שבת 96b — התלמוד בעברית

גמרא:

שנינו במשנה: הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד, חייב:

ודנה הגמרא:

מכדי

, הרי

זריקה

מרשות היחיד לרשות הרבים,

תולדה ד

מלאכת

הוצאה

[השנויה לעיל עג א בין אבות המלאכות]

היא

.

ומעתה יש לדון: מלאכת

הוצאה גופה, היכא כתיבא

, היכן היא נאמרה בתורה?

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "ויצו משה, ויעבירו קול במחנה

לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש". דהיינו, שלא יביאו אליו נדבה למלאכת המשכן. והניחה הגמרא שהציווי של משה שלא יביאו אליו נדבה, היה בשבת, ומשום איסור הוצאה.

והרי

משה היכן הוה יתיב

[היכן היה מקום מושבו]? -

במחנה לויה

היה יושב.

ומחנה לויה, רשות הרבים הואי

. כי כל ישראל היו מצויים שם אצל משה רבינו.

וקאמר להו

משה

לישראל: לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו, לרשות הרבים

[לא תוציאו ותביאו מאהליכם, שהם רשות היחיד, אלי, לפי שאני נמצא ברשות הרבים].

אך דנה הגמרא:

וממאי דבשבת קאי

[מנין שעל מלאכת הוצאה בשבת היה מזהיר אותם משה]!?

דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה עבידתא

, [הרי יתכן שאמר להם משה שלא יביאו אליו עוד נדבה, כי די היה לו בנדבה, שכבר הביאו כדי להשלים את מלאכת המשכן],

כדכתיב

באותה פרשה, "ויצו משה, ויעבירו קול במחנה לאמר. ויכלא העם מהביא.

והמלאכה היתה דים

לכל המלאכה לעשות אותה, והותר".

ומשנינן:

גמר "העברה העברה" מיום הכפורים

של יובל.

כתיב הכא "ויעבירו קול במחנה", וכתיב התם

, ביום הכפורים של יובל,

"והעברת שופר תרועה

" -

מה,

כמו שהעברת השופר הכתובה

להלן,

ביום הכיפורים של שנת היובל, היא

ביום אסור

במלאכה,

אף

ההעברה הכתובה

כאן

, היא

ביום אסור

במלאכה, שהוא יום השבת, שציוה משה שלא יוציאו בו.

אך עדיין יש לדון:

אשכחן

, אכן מצאנו ראיה לגבי

הוצאה

מרשות היחיד לרשות הרבים, שאיסורה כתוב במפורש בתורה. אבל

הכנסה

מרשות הרבים לרשות היחיד, שאינה כתובה בתורה במפורש,

מנלן

שהיא אסורה?

סברא היא

, שתהיה ההכנסה אסורה משום שהיא תולדה של ההוצאה. כי,

מכדי

, הרי כל הוצאה,

מרשות לרשות הוא

מוציא. ואם כן,

מה לי אפוקי ומה לי עיולי

[מה הפרש יש בין להוציא מרשות לרשות, ובין למכניס מרשות לרשות].

מיהו, הוצאה

-

אב

מלאכה היא. ואילו

הכנסה

-

תולדה

שלה היא.

ודנה הגמרא:

מכדי

, הרי

אהא מיחייב ואהא מיחייב

[הן על הוצאה והן על הכנסה הרי הוא חייב], ואם כן,

אמאי קרי לה

ל

האי "אב", ואמאי קרי לה

ל

האי "תולדה

"? מאי נפקא מינה יש בכך?

ומפרשינן:

נפקא מינה

בכך שבכל אבות מלאכות של שבת,

אי עביד שתי אבות בהדי הדדי

[אם עשה שני אבות מלאכה בשוגג, ולא נודע לו האיסור בין מלאכה אחת לחברתה].

אי נמי

, אם עשה

שתי תולדות בהדי הדדי, מיחייב תרתי

[מתחייב שתי חטאות].

ו

אילו

אי עביד אב ותולדה דידה, לא מיחייב אלא חדא

[אם עושה את האב ואת תולדתו בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת על שתיהן]. וזו היא הנפקא מינה במה שאנו מכנים את ההוצאה "אב", ואת ההכנסה "תולדה".

וממשיכה הגמרא לדון:

ולרבי אליעזר

[בכריתות טז ב],

דמחייב

חטאת בפני עצמה

אתולדה במקום אב

[אפילו כשעשה את התולדה יחד עם האב בהעלם אחד],

אמאי קרו לה

להוצאה

אב, ואמאי קרו לה

להכנסה

תולדה?

ומשנינן: אכן לרבי אליעזר אין נפקא מינה לדינא, אם אב הוא או תולדה. אלא,

הך,

מלאכת הוצאה,

דהואי במשכן חשיבא

[שהיתה מלאכה חשובה במשכן],

קרי לה "אב

".

ו

אילו

הך,

מלאכת הכנסה,

דלא הואי במשכן חשיבא

[שלא היתה מלאכה חשובה במשכן],

לא קרי לה אב

.

