שבת 52b — התלמוד בעברית

אמר רב יצחק נפחא

: שהמשנה מדברת

ב

שירין שנטמאו בזמן שהיו תכשיטים לאדם , ואחר כך נמלכו עליהן, והיו

באין מנוי אדם

ונעשו

לנוי

ל

בהמה

בעודם טמאים. וצריך עתה להטבילם מטומאתם הראשונה, כדי שלא יטמאו טהרות.

ורב יוסף אמר

: אף כל טבעות בהמה, הרי הן מקבלות טומאה.

הואיל ואדם מושך בהם את הבהמה

, הרי הם נחשבים ככלים העשויים לשימוש האדם, שהם מקבלים טומאת כלים .

ומוכחינן: וכי

מי לא תניא: מקל של בהמה

שרודים בו את הגמל והאנקה - אם הוא

של מתכת

, הרי הוא

מקבל טומאה

, כדין פשוטי כלי מתכת.

אבל של עץ, אינו מקבל טומאה, אף אם תורת כלי עליו, כי אין פשוטי כלי עץ שאין בהם בית קיבול מקבלים טומאה.

ו

מה טעם

נחשב המקל של בהמה לכלי תשמישו של אדם? -

הואיל ואדם רודה בהן

את הבהמה.

והכי נמי

בשיר, תשמיש אדם הוא ונחשב כלי,

הואיל ואדם מושך בהן

את הבהמה.

שנינו במתניתין:

וטובלן במקומן

.

ומקשינן: ואיך מועילה לשיר טבילה כשהוא קשור בבהמה?

והאיכא חציצה

מחמת הטבעת שתחובה בנקב שבשיר בחוזק, ואין המים נכנסים במקום החיבור שבין השיר לטבעת .

אמר רב אמי

: שמדובר במשנה,

בשריתכן

לשירין, שהכה עליהם בפטיש עד שנתרחב הנקב שבתוכו תחובה הטבעת. ומעתה יכולים לבוא שם המים.

והוינן בה:

לימא רב אמי

שהעמיד את משנתינו בשריתכן לשירין -

כרב יוסף סבירא ליה

, שמעמיד את משנתינו בשירים שמעיקרם היו עשויים לבהמה.

דאי

סובר הוא

כרב יצחק, דאמר

שמשנתינו מדברת

בבאין מנוי אדם לנוי בהמה

, ונטמאו בעודם נוי אדם, ואחר כך ייחדם לבהמה - הרי אין אפשרות להעמיד בשריתכן.

כי

כיון דריתכן

-

עבד בהו מעשה

לשנותם מנוי אדם לנוי בהמה. שהרי על ידי מעשה הריתוך, שוב אין הם נאים לתכשיט אדם.

ו

בכך

פרחה לה טומאה מינייהו

, היות והם מתבטלים מתורת תכשיט על ידי מעשה הריתוך.

ד

הא

תנן: כל הכלים

שעדיין לא נגמרה מלאכתם לגמרי,

"יורדין

" להכשר קבלת

טומאתן במחשבה

לבד. שאף שעדיין הם צריכים תיקון, ובסתמא אין להם עדיין תורת כלי, אם חישב עליהם להניחם כמות שהם, זהו גמר מלאכתן, והרי הם מקבלים טומאה מעתה.

אבל

אין

הם

עולין מטומאתן

משנטמאו , במחשבה לבד, שחושב עתה שימשיך במלאכת שיפוצם,

אלא בשינוי מעשה

.

כגון מי שחישב על העור לעשותו שטיח, הרי הוא נעשה כלי במחשבה, ומקבל טומאה. ומעתה, אף אם יחשוב עליו לעשותו לרצועות ולסנדלים, ולענין זה עדיין לא נגמרה מלאכתו, מכל מקום לא בטלה ממנו תורת כלי שחלה בו על ידי מחשבתו הראשונה.

ואינו נטהר, אלא אם כן יתחיל לעשות בו מעשה לבטלו ממחשבתו הראשונה. וכגון שיתן בו איזמל. שאז בטלה ממנו תורת כלי, ופרחה טומאתו.

ואם כן למדנו, שעל ידי מעשה בטלה ממנו תורת כלי. ואם כן, אין לפרש את המשנה כרב יצחק, שמדובר כשריתכן. דאם כן פרחה טומאתם ואינם צריכים טבילה.

ומוכח שסובר כרב יוסף. שעל אף שלאחר הריתוך הם אינם ראויים לנוי אדם, בכל זאת תורת כלי תשמיש של אדם יש בהם, שהרי אדם מושך בהן את הבהמה. ולכן לא פרחה טומאתם במעשה הריתוך והם צריכים טבילה והזאה.

ודחינן: שאפשר שסובר רב אמי כרב יצחק.

ומה שלא פרחה טומאתן על ידי מעשה הריתוך, הטעם הוא משום ד

סבר לה כרבי יהודה. דאמר

רבי יהודה:

מעשה

שנעשה כדי

לתקן, לאו מעשה

המוציא מידי טומאה

הוא

, לבטלו מתורת כלי.

