא נתכוין לזריקה למרחק שמונה אמות בלי שינוח בינתיים, ואי אפשר לחייבו על ההנחה שנעשתה בינתיים בניגוד למחשבתו.

תנו רבנן: הזורק מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע

:

אם העביר

ארבע אמות

ברשות הרבים, ואפילו על ידי צירוף משתי רשויות הרבים כאחד, הרי זה

חייב

.