אי נמי, הך,

הוצאה,

דכתיבא

בקרא וכמבואר לעיל,

קרי לה אב, והאי,

מלאכת הכנסה,

דלא כתיבא, קרי

לה

תולדה

.

עוד מבארת הגמרא את מקורה של תולדת הוצאה אחרת:

והא דתנן

לקמן:

הזורק

דבילה שמינה וכיוצא בה

ארבע אמות

ברשות הרבים, ונחה הדבילה באופן שנדבקה

בכותל

אשר פניו ברשות הרבים. הרי, אם נדבקה הדבילה בכותל

למעלה מעשרה טפחים

, ששם אינו נחשב כאויר רשות הרבים, כי רשות הרבים אינה אלא עד גובה עשרה טפחים, הרי זה

כזורק

ומניח

באויר,

ופטור. ואם נדבקה

למטה מעשרה טפחים,

שהוא אויר רשות הרבים, הרי זה

כזורק בארץ

, וחייב.

והזורק בארץ ארבע אמות

, הרי זה

חייב

.

הרי למדנו שמלאכת העברת ארבע אמות ברשות הרבים, מלאכה היא.

זרק

או העביר

ארבע אמות ברשות הרבים, מנלן דמיחייב?

אמר רבי יאשיה

: לכך חייב הזורק ארבע אמות ברשות הרבים, משום

שכן אורגי

ה

יריעות

לכיסוי המשכן,

זורקין

את

מחטיהן זה לזה

.

ומקשה הגמרא:

אורגין, מחטין למה להו!?

הרי אין דרך מלאכת אריגת יריעות במחטים!?

אלא

, כך צריך לומר:

שכן תופרי יריעות

שבמשכן היו

זורקין מחטיהן זה לזה

.

אך עדיין מקשה הגמרא: זאת מנין לנו?

ודילמא, גבי הדדי הוו יתבי

[שמא יושבים היו זה ליד זה בתוך אמה אחת, ואין צריכים לזרוק אלא להושיט]!?

ומשנינן: אי אפשר שישבו זה ליד זה, כי

מטו הדדי במחטין

[עלולים לפגוע זה בזה במחטיהן] כאשר מותחים הם את החוט שהמחט בראשו.

ואכתי מקשינן:

ודילמא,

אם כי לא היו יושבים סמוכים ממש זה לזה, שמא

בתוך ארבע

אמות

הוי יתבי

[שמא בתוך ארבע אמות היו יושבים], ואין כאן זריקת ארבע אמות!?

אלא, אמר רב חסדא: שכן אורגי

יריעות זורקין בוכיאר

[כלי שקנה של ערב נתון בו, שזורקין בין שני דופני חוטי השתי של היריעה]

ביריעה

שהיתה היא עצמה רחבה ארבע אמות, וכשהיה זורקה מצידה האחד של היריעה לצידה השני, הרי העביר ארבע אמות.

ומקשינן:

והלא אגדו בידו!?

כלומר, כשהיה זורק את הבוכיאר למרחק ארבע אמות, הרי עומד הוא עצמו בתחילת ארבעת האמות, ושם מחזיק הוא בידו את חוט הערב שאינו מתנתק מן הבוכיאר, ואין זו העברת ארבע אמות!?

ומשנינן: מכל מקום, מצינו העברת ארבע אמות בזריקת הבוכיאר בלא שיחזיק בידו חוט הקשור לבוכיאר, והוא

בניסכא בתרא

[באריגת חוט הערב האחרון שביריעה], כי אז הקנה נשמט מהחוט והבוכיאר נופל בסוף ארבעת האמות.

ואכתי מקשינן:

והא ב"מקום פטור" קאזלי

, הרי אין העברת הבוכיאר דרך דופני היריעה חשובה העברה ברשות הרבים, כי בין דופני היריעה אין זה רשות הרבים אלא "מקום פטור"!?

אלא, שכן אורגי יריעות זורקין בוכיאר לשואליהן

, כשהיה לאחד שנים והוזקק אחד מאורגי היריעות לשאול ממנו את שלו היה זורקו לו.

ומקשינן:

ודילמא גבי הדדי הוו יתבי

[שמא יושבים היו זה ליד זה]!?

ומשנינן: אי אפשר שישבו סמוכים זה לזה, כי

מטו

א

הדדי בחפת

[בשפת היריעה], כלומר, אם יושבים היו זה ליד זה, מגיעים ידו של זה בשל זה בשפת היריעה כשמותחים חוט הערב.

ואכתי מקשינן:

ודילמא שלחופי הוו משלחפי

. כלומר, שמא אכן היו יושבים זה ליד זה, אלא שהיה נמשך האחד לאחור והשני לפנים, כך שלא היה להם לחשוש מפגיעה זה בזה!?

ותו

קשה:

מי שאילי מהדדי

[וכי היו שואלים כלי מלאכה זה מזה]!?

והתניא

לודא

[שם חכם]:

"איש איש ממלאכתו אשר המה עושים", ממלאכתו הוא עושה, ואינו עושה ממלאכת חבירו

,, שכולם מוכנים בכלי אומנותם, ולא הוצרכו לישאל.

