שבת 50a — התלמוד בעברית

נוטל את הכיסוי, והן נופלות

. ומוכח להדיא שאפילו טמן בהן אין היתר לטלטלם אלא באמצעות ניעור הכיסוי.

ומשנינן:

אלא אי אתמר, הכי אתמר

:

אמר רבא: לא שנו

שאין מטלטלין גיזי צמר,

אלא

כש

לא יחדן להטמנה

בקביעות. ואף שטמן בהם השתא, עדיין הם עומדים למלאכתן.

אבל

אם

יחדן להטמנה

בקביעות -

מטלטלין אותן

, משום שכבר אינם עומדים עוד למלאכתן.

איתמר נמי: כי אתא רבין, אמר משמיה דרב יעקב, אמר רב אסי בן שאול אמר רבי: לא שנו

במתניתין "אין מטלטלין אותן",

אלא

כ

שלא יחדן להטמנה. אבל יחדן להטמנה, מטלטלין אותן

.

רבינא אמר

: לעולם כדאמרינן מעיקרא, שאם טמן בהן מותר לטלטלן. ואף אם לא יחדן לעולם להטמנה תו לא חשיבי כמוקצים למלאכתן.

והא דתנן הכא דאף כשטמן בהם אסור לטלטלן -

ב

גיזי צמר

של הפתק

, מערכה גדולה של סחורה,

שנו

כן. דבכהאי גוונא אינו מבטלן ממלאכתן בכך שטומן בהם.

תניא נמי הכי: גיזי צמר של הפתק

-

אין מטלטלין אותן. ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן

-

מטלטלין אותן

.

תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב: חריות

, השדראות

של

ענפי עץ

דקל, שגדרן

, קצצן כדי שישמשו לו

לעצים

[כגון עבור הסקה או עבור עשיית כלים].

ו

אחר כך

נמלך עליהן

להשתמש בהן

ל

השתמש בהן עבור

ישיבה

עליהן -

צריך לקשר

אותם יחד בערב שבת מבעוד יום לאגודה עבה הראויה לישיבה, כדי להתירם בטלטול בשבת. כי צריך מעשה המוכיח שהן עומדות לישיבה ולא למלאכה. ובלאו הכי אסור לטלטלן בשבת, משום דעדיין מוקצים הם למלאכה. ולא סגי ביחוד במחשבה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשר

, אלא על ידי יחוד במחשבה גרידא הם עומדים לישיבה ולא למלאכת עצים.

הוא

, רבה בר בר חנה,

תני לה

לברייתא זו,

והוא

גם

אמר לה: הלכה כרבי שמעון בן גמליאל

, ואין צריך לקשר.

איתמר: רב אמר

: חריות של דקל שגדרן לעצים, אם רוצה להתירן בטלטול בשבת, הרי הוא

קושר

אותן מבעוד יום. דאית ליה כחכמים שדוקא במעשה הן נעשות מיוחדות לישיבה.

ושמואל אמר

: אין צריך לקושרן, אלא סגי במה שהוא

חושב

עליהן מבעוד יום לישיבה. דאית ליה כרבי שמעון בן גמליאל, דסגי במחשבה.

ורב אסי אמר: יושב

הוא עליהן במעוד יום. ובכך הן ניתרות בטלטול בשבת,

אף על פי שלא קישר

אותן,

ואף על פי שלא חישב

עליהן לישיבה.

והוינן בה:

בשלמא רב

-

הוא דאמר כתנא קמא

, שיחוד דמחשבה לא מהני

אלא בעינן מעשה קשירה

.

ו

בשלמא

שמואל נמי

-

הוא דאמר כרבי שמעון בן גמליאל

, דסגי במחשבה.

אלא רב אסי דאמר

לא בעינן אפילו מחשבה אלא די בישיבה עליהן גרידא מבלי לייחדן לישיבה -

דאמר כמאן?

ומשנינן:

הוא,

רב אסי,

דאמר,

אית ליה

כי האי תנא: דתניא: יוצאין בשבת

לרשות הרבים

בפקורין

[פשתן סרוק שניתן על המכה]

ובציפא

[צמר מנופץ הניתן על המכה],

בזמן שצבען בשמן וכרכן

קשרן

במשיחה

. שבכך גלי דעתיה שעשויות הן בכדי שלא ישרטו בגדיו את מכתו, והוי להו כמלבוש דעלמא. וכל שמוציא בדרך לבישה, אין בו משום מוציא מרשות לרשות.