דתניא: רבי יהודה אומר: לא אמר

[נאמר] ש

שינוי מעשה

מבטל מתורת כלי אם נעשה בכדי

לתקן

.

אלא

רק שינוי מעשה שנעשה כדי

לקלקל

את הכלי מבטל ממנו תורת כלי .

וכאן, מעשה הריתוך נעשה בכדי לתקן את השיר לצורך הבהמה . ומשום כך, לא יוצא בכך מתורת כלי אדם שהיה בו מקודם לכן.

וחוזרת הגמרא לקושיא לעיל כיצד מועילה הטבילה כשמחובר השיר לבהמה, והרי זו חציצה?

ומשנינן:

במתניתא תנא

: שמדובר כאן,

ב

שירין

מחוללין

. שמתחלתן נעשו עם חללים רחבים. וטבעת נתונה בתוך טבעת בריוח. ולכן אין במקום החיבור שבין הטבעת לשיר משום חציצה .

שאל תלמיד אחד מגליל עליון, את רבי אלעזר: שמעתי שחולקין

חילוק להלכה בין

טבעת לטבעת

, ואיני יודע מהו החילוק הזה.

אמר לו

רבי אלעזר:

שמא לא שמעת

חילוק בזה,

אלא לענין

הוצאת

שבת

בלבד, ולא לענין טומאה.

שמצינו חילוק בטבעות לענין חיוב הוצאה בשבת. שבהוצאת טבעת שיש עליה חותם, יש חיוב חטאת, לפי שאין היא תכשיט, אלא משוי. אבל טבעת שאין עליה חותם, פטור מן התורה על הוצאתה [להלן נט, ב], ואין איסורה אלא מדרבנן שגזרו משום שהוא עלול לשולפה ולהראותה. [ואז לא תהיה דרך לבישה, אלא דרך משוי, ויתחייב מדאורייתא].

דאי לענין טומאה, דא ודא חדא היא

. בין טבעת שיש עליה חותם, בין אם אין עליה חותם, הרי היא כלי והיא מקבלת טומאה.

ומקשינן:

ו

כי

לענין טומאה דא ודא אחת היא

, וכל הטבעות דין אחד להם? והרי מצינו חילוק בהן.

ד

התנן: טבעת אדם

-

טמאה. וטבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות

-

טהורות

, לפי שאין תכשיט לבהמה ולכלים.

ומשנינן:

כי קאמר ליה

רבי אלעזר לתלמיד, שאין חילוק בטבעות לטומאה,

איהו נמי

בטבעת

דאדם קאמר ליה

. שבה לא מצינו חילוק לטומאה.

ושוב מקשינן:

ו

כי בטבעות

דאדם, דא ודא אחת היא?

והא אף בה מצינו חילוק.

והתניא: טבעת שהתקינה

בכדי

לחגור בה

את

מתניו

[שמשמשת כאבזם לחגורתו],

ולקשר בה בין כתפיו

את שרווליו,

טהורה

. לפי שהרי היא כטבעת של כלים, ולאו בת קבלת טומאה היא .

ולא אמרו

שטבעת

טמאה, אלא

בטבעת

של אצבע

בלבד. לפי שהיא תכשיט, ורק לה יש תורת כלי.

ומוכח שיש חילוק גם בטבעות אדם.

ומשנינן:

כי קאמר ליה

רבי אלעזר לתלמיד, שאין בטבעת חילוק לענין טומאה,

איהו נמי

בטבעת

דאצבע קאמר ליה

כן. אבל ביחס לשבת יש חילוק, שאם יש בה חותם היא משוי ואם אין בה חותם הרי היא תכשיט.

ושוב מקשינן:

ו

כי בטבעת

דאצבע דא ודא אחת היא

, שכולן שוות לטומאה?

והתנן: טבעת של מתכת, וחותמה

של אותה טבעת הנמצא בראש הטבעת הוא

של

עץ

אלמוג

נאה - אם נגעה הטבעת בטומאה, הרי היא

טמאה

. לפי שהטבעת היא העיקר. וכיון שהיא עשויה מתכת דינה הוא כפשוטי כלי מתכות שמקבלים טומאה.

אבל אם

היא של אלמוג וחותמה

משל

מתכת

הרי היא

טהורה

. מאחר ועיקרה עשוי מעץ אלמוג, דינה כפשוטי כלי עץ, שאינן מקבלים טומאה .

הרי שאף בטבעת אצבע מצינו חילוק לטומאה, ולמה אמר רבי אלעזר, דא ודא אחת היא?

ומשנינן:

כי קאמר ליה

רבי אלעזר,

איהו נמי

בטבעת ש

כולה

של

מתכת קאמר ליה

לאותו תלמיד, שאין בה חילוק לענין טומאה.

ועוד שאל

אותו תלמיד את רבי אלעזר:

שמעתי שחולקין

חילוק להלכה

בין מחט למחט

, ואיני יודע מהו אותו חילוק.

אמר ליה

רבי אלעזר:

שמא לא שמעת

חילוק בזה,

אלא לענין שבת

בלבד. שחלוקה טבעת נקובה משאינה נקובה. שעל הוצאת מחט נקובה חייבים חטאת [סב, א]. אבל מחט שאינה נקובה, שאינה אלא לתכשיט, אין חייבים על הוצאתה [נז, א].