ותו

קשה: אכן מצינו זריקת ארבע אמות במשכן, ומשום כך חייב הוא. אך

מעביר ארבע אמות ברשות הרבים, מנלן דמחייב

[מנין שהוא חייב] והרי במשכן לא היו מעבירים אלא זורקים!?

אלא, כל ארבע אמות ברשות הרבים, גמרא

גמירי לה

[קבלה היא בידינו].

אמר רב יהודה אמר שמואל

: כתיב [במדבר טו לב] "ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויאמר ה' אל משה, מות יומת האיש, רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה". ומפרש שמואל מה היתה המלאכה שעשה אותו אדם ונתחייב עליה סקילה:

מקושש

לא תלש את העצים ולא אספם, אלא

מעביר

את העצים

ארבע אמות ברשות הרבים, הוה

.

במתניתא תנא

[בברייתא שנינו]:

תולש הוה

המקושש, ועל כך נתחייב.

רב אחא ברבי יעקב אמר

: תלושים ומפוזרים היו העצים, ואותו אדם

מעמר

[אוסף]

הוה

, ועל כך נתחייב.

שואלת הגמרא:

למאי נפקא מינה

לנו לידע מה היה עוונו של מקושש, והרי מה שהיה היה!?

ומפרשת:

לכדרב! דאמר רב, מצאתי מגלת סתרים

בי רבי חייא, וכתוב ביה

:

איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואינו חייב אלא אחת

;. וסבורה היתה הגמרא לפרש, שאם עשה את כולן בהעלם אחד, ששכח את איסורן של כל מלאכות השבת, ועשה את כולן מבלי שנודע לו בינתיים, אינו חייב אלא חטאת אחת [ולבסוף מפרשת הגמרא באופן אחר, ומתבארת כוונת הגמרא דאמר "לכדרב"].

ומקשינן עלה: חטאת

אחת

בלבד הוא שחייב,

ותו לא!?

והתנן

לקמן בפרק כלל גדול:

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת

. ומפרטת שם המשנה את כולן -

והוינן בה: מנינא, למה לי

[לשם מה נזכר המנין הכללי בתחילת המשנה]!?

ואמר

תירץ

רבי יוחנן

: לכך שנה התנא את המנין הכללי, כדי ללמד

שאם עשאן כולן בהעלם אחת, חייב

חטאת

על כל אחת ואחת

. ומלמד אותנו התנא, שסכום החטאות הכולל שיכול אדם להתחייב בהעלם אחד הוא ארבעים ותשע חטאות. אבל אם עשה אבות ותולדות בהעלם אחד, אינו מוסיף חטאת על התולדות.

וכשם שיש לדקדק דין זה מלשון המשנה, כך יש לדקדק דין זה מדברי איסי בן יהודה עצמו, שאמר "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת". הרי למדנו שחייב על כל אחת ואחת. ואיך אמר "ואינו חייב אלא אחת"!?

אלא אימא

, כך היא כוונת איסי בן יהודה:

אינו חייב על אחת מהן

. יש אחת מן המלאכות שאינו חייב עליה סקילה, ואין אנו יודעים איזו מלאכה היא. ולענין זה נפקא מינה לידע מה עשה מקושש שחייבתו תורה סקילה עליו:

רב יהודה

-

פשיטא ליה,

מכח פירושו במעשה המקושש,

דמעביר

ארבע אמות

חייב

סקילה, כי היא אינה מן המלאכות המסופקות אם חייב עליהן סקילה.

ומתניתא

-

פשיטא ליה

מכח פירושה במעשה המקושש,

דתולש חייב

סקילה.

ורב אחא בר יעקב

-

פשיטא ליה, דמעמר חייב

.

מר,

אחד משלשתם,

סבר: הא

, אותה מלאכה שלדעתו נתחייב עליה המקושש,

מיהת לא מספקא

, בה אין ספק, אלא ודאי חייבים עליה סקילה.

ומר,

השני משלשתם,

סבר: הא מיהת לא מספקא

. וכן השלישי.

תנו רבנן: מקושש

שנסקל במדבר

זה צלפחד. וכן הוא אומר

[ומכאן הוא נלמד]:

"ויהיו בני ישראל במדבר, וימצאו איש

מקושש עצים ביום השבת".

ולהלן,

אצל בנות צלפחד כשדיברו לפני משה על ירושת אביהן,

הוא אומר "אבינו מת במדבר

[והוא לא היה בעדת קרח, כי בחטאו מת] ".

מה להלן

, גבי "במדבר" האמור שם,

צלפחד

.

אף כאן

, גבי "במדבר" האמור במקושש,

צלפחד, דברי רבי עקיבא

;.

אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא! בין כך ובין כך

, בין אם דבריך נכונים ובין אם לאו,

אתה עתיד ליתן את הדין!

שהרי

אם

אכן

כדבריך

הוא, עתיד אתה ליתן את הדין על ש

התורה כיסתו

לצלפחד, ולא אמרה שהוא היה המקושש,

ו

אילו

אתה מגלה אותו

.

ואם לאו

כדבריך, גם עתיד אתה ליתן את הדין, על ש

אתה מוציא לעז על אותו צדיק

[צלפחד] שמחלל שבת היה.