אבל אם

לא צבען

לפקורין ולציפא

בשמן, ולא כרכן במשיחה

-

אין יוצאין בהן

לרשות הרבים. כי מאחר ולא גלי דעתיה דלמכה הן עשויות, לאו מלבוש נינהו, והוי להו משאוי בעלמא, דאסור בהוצאה מרשות לרשות.

[ולאו דוקא בהוצאה אסורים, אלא אף בטלטול בעלמא אסורים משום מוקצה. לפי שאינם מוכנים לכך מבעוד יום. תוספות].

ואם יצא בהן

, בפקורין ובציפא כשהם נתונים על מכתו,

שעה אחת

מערב שבת

מבעוד יום,

הרי

אף על פי שלא צבע

אותם

ולא כרכן במשיחה, מותר

לצאת בהן בשבת [ולאו דוקא אם יצא בהן, אלא אף אם ישב בהן בביתו מבעוד יום. שם].

והיינו כרב אסי, שאף בלא מעשה ואף בלא יחוד במחשבה הרי הם מתייחדים לצורך זה על ידי שמשתמש בהן לכך.

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא

כרב אסי.

דתניא:

הקש

, סתמיה עומד ללבנים או להסקה, ומשום כך הוא מוקצה. ובזמן

ש

הוא

על גבי המטה

ולא ייחדו לשכיבה עליו, אם רוצה בשבת לשכב עליו -

לא ינענעו בידו

בשביל לשוטחו, שהרי הוא אסור בטלטול.

אבל מנענעו

לכאן ולכאן

בגופו

, בזמן שנשכב עליו, דטלטול "מן הצד", כלאחר יד הוא, ומותר .

אבל אם היה

הקש עומד

למאכל בהמה

, אינו מוקצה והרי הוא מותר בטלטול.

או שהיה עליו

על הקש

כר או סדין מבעוד יום

, והיינו, שכבר שכב עליו מבעוד יום -

מנענעו בידו

, לפי שאין בו משום איסור מוקצה.

אלמא, שכיבה עצמה מייחדת אותו לכך, ואפילו בלא מעשה ובלא מחשבה. והיינו כרב אסי.

ומסקינן:

שמע מינה!

והוינן בה:

ומאן

הוא

תנא

קמא

דפליג עליה דרבי שמעון בן גמליאל

, ואית ליה דיחוד במחשבה לא מהני אלא צריך לקשור את החריות בשביל ליחדן לישיבה?

ומשנינן:

רבי חנינא בן עקיבא

הוא.

דכי אתא רב דימי, אמר

משמיה

דזעירא, אמר רב חנינא: פעם אחת הלך רבי חנינא בן עקיבא למקום אחד, ומצא חריות של דקל שגדרום לשום עצים

. וערב שבת היה.

ואמר להם לתלמידיו: צאו וחשבו

עליהן לישיבה, להתירן מאיסור מוקצה,

כדי שנשב עליהן למחר

[בשבת]!

וקאמר זעירא:

ולא ידענא אי

המקום שאליו הלך רבי חנינא,

בית המשתה הוה

, ומשום כן התיר המחשבה לבד

אי בית האבל הוה

, ומשום כך התיר! ומוכחינן:

מדקאמר

זעירא, "לא ידענא

אי בית המשתה הוה אי בית האבל הוה

", שמע מינה,

דדוקא

משום שהלכו

לבית האבל או לבית המשתה

היה מספיק להם ביחוד מחשבה, לפי

דטרידי

, ולא יכלו לקשור את החריות מבעוד יום.

אבל הכא

, היכא דיש שהות לקושרן, אם

קשר, אין

, מותר. אבל אם

לא קשר, לא

מטלטלין אותן בשבת על ידי מחשבת יחוד לבד.

אמר רב יהודה: מכניס אדם

בערב שבת מבעוד יום

מלא קופתו עפר,

ומערה את העפר לקרקע ביתו,

ועושה בו

בעפר, בשבת,

כל צרכו

.

דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה: והוא

דוקא כ

שיחד לו

לעפר

קרן זוית!

דבהכי חשיב העפר כמוכן ועומד לכל צרכיו. אבל אם נתנו באמצע ביתו, בשביל שישמש למדרס הרגליים, הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית, ואסור משום מוקצה.

אמרו רבנן קמיה דרב פפא: כמאן

אית ליה רב יהודה דמתיר את העפר שהכניסו מבעוד יום? -

כרבן שמעון בן גמליאל

, דסגי לליה ביחוד במחשבה.

