שבת 65b — התלמוד בעברית

ודחינן:

לא

אין ראיה מאבוה דשמואל לרב הונא, דאף אם לא נפסלות לכהונה

סבר

שאין להניחן לעשות כן,

כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה

שיתאוו לשכב עם איש.

ועביד להו מקוה ביומי ניסן

ולא טבלו בנהר פרת בימי ניסן.

מסייע ליה לרב, דאמר רב: מטרא במערבא

-

סהדא רבה פרת

כאשר יורדים גשמים בארץ ישראל, נהר פרת מעיד על כך שמתרבים מימיו על ידי גשמי ארץ ישראל, ולפיכך לא הניחן לטבול בנהר בניסן

סבר שלא ירבו

הנוטפין על הזוחלין

.

מעיין מטהר כאשר מימיו זוחלים ואילו מקוה מטהר רק כאשר מימיו עומדים. ובימי הפשרת השלגים בניסן יש לחשוש שמא רבו מי הגשמים בנהר פרת על מי המעיין ובטלו תורת מי מעיין מהם, ומי גשמים אינם מטהרים אלא במקווה כשהם עומדים ולא כשהם זוחלים.

ו

מה שאמר רב שנהר פרת מתברך ממי הגשמים

פליגא דשמואל

.

דאמר שמואל: נהרא מכיפיה מתברך

מעצמו ולא ממי הגשמים.

ופליגא דידיה אדידיה

מימרא זו של שמואל נחלקת על מימרא אחרת

דאמר שמואל

עצמו :

אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי

בלבד

. ומשום שבשאר ימות השנה חשש שמואל שנתרבו מי הגשמים ובטל מהנהר תורת מעיין.

ומוכח שהוא חזר בו ממה שאמר שכל נהר שגדל, גידולו מהמעינות שבו.

שנינו במתניתין:

פורפת על האבן

ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת.

ומקשינן:

והאמרת רישא פורפת

, וכונת המשנה שמותר לפרוף לכתחלה בשבת, שהרי לא בא התנא להשמיענו שיוצאת בשבת כשבגדיה פרופים שהרי כבר שנינו "מדיות יוצאות פרופות". וקשה הרישא שאמר פורפת על הסיפא שלא תפרוף לכתחלה בשבת.

אמר אביי

: הרישא שפורפת לכתחלה בשבת מדובר באבן או באגוז שאין בהם תורת מוקצה [אגוז אינו מוקצה - ואבן עגולה שדרכה לפרוף בו אינו מוקצה כשיחדה במחשבתו לכך מבעוד יום].

וה

סיפא

שלא תפרוף לכתחלה בשבת,

אתאן למטבע

שצריך מעשה מערב שבת לבטל ממנו תורת מוקצה .

בעי אביי: אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז

כשמטרתה

להוציא

כדי לתנו

לבנה הקטן

לאוכלו

בשבת?

בפרק כל כתבי [לקמן דף ק"כ] נחלקו האם מותר להערים בשעת הדליקה וללבוש כל מה שיכול ללבוש כדי להציל את הבגדים, או אסור, ומסתפקת הגמרא האם הספק אם מותר להערים ולפרוף, יהא תלוי באותה מחלוקת.

ואמרינן:

תיבעי למאן דאמר

בדליקה ש

מערימין, ותיבעי

גם

למאן דאמר

בדליקה ש

אין מערימין

שיש לחלק ולומר שהערמה בפריפת אגוז שונה.

תיבעי למאן דאמר מערימין בדליקה

, שמא יש לחלק שדוקא

התם הוא

שהתירו חכמים להערים ולהוציא דרך מלבוש משום

דאי לא שרית ליה

להוציא כך, מתוך שבהול על ממונו

אתי לכבויי

ולעבור על איסור תורה,

אבל הכא אי לא שרית ליה

להוציא דרך הערמה

לא אתי לאפוקי

לצורך בנה, שמא לא התירו באופן כזה?

או דלמא,

יש לומר להיפך ש

אפילו למאן דאמר אין מערימין בדליקה

יש לחלק ולומר, דוקא

התם דרך הוצאה בכך

שמוכרי כסות מוציאים הרבה בגדים דרך מלבוש לכך אסרו,

אבל הכא אין דרך הוצאה

של אגוז

בכך

על ידי שקושרת את הבגד בו,

אימא שפיר דמי

והתירו להערים.

תיקו!

מתניתין:

הקיטע

שנקטעה רגלו

יוצא בקב שלו

המחזיקה את רגלו ומאפשר לו ללכת [ומלבד זה יש לו משענת שמחזיק בידו] לפי שהוא משמש לו כמנעל,

דברי רבי מאיר.