דאי לענין טומאה

-

דא ודא אחת היא,

שכל המחטים שוות ומקבלות טומאה.

ומקשינן:

ו

כי

לענין טומאה דא ודא אחת היא?

והרי אף לענין טומאה מצינו חילוק במחטים, שיש מחטים שאינם נטמאים.

והתנן: מחט ש

נטמאה, ואחר כך

ניטל חורה או עוקצה

[חודה], הרי היא

טהורה

. כי מאחר ובטלה ממנה תורת כלי, פרחה טומאתה .

ומשנינן:

כי קאמר ליה

שאין חילוק במחטים,

ב

מחט

שלימה

הוא דיבר.

ושוב מקשינן:

ו

כי

ב

מחט

שלימה, דא ודא אחת היא?

ו

הרי אף בה מצינו חילוק.

והתנן: מחט שהעלתה חלודה

-

אם

דבר זה

מעכב את התפירה,

הרי היא

טהורה. ואם לאו, טמאה

.

ואמרי דבי רבי ינאי: ו

שיעור חלודה המעכב את התפירה

הוא כשרישומה

של החלודה

ניכר

בבגד הנתפר במחט הזו.

הרי, שאף במחט שלימה מצינו חילוק לטומאה. בין חלודה המעכבת את התפירה, לחלודה שאינה מעכבת.

ומשנינן:

כי קאמר ליה

שאין חילוק במחטים,

בשיפא

[מחט משויפת שאין בה חלודה]

קאמר ליה

הכי.

ושוב מקשינן:

ובשיפא, דא ודא אחת היא?

והתניא: מחט

-

בין נקובה ובין אינה נקובה, מותר לטלטלה בשבת

בחצר, ואין בה משום מוקצה לפי שתורת כלי עליה, ויש בה גם שימוש של היתר, שהרי היא ראויה ליטול בה את הקוץ .

ולא אמרו

שחלוקה

נקובה

מאינה נקובה,

אלא לענין טומאה בלבד

.

ומבואר שדוקא מחט נקובה מקבלת טומאה. אבל מחט שאינה נקובה לא נטמאת, משום שאינה חשובה כלי. ואם כן אין כל המחטים שוים לדיני טומאה?

ומשנינן:

הא תרגמא אביי אליבא דרבא

לברייתא זו,

בגלמי

. כלומר, מחט בתחלת עשייתה, שעומדת היא לינקב. וכל זמן שלא ניקבה, עדיין לא נגמרה מלאכתה, ולפיכך אין היא מקבלת טומאה. שלענין טומאה כתוב בפסוק בטהרה מטומאת כלי מדין "כלי מעשה", דהיינו כלי שנגמרו כל מעשיו.

אבל מחט שנגמרה מלאכתה על דעת שלא לנוקבה, הרי היא מקבלת טומאה. ועליה אמר רבי אליעזר, "דא ודא אחת היא".

מתניתין:

חמור יוצא

ברשות הרבים

במרדעת

, לפי שמניחים אותה עליו תמיד כדי לחממו. וכמו שידוע ש"חמרא - אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה". ולכן אין המרדעת משאוי אצלו, אלא מלבוש .

אימתי הוא יוצא בה? -

בזמן שהיא קשורה בו

. ובגמרא יבואר.

אילים

זכרים יוצאין לבובין

[מחוברים זה לזה בקשר]. ואינו משאוי, משום שדרכם בכך. ועוד פירושים נאמרו בגמרא בזה.

הרחלות ה

נקבות יוצאות שחוזות

[שאלייתן קשורה כלפי מעלה],

וכבולות

[שאלייתן קשורה כלפי מטה],

וכבונות

[עטופות סביבן בבגד], שדרכם בכל אלו, ולא נחשב משא. והגמרא מפרשת לצורך מה עושים להן כן.

העזים יוצאות צרורות

בדדיהן [שכיס קשור עליהם], ולפעמים עושים כן כדי להדק את דדיהן שייבשו ולא יחלבו עוד, כדי שיתעברו שוב, או כדי שיהיו שמנות למאכל. ולפעמים עושים כן כדי לשמר את החלב, שלא יטפטף לארץ.

רבי יוסי אוסר בכולן

[בכל אלו שהתיר תנא קמא] לצאת ברשות הרבים משום דמשוי הוא.

חוץ מן הרחלים הכבונות

, כי מאחר והכיסוי הוא לצורך שמירת צמרן, הרי הוא כתכשיט.

רבי יהודה אומר

: יוצאין בכל האמורים לעיל, כתנא קמא. מיהו, ה

"עזים יוצאות צרורות

", היינו דוקא אם נצררו כדי

ליבש

. היות שאז מהודק הכיס היטב, ולא חששו שמא יפול.

אבל לא

יוצאות כשהן צרורות,

ל

צורך שמירת ה

חלב

. מאחר ולא מהודק הכיס היטב, חיישינן שמא יפול, ועלול הבעלים לטלטלו ברשות הרבים .