דאי כרבנן, האמרי

ד

בעינן מעשה

המוכיח שעומד העפר לעשות בו צרכיו.

אמר להו רב פפא: אפילו תימא כרבנן

, נמי אתי שפיר הא דרב יהודה. ד

עד כאן לא קאמרי רבנן דבעינן מעשה, אלא

ב

מידי ד

הוא

בר עבידא ביה מעשה

, וכגון חריות של דקל שאפשר לעשות בהן מעשה קשירה.

אבל במידי דלא בר מיעבדא ביה מעשה

, כעפר,

לא

בעינן מעשה, אלא סגי ביחוד במחשבה.

נימא

דהא דרב יהודה,

כ

פלוגתא

דתנאי

הוא נשנה.

דתניא:

בכל חפין

[משפשפין בכדי לצחצח] בשבת

את הכלים.

חוץ מכלי כסף

, שאסור לשפשפן

בגרתקון

[מין עפר הנוצר בחביות יין], משום שהכסף הוא רך. והשפשוף בגרתקון ממחקו, מחליקו ומרככו. וממחק [מחליק ומרכך] אב מלאכה הוא.

ודייקינן:

הא בנתר וחול

-

מותר

לחוף את כלי הכסף, משום שאין הם ממחקים את הכסף.

והתניא

: אף ב

נתר וחול אסור

לחוף את הכלים!

מאי לאו בהא קמיפלגי

הני ברייתות:

דמר

, התנא דברייתא בתרייתא,

סבר, בעינן מעשה

המוכיח שהחול עומד לצורכו. ואף במידי דלאו בר מעשה הוא לא סגי ביחוד במחשבה להתירו מאיסור מוקצה. ומשום מוקצה הוא דאסר לחוף בו.

ומר

, התנא בברייתא קמייתא,

סבר, לא בעינן מעשה

, וכרב יהודה.

ודחינן:

לא

כן הוא.

אלא

דכולי עלמא

אית להו כרב יהודה, ד

לא בעינן מעשה

המוכיח בדבר שאינו בר מעשה, אלא במחשבה סגי.

ולא קשיא.

הא

, ברייתא דאסרה לחוף בנתר ובחול, כ

רבי יהודה

אתיא,

דאמר: דבר שאין מתכוין אסור

.

והא

, ברייתא המתירה לעשות כן, כ

רבי שמעון

אתיא,

דאמר: דבר מתכוין מותר

.

דפליגי רבי יהודה ורבי שמעון אם מותר לאדם לעשות פעולה שנעשה על ידה גם מעשה איסור, כשהוא אינו מתכוין לעשיית האיסור. וכגון גרירת מטה כסא וספסל, שעל ידה נעשה חריץ בקרקע. שעשיית החריץ גופה אסורה משום מלאכת חורש. ומשום כך אוסר רבי יהודה. ורבי שמעון מתיר, מאחר שאין מתכוין לעשית החריץ, אלא לגרירה בעלמא.

והכא נמי, אף נתר וחול לפעמים ממחקים את הכסף. אלא שהאדם אינו מתכוון למחק אלא לצחצח את הכסף.

לרבי יהודה אסור אף שאינו מתכוין למלאכת האיסור. ורבי שמעון מתיר.

ומיהו בגרתקון אסור אף לרבי שמעון. דהרי הגרתקון ודאי ממחק את הכסף. ומודה רבי שמעון דהיכא דודאי ייעשה האיסור, אסור אף כשאינו מתכוין לאיסור. וכדקיימא לן דמודה רבי שמעון ב"פסיק רישיה ולא ימות". כלומר, שאסור לחתוך ראש של עוף משום נטילת נשמה, אפילו כשאינו מתכון להמית אותה. דכיון שבהכרח ימות העוף במעשה זה, הרי דינו כמתכוין לגוף האיסור [או שחל על מעשהו שם המלאכה. עיין בהערה, בביאור ענין דבר שאינו מתכוון].

ומקשינן:

במאי אוקימתא להא

ברייתא

דשרי, כרבי שמעון?

אימא סיפא

דברייתא:

אבל לא יחוף בהם

[בנתר וחול] את

שערו

בשבת, מפני שמשירין את השיער, ואסור משום גוזז.

ואי

כ

רבי שמעון

אתיא, דמתיר דבר שאינו מתכוין, הא רבי שמעון

משרא קשרי

אף לחוף בהם את השיער, מאחר דאינו מתכון לכך. ולא קחשיב ליה כ"פסיק רישיה ולא ימות". דאין זה מוכרח שישירו את